"המעבר ליום העצמאות לא מאפשר לשקוע בכאב": כך נראה יום הזיכרון של גלית סילברה

לא פעם דובר על המעבר החד שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, המעבר מאבל לשמחה, היו מי שהציעו שכדאי להפריד בין הימים הללו המאופיינים בניגודיות רבה.

אבל אם תשאלו את גלית סילברה, היא חושבת שהחיבור בין הימים האלה הוא דווקא מועיל. גלית היא אלמנתו של רפ"ק ישראל (איליק) סילברה, קצין משטרה שנהרג בעת מארב שביצע לסוחרי סמים בדרום.

"המעבר והכניסה ליום העצמאות לא מאפשרים לך לשקוע בכאב", היא מסבירה, "הנה, אני חזרתי מבית העלמין. אני מרגישה שאני מפורקת ואני צריכה מנוחה, אבל אז יש את יום העצמאות ומחר נפגשים כל המשפה ואנחנו תמיד מזכירים את בעלי. גם כשעושים על האש ומרימים כוסית, הוא תמיד נוכח, אבל אין את האווירה הכבדה והעומס של יום הזיכרון".

פינת זיכרון לזכרו של ישראל סילברה ז"ל. צילום: אלמוג סוגבקר

לדבריה, יום הזיכרון קשה לה הרבה יותר מיום האזכרה השנתית, "כי יום האזכרה, היום שבו הוא נהרג זה יום שהוא רק שלנו וכולם כרגיל. אין תוכניות טלוויזיה בנושא ואין שירים עצובים ואין את הביחד הזה בבית העלמין. זה רק שלנו. זה יום שמזכירים אותו אבל הוא לא קשה כמו יום הזיכרון. יום הזיכרון הוא שיא של תקופה. כי נגמר פסח, מתחילה בנייה של ציפייה דרוכה לקראת יום הזיכרון. והמתח הזה נבנה לקראת יום השיא שזה יום הזיכרון".

"יש שוטרים שהפכו למשפחה שנייה שלנו"

האירוע הטראגי שהפך את חייה התרחש ב-22 בינואר שנת 2002, אז נפגש רפ"ק ישראל (איליק) סילברה עם סוחר סמים כשהוא מתחזה לרוכש. לאחר שהסם העובר לידיו הוא ניסה למנוע מסוחר הסמים לברוח כשהוא מנסה לקחת את מפתחות הרכב שלו. הסוחר החל מיד במנוסה, כתוצאה מכך הוטח סילברה על הקרקע ומותו נגרם מעוצמת החבטה. על הנהג נגזרו 8 שנות מאסר.

סילברה שהיה קצין המודיעין והבילוש של מרחב לכיש, היה מאוד מוערך ואהוד בקרב הקולגות שלו הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. ולמרות השנים שעברו, שמו תמיד נשאר שגור בפיהם של קציני המרחב והוא מוזכר בכל אירוע במרחב לכיש. אין שוטר במרחב שלא מכיר את מכיר את פועלו של סילברה.

"איש משכמו ומעלה". ישראל סילברה ז"ל. צילום רפרודוקציה: אלמוג סוגבקר

"בעלי היה איש משכמו ומעלה, איש מיוחד במינו, איש אי אפשר לשכוח אותו ולראיה, גם בימי האזכרה ובימי הזיכרון, כל פסח וכל ראש השנה, החברים מהמשטרה הולכים לחמותי ומבקרים אותה", מספרת גלית, "כל הזמן הם בקשר איתה ואיתנו. יש שוטרים שהפכו למשפחה שנייה שלנו. זה מאוד יפה איך חלק מהאנשים הם מהמשטרה והמשפחות שלהם וחלק זה חבר'ה שלו וכולם הפכו להיות משפחה אחת שבשום נסיבות אחרות לא היינו נפגשים. הוא פשוט באמת היה איש נדיר. גם מבחינה מקצועית וגם מבחינת האישיות שלו. כל מי שתשאל אותו זה מה שהוא יגיד. לא תמצא מי שיהיה לו מילה רעה לומר עליו. אתה לא מוצא כזה בכל יום. אין אדם שאי אפשר לומר מילה רעה עליו, אבל עליו לא תמצא. הוא השאיר חותם על מי שהכירו אותו. עד היום, באזכרה האחרונה שלו בשנה שעברה, שזה 18 שנים אחרי המקרה, מגיעים עשרות אנשים. חמי וחמותי פתחו את ביתם לשוטרים, הם תמיד רוצים שיבואו אליהם, חמותי אוהבת שהשוטרים מבקרים אותם ומתארחים אצלם. זה לא מובן מאליו. זה הפסד גדול לנו כמשפחה ולנו כחברה שאדם כזה לא איתנו. אבל במותו הוא השאיר את ערך הרעות והאחווה והעזרה ההדדית".

פעילות לזכרו של ישראל סילברה ז"ל. במרכז: הוריו של ישראל

פעילות לזכרו של ישראל סילברה ז"ל

"פוסט טראומה זאת מחלה שקופה"

גלית שלאחר הטרגדיה היא אמא לשלושה ילדים קטנים, שירתה בשירות קבע בצה"ל. החלה את ההתמודדות הלא פשוטה עם החיים ללא האיש שלה. אבל היא מחליטה לא לשקוע במרה שחורה ורק חותרת קדימה. כעבור מספר שנים היא משתחררת לגמלאות מהצבא, ועושה הסבה מקצועית לעובדת סוציאלית.

בשלב הזה היא מחליטה ללכת בעקבות הבעל שאיננו ומתגייסת למשטרה. בהתחלה היא משרתת ביחידת להב 433 ואחר כך במרחב לכיש עצמו כקצינת רווחה. שבע שנים היא שירתה במשטרה עד שלפני 3.5 שנים היא החליטה לפרוש, והחלה לעבוד כפסיכו תרפיסטית מקליניקה בביתה. "חשבתי ש-30 שנה בכוחות הביטחון זה די והותר, עכשיו אני רוצה לעבוד מתי שאני רוצה כמה שאני רוצה ועם מי שאני רוצה בלי להחתים כרטיס".

גלית סילברה במדי משטרה

במה שונה העבודה עם אזרחים מאשר עם שוטרים?
"לא שונה. הבעיות של האנשים לא משנה במה הם עוסקים כן כמעט אותן בעיות, אם זה פוסט טראומה או דכאונות וחרדות או משברים במעגל החיים".

מצבם של הפוסט טראומטיים נמצא כעת בכותרות בעקבות האירוע של איציק סעידיאן.
"אני לא מכירה את עבודתן של הוועדות, אבל מישהו אמר משפט שתפס אותי, שכל הזמן שבגלל 3 אחוז רמאים אז יש 97 לא רמאים שמערימים עליהם קשיים. אני לא מכירה את העבודה של הוועדות שם, אבל אני רק יודעת שאם בן אדם מגיע למצב הזה, אז צריך להרים דגל אדום ולראות מה קרה שם. כי פוסט טראומה זאת מחלה שקופה, כל מה שקשור לנפש זה שקוף. נכה רואים, חולה סרטן רואים, אבל אדם שהנפש שלו פגועה לא תמיד אפשר לראות את זה. כי מבחוץ הוא נראה רגיל".

גלית סילברה נושאת דברים בטקס משפחות שכולות של מרחב לכיש

אין בטחונות לחיים

היא כאמור אמא לשלושה ילדים, שרק שניים מהם ממש זוכרים את אבא. גלית מספרת כי למרות הטרגדיה, ילדיה לא חיפשו הקלות בחיים, "הם חיים חיים שמחים, עושים דברים משמעותיים ועשו דברים משמעותיים בחיים שלהם ואני מאמינה שגם בהמשך הם יעשו עוד דברים משמעותיים".

"לראות את ילדיך ולא את עצמך". גלית ושלושת ילדיה

שלושת ילדיה, שירתו בצבא, הבן הבכור במגלן, הבת השנייה מש"קית ת"ש בגבעתי והשלישית מ"כית טירונים בחיל המודיעין. שלושתם השתחררו כאשר הגדולים לומדים משפטים ואילו הבת הקטנה מתכננת ללמוד רפואה.

לא חששת לשלוח את הבן שלך למגלן? יכולת לבקש שישרת קרוב לבית ואלייך
"תמיד אמרתי שאתה לא יכול לגדל ילד בבית שבו כל הזמן אתה מטפטף שצריך לעשות משהו משמעותי ולהיות לוחם ואז בגלל מה שקרה לומר 'סטופ! אל תתייחס לזה'. דבר שני, אין בטחונות, איליק גם היה קרבי והיה קצין לוחם ובסוף נהרג בעבודה. אין בטחונות. זה מה שהילד שלי רצה. אז לומר לו לא? לא היה דיון בכלל. כשהייתי צריכה לחתום אז הלכתי לחתום. זה היה ברור שזה מה שהוא עושה. בסוף אתה צריך לראות את ילדיך ולא את עצמך וללכת עם זה. אם עכשיו יש לי חרדות אז אסגור אותם בבית? לא אצלי".

גם למשטרה היית מאפשרת לו להתגייס?
"דווקא עלה הרעיון שהוא יתגייס לצוערי שהם (תוכנית גיוס צוערים למשטרה), אני כעיקרון לא אומרת לילדים שלי מה לעשות או מה לא לעשות. אנחנו יכולים לשבת ולראות יתרונות וחסרונות וההחלטה היא שלהם והוא החליט בסוף שהוא לא רוצה. גם אם היה מחליט להתגייס אני לא הייתי מתנגדת".

"הרטט של הביפר היה חסר"

בעוד שבועיים תהיה גלית בת 55, במשך תקופה היא הייתה תקופה מסוימת בזוגיות אך זו הסתיימה. היא מתגוררת כעת במודיעין וכאמור עוסקת בפסיכותרפיה וגם מתנדבת התנדבות מיוחדת – בפגייה של בית החולים אסף הרופא. "מה שאני עושה זה באה ומחליפה לתינוק ויושבת איתו קצת ועוברת לתינוק הבא. זה כיף אדיר. זה ממלא את נשמתי ומרחיב את לבי", היא מספרת.

דיברנו הרבה על החיים אחרי הטרגדיה, אבל איזה חיים היו לך לפני שזה קרה? תמיד מדברים על השוטרים שקמים באמצע ארוחת שישי והלכים לעבודה
"החיים לפני זה כמו שאתה מתאר את זה, יכול להיות שהוא היה חוזר הביתה בשבע בערב אנחנו יושבים ושותים נס קפה ואז הוא צריך לצאת או שזה קורה באמצע הלילה או אחרי ארוחת שישי הוא מוריד אותי ואז נוסע לעבודה. באחד התפקידים שלי כשגרנו באשדוד, היה הסדר כזה, שאני צריכה להישאר עד מאוחר ואז הוא צריך להוציא את הילדים מהמסגרות ולהיות איתם. אבל לא הייתה פעם אחת שהוא לא היה מתקשר ומביא לי את הילדים.

"אבל אתה מתרגל לזה. כמו זה שהוא היה נכנס הביתה עם הטלפון והוא היה המון בטלפון, כל היום היה מצלצל גם הטלפון וגם הביפר שהיה לו אז. אתה יודע מה היה חסר לי אחרי שהוא נהרג? הרטט של הביפר באמצע הלילה. כאילו פתאום היה שקט ואין ביפר".

ישראל סילברה ז"ל. צילום רפרודוקציה: אלמוג סוגבקר

הם היו נשואים 11 שנים ועוד שנה לפני כן היו חברים. אבל ההיכרות שלהם החלה עוד בתיכון, "הוא גדל במושב פתחיה ואני בלוד ובכיתה י"א י"ב היינו ביחד בכיתה, אבל לי היה חבר. סיימנו י"ב התגייסנו לצבא ובערך שנתיים וחצי לא היה קשר. אחרי בערך שנתיים וחצי נפגשנו במסגרת השhרות בבית פלדמן, עלינו לגג ודיברנו ושוב נפרדו דרכנו. אחרי עוד שנתיים וחצי הייתי קצינת שלישות וראיינתי חיילים חדשים. פתאום אני רואה חייל בשם יוסי סילברה, קראתי לו מיד ושאלתי אותו 'אתה אח של איליק?' הוא ענה כן ואז אמר 'נכון שאת גלית? יש תמונה שלך ושל איליק בבית'. אז נתתי לו הטלפון שלי ואמרתי לו שיגיד לו שיתקשר. אז איליק התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא לקפה אחרי משמרת, הוא בא ומאז לא עזב".