הזקן והים

את נפתלי בילו (85) מאשדוד, גולש הגלים המבוגר ביותר שנראה פה לאחרונה, אני פוגשת בחוף הקשתות מוקדם בבוקר. "בכל יום אני משתדל להגיע לים, ככה כבר מעל עשור", הוא אומר בפשטות.

שמחת החיים של האיש מדבקת. חברים במועדון הגלישה מספרים על הערך המוסף שלו הם זוכים: "בזמנים שבהם הים מסוכן, או כאשר אנחנו חוזרים למנוחה קצרה, נפתלי מספר לנו את סיפורי מורשת הקרב ועל ימיה הראשונים של העיר אשדוד. דרכו אנחנו לומדים ציונות והיסטוריה, ככה על החוף".

מהנמל אל הסאפ

לבילו יש רומן ארוך עם הים. "45 שנה עבדתי בנמל. בתחילה בנמל תל אביב, ולאחר מכן בנמל אשדוד. עבדנו קשה, סחבנו והרמנו משאות. לא כמו היום שהכל במחשב", הוא צוחק.

"בנמל פגשתי את מוטק'ה ברגר, מי שהיה מנהל נמל אשדוד והוא אבא של יוסי ברגר, מנהל מועדון הגלישה  WAVES באשדוד, שבו אני חבר. מוט'קה היה המנהל שלי, ופה, בגלישה, אני פוגש לא מעט אנשים שעבדו איתי בנמל. זו סגירת מעגל".

זקן הגולשים, נפתלי בילו. הצילום – באדיבותו

חברותו במועדון הגלישה החלה במפגש מקרי בחוף הקשתות לפני יותר משנה. בילו מספר כי במשך 14 שנה בכל יום באופן קבוע הוא שוחה בחוף הקשתות הסמוך לביתו. "נפגשתי עם חבר ותיק בחוף והוא גלש על סאפ (סאפ SUP – ספורט ימי אשר מקורו בגלישת גלים, ובו עומד הגולש על גלשן וחותר באמצעות משוט. גלשן חתירה בעמידה טיפוסי דומה לגלשן גלים, אולם בעל אורך רוחב ונפח גדולים יותר, המאפשרים עמידה ביציבות יחסית, ש"ש). ביקשתי ממנו לתת לי לנסות, והתחלתי לחתור. הגעתי למועדון וביקשתי להצטרף יחד עם הנכד שלי, דולב קורן, בן 16. עשינו מנוי, וחידשתי אותו לשנה נוספת כשנגמר. מאז אני פה, כמעט בכל יום למעט ימי חורף קשים".

לנפתלי ופאני, אשתו, יש שלושה ילדים – שאול, דורית ורונית ושמונה נכדים. השמש על פניו מבליטה את מבליטה את עורו, וקשה שלא לשאול אותו, איך הוא שומר על מראה כה צעיר ובריא. "אני מתאמן כבר 18 שנה, בחדר הכושר ליד ביתי. אני מקפיד לשמור על כושר ולהגיע לים. זה הסוד".

לדבריו החוף הוא "חוף מדהים לגלישה, יש לי פה כל מה שאני צריך – חניה צמודה, שירותים, מקלחות ומלתחות פרטיות. איפה את חושבת חגגתי יום הולדת 85? פה, במועדון, עם כל החברים שלי. פה זה כמו משפחה שנייה שלי".

מנהל מועדון הגלישה, סא"ל במיל' יוסי ברגר שאף הוא מגיע מגדוד 890 בצנחנים וחדרו מעוטר בשלל תעודות הוקרה, מספר כי לפני כשנתיים וחצי עזב קריירה בתחום הביטחון ופתח את המועדון, שבו חברים כיום כ-100 גולשים.

"נפתלי הוא הבוגר שבחברים, יש חבר'ה נוספים בגילאי ה-60 מרחבי הארץ שמגיעים לכאן. אבל למרות גילו הוא לגמרי עצמאי ומסתדר בשטח. נפתלי לוקח חלק בלתי נפרד גם בפעילויות לשימור החופים ופעילויות נוספות".

במועדון הפתוח 7 ימים בשבוע ניתן ללמוד וליהנות מכל חוויות הספורט הימי: גלישת גלים רגילה, קיאקים וסאפ. "נפתלי מבוגר מאיתנו ב-60 שנה, וזה היופי. דווקא הוא מביא איתו אנרגיות ורוח צעירה, זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך ולהתמיד בספורט", מספרים חברים במועדון. לקראת סוף הראיון אני תוהה לאן נעלם נפתלי, הם מעדכנים שהוא הלך לתפוס גל.

לפני כן הוא לא שכח לנקות ולטפל בגלשן ובמשוט שלו. "זו הסוסה שלי, צריך לטפל בה", הוא מסביר. לאחר קשירת הגלשן לעגלת המסוע, הוא חולץ את נעליו ומתהלך יחף על החוף. אז הוריד את הגלשן, אחז במשוט כבכלי מלחמה ונכנס למים. לפני כן הוא לא שכח לקשור עצמו לגלשן ולשאול פעם נוספת על מצב הים. ממש בקלות הוא עולה על הגלשן ובאמצעות חתירת משוט, כאשר הוא עומד על הגלשן באופן יציב ומרשים למדי, הוא התקדם עם הגלים. גם ממרחק אפשר היה לראות את החיוך שלו.

ברגר, מנהל המועדון כבר לא מתפעל נוכח הבחור הכי מבוגר-צעיר על החוף. אישה נוספת מהמועדון טפחה לי על השכם מאחורה ואמרה 'איזה מגניב הוא,הא? תראי אותו עם הנכד שלו, בכלל חוויה".

אתה הגולש הכי מבוגר לדעתך?

"כן, אני הגולש המבוגר ביותר. הגלישה נותנת לי להרגיש צעיר ואמשיך כל עוד אפשר וזה עושה לי טוב".

איזה תגובות אתה מקבל?

"כל הזמן אנשים צעירים אומרים לי 'כל הכבוד, הלוואי ובגיל שלך נהיה ככה'".

שורד ונודד

בילו הוא יליד 1932. "נולדתי ברומניה, בן לאבי, שאול, שאותו איבדתי במהלך מלחמת העולם השנייה ולאמי, זלדה", הוא מספר ומוסיף: "כאשר התחילה מלחמת העולם הייתי בן 7, הגרמנים התקדמו לעבר המקום בו גרנו, עיירה יהודית לא רחוקה ממולדובה, אז ברחנו. הסבים והסבתות היו מבוגרים מידי מכדי להצטרף למסע הבריחה, אז הם נשארו בעירייה. אחר כך גילינו שכל מי שנשאר שם, נרצח בידי הנאצים". מסלול הבריחה של בילו ומשפחתו החל במסע לאוקרינה. "במהלך המסע הגענו לדנייפרופטרובסק (העיר הרביעית בגודלה באוקראינה, שוכנת על נהר הדנייפר, ש.ש(, שם יש גשר שאורכו 3.5 קילומטר. כשהגענו לשם הגרמנים הפציצו את הגשר, מההדף עפו גגות מרוחקים. הגרמנים קיבלו דיווח שאנחנו עוזבים, ומכיוון שהיינו קבוצה גדולה, החליטו להפציץ את הגשר".

בילו משחזר ומוסיף בכאב: "שם איבדתי את אבי ז"ל. לא ראיתי אותו יותר". ההליכה הממושכת, ממקום למקום עם שינוי יעדים בהתאם להתקדמות הגרמנים ארכה שבועות, בסופה, בשנת 1941 הם הגיעו לאוזבקיסטן והשתקעו שם. "אמא מצאה עבודה במפעל כותנה, בסמוך למפעל היה מאגר מים גדול ששימש לצורכי המפעל. ושם נהגתי להתרחץ. יום אחד תפסו אותי כמה גויים תושבי המקום וזרקו אותי למים. לא ידעתי לשחות בכלל, אבל מצאתי את עצמי במצב הזה והייתי מוכח לצאת משם, איכשהו הגעתי חזרה ליבשה. לימדתי את עצמי מתוך הסיטואציה של אין ברירה", מסביר בילו על תחילת ההיכרות שלו עם עולם המים. "אל תדאגי", הוא אומר וצוחק, "הוא, מנהיג אותה חבורה, קיבל את שלו, יום אחד הוא עלה לעץ, מעד על אחד הענפים ונפל, כל הגוף שלו היה חבלות".

עם סיום המלחמה, ב-1945, חזרו נפתלי ואימו לרומניה. "קיבלנו מדודה שלי עשרת אלפים רובל בכדי לחזור לרומניה, אבל לעייריה שלנו לא היה טעם לחזור, הרגו את כולם. לכן הגענו לעיר בה היא גרה באזור בוקובינה, ושם גרנו במשך שנה וחצי. בגיל 14 הצטרפתי לתנועת הנוער השומר הצעיר, ושם דיברו איתנו על עלייה ארצה דרך הסוכנות היהודית. הצטרפתי כמובן, לבד".

לאחר מלחמת העולם השנייה התגברה ההעפלה בניהול 'המוסד לעלייה ב" וכ-84 אלף איש, מהם מעל ל-70 אלף באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט, והתירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי 'הספר הלבן'. יותר מ-52 אלף מעפילים גורשו למחנות מעצר בקפריסין, ביניהם גם נפתלי בילו.

"כשהגענו למים הטריטוריאליים של חיפה, הבריטים הקיפו אותנו עם ארבע משחתות מכל צד, ממש סגרו עלינו. מיד אחר כך הם עלו על האונייה ובסופו של דבר גירשו את כולנו למחנות המעצר בקפריסין, מחנות שהוקמו על ידי ממשלת בריטניה לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל בדרך לא חוקית".

נמל מבטחים

מכיוון שנפתלי היה צעיר מכדי להתגייס לצבא, הוא נשלח חזרה ארצה. בתחילה הוא שהה במעברה ברעננה ולאחר מכן, בשנת 1948 הועבר יחד עם 40 חברי תנועה נוספים לקיבוץ חצור השוכן סמוך לגן יבנה. במלחמת העצמאות היה הקיבוץ סמוך לקו החזית מול הצבא המצרי, שהגיע עד גשר איסדוד ונודע מאז בתור גשר עד הלום. ילדי הקיבוץ פונו לבית ספר בחולון. המצרים הפגיזו את הקיבוץ והחברים המעטים שנותרו להגן על היישוב הסתתרו בתעלות.

"גמרו על הקיבוץ", הוא ממשיך לגולל, "ההפגזות לא השאירו לא חדר אוכל ולא חדרי מקלחת. אנחנו נשארו עם כמה קשריות להגן על הקיבוץ שהיה מבודד. כשהמצרים הגיעו עם טנקים הם גילו שיש מוקשים מסביב לקיבוץ, לכן הם פשוט ירו ולאחר מכן עשו אחורה פנה.

כשהבנתי שאין לי איפה לישון יותר  – הקיבוץ כפי שאמרתי נהרס – הייתי בן 17 וחצי והחלטתי להתגייס. שהגעתי ללשכת גיוס  ברחובות אמרו לי 'אתה עוד צעיר, חכה לגיל 18, אבל כשהם ראו שישנתי שם מחוץ לדלת יום ועוד יום, אמרו לי 'בסדר, בוא לצבא'. וכך, ב-26.12.50 כבר התגייסתי. בגילי, אני לא זוכר את מספר הטלפון שלי. אבל את המספר האישי ואת תאריך הגיוס אני לא שוכח. לאחר הטירונות, הגעתי לצנחנים גדוד – 890 והייתי שותף למלחמת סיני".

לאחר השחרור מהצבא החליט בילו לעבוד בנמל תל אביב. "זה לא היה נמל, זה היה אמבטיה", הוא ממהר להבהיר. "היינו עובדים בלב ים עם דוברות, עבדתי שם עד סגירת הנמל ב-1965. בזמן הזה התחתנתי עם אשתי, פאני, ועברנו לאשדוד בכדי לעבוד בנמל הטרי שקם בה כמו עוד עובדים רבים שעברו מנמל תל אביב לנמל אשדוד.

קיבלנו מענק של 8,000 לירות איתן קנינו את הבית שלנו ברובע א', רחוב שבי ציון. בימים ההם היו רק רובע א' ורובע ב', זה הכל. כאשר המשפחה גדלה, קנינו דירה מול הים, אזור מעולה. כל בוקר אני יוצא לראות מה המצב של הים ואם אפשר לצאת לגלוש", הוא אומר בהתרגשות, מצפה בקוצר רוח ליציאה הבאה שלו לים.

נפתלי בילו בפעולה. צילום – אורי קריספין