צילום: פבל טולצ'ינסקי

פרויקט סלפי: הצלמים נעמדים מהצד האחר של העדשה

כיצד מתמודדים צלמי העיתונות וצלמים אחרים עם מהפכת הצילום בסמרטפונים שהפכה כל אדם לצלם פוטנציאלי ופגעה בפרנסתם, או לכל הפחות שינתה את כללי המשחק? אורי קריספין יצא לבדוק

פורסם בתאריך: 13.10.17 14:43

מהרגע הראשון שהחזקתי את המצלמה הראשונה שלי ביד התאהבתי ואמרתי, “זהו, זה המקצוע שאני רוצה לעסוק בו: צילום”.

הרבה משקל יש למילה "צלם". יש צלם אופנה, יש צלם אירועים, יש צלם פרסום. כל אחד מתמחה בתחום מסוים, אבל בלי לפגוע באף צלם, הדבר הכי מרתק הוא להיות צלם עיתונות, אני מודה.

פעם הגדרתי את עצמי כצלם אופנה, אבל למדתי בעזרת עולם העיתונות להיות צלם של הכול. אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: תנו ל-50 אחוז מהצלמים של היום ואפילו יותר לתפעל מצלמה ידנית, והם לא ידעו איך להשתמש בה.

בכנות, פעם אהבתי יותר להתעסק בצילום: לקחת סרט צילום של 36 תמונות, לצלם בלי לדעת איך התמונה יצאה, הכול בראש, לפתח את סרט הצילום ולהוציא ממנו תמונות לתפארת. אז יאללה, בסדר, תגידו שהקדמה והדברים משתנים ו"הפכנו להיות עולם דיגיטלי", אבל אותי לימדו ליהנות מצילום ולא להפוך אותו למשהו מסחרי.

בשנים האחרונות נכנסו לז’רגון הצילומי שלנו מצלמות הסמארטפונים שפגעו בעבודה של צלמי עיתונות ובכלל. צלמי הפפרצי נעלמו מהנוף, כי היום הסלבים מקדימים את כולם, מצלמים את הבייבי שנולד, דקה לפני החופה מעלים תמונות לאינסטגרם, והצלמים נותרו חסרי עבודה.

הסביבה שלנו מוקפת בהרבה צלמים. יש צלמים מאוד מוכשרים שלמדו לעשות מטעמים מהמצלמה, אבל בצילום צריך המשכיות. אז יש מצב גדול שתצא לכם תמונה יפה של איזו מנה לאינסטגרם או איזה צילום של דוגמנית, אבל דבר אחד חשוב בעולם הזה: המוניטין.

הייתי רוצה לארח בכתבה השבוע את כל הצלמים שאני מכיר, אבל אין מקום, ולכן בחרתי שישה. ביקשתי מכל אחד מהצלמים לספר על עצמו ולענות על השאלה “האם לדעתך עידן הסמארטפונים פגע בצלמי הסטילס?" ועוד דבר היה קשה בכתבה הזאת: לבקש מכל צלם לבחור את התמונה שהוא הכי אוהב. אבל הצלמים התעלו על עצמם ושלחו את התמונה האהובה.

לירון מולדובן, עובד כעשר שנים כצלם עיתונות. פרילנסר ומצלם בעיקר ל"ישראל היום" ו"וואלה!". תושב אשדוד

מולדובן. צילום: אבישי מג'ר

“היום נראה שלאתרי האינטרנט יותר חשובה מהירות פרסום התמונה ולא האיכות שלה, כך שכל אחד עם מצלמה בסלולרי מגיע לאירוע או זירה, מצלם ושולח לכל מיני מיילים אדומים. עוד לפני שהצלם מגיע יש כבר תמונה באתר, אם זה מסתם גולש או מדוברות כזו או אחרת. אפילו כתבים התחילו לצלם, וכך המערכת 'חוסכת צלם'.

הנשיא שמעון פרס ז"ל. צילום: לירון מולדובן

כמובן שאין ולא נראה שיהיה בעתיד הקרוב תחליף לצלם מקצועי עם ניסיון בתחומים מסוימים (ספורט לדוגמה), אבל אין ספק שכבר עכשיו המהפכה הדיגיטלית פגעה מאוד בצלמי העיתונות”.

לימור אדרי, בוגרת בית הספר לצילום קמרה אובסקורה, צלמת עיתונות וצילום מסחרי, בעלת חברה למדיה דיגיטלית. תושבת אשדוד

אדרי

“צילמתי עיתונות במשך 15 שנים, עבדתי עבור עיתון 'הארץ' וסוכנות הצילומים AFP. במשך שנים תיעדתי היסטוריה שלמה של מדינת ישראל. אינתיפאדה, התנתקות, פיגועים, המלחמה בצפון, רצח ראש ממשלה. במשך שנים ליוויתי את המתיחות בדרום ואירועים שהפכו להיסטוריים במדינת ישראל. אחת התמונות שאני מחוברת אליה ממש היא התמונה שהייתה חשיפת סיפור ענק שהיה קשור באותו זמן להתנתקות: הקרוואן הראשון של מפוני גוש קטיף. זה סיפור שבזכותו שמי התנוסס על כל העיתונים בעולם ובזכותו קיבלתי חוזה עבודה לסוכנת הצילומים הזרה AFP, ומאז תמונותיי לא הפסיקו להתנוסס על מגזינים מכובדים ברחבי העולם.

הצילום הופיע בשער של ה"ניו יורק טיימס"

אני חושבת שעולם הסמרטפון הוא עולם מדהים, הוא קירב את כולם אל עולם הצילום, הוא פתח אותו. אנשים יותר מתעניינים בצילום, וזה הפך את הצילום למשהו נגיש ומחבר.

יש אומרים שזה הרג את המקצוע, אני לא מסכימה. צילום הוא מקצוע, וגם אם מישהו מחליט לקנות מצלמה או לצלם בסמרטפון שלו, קיימות מגבלות, וכאן נשמר מקומו של הצלם. אני חושבת שזה רק חיזק את מעמדו של הצלם. עם כל הכבוד לצלמי הסמרטפון, יש דברים שהם לא יוכלו לתפוס בעדשתם. כן ירבו סמרטפוניסטים. ולהוכחה אני עשיתי סדרה שצולמה כולה בסמרטפון. היא תלויה במסדרונות חברת Apple ונמכרת בגלריה בצפון".

פבל טולצ’ינסקי, בן 34, צלם פרילנס ובעל סטודיו קטן, לשעבר צלם “כאן דרום”. תושב אשדוד

פבל

“קשה לבחור תמונה אחת מכל התמונות שצילמתי, אבל אין ספק שההיסטריה סביב מר כלב – הכלב המיתולוגי של בר השלומפר – הייתה יוצאת דופן. חיים ודורון בנישו, בעלי הבר המצליח שלומפר היו לקראת חגיגות יום הולדת למר כלב והגיעו אליי לסטודיו לצילומים עם תלבושות. זה לקח אותי ללהקת קווין האגדית והחלטתי לצלם אותם גם בסגנון זהה.

התחלתי את הקריירה במכללת ספיר במגמת הנדסאי צילום ומדיה דיגיטלית. כיום, כעבור עשור, הוספתי לרזומה עבודה עם מערכות עיתונים גדולות כגון 'מעריב', 'nrg', כמה מקומונים, והיום אני הצלם הרשמי של תקשורת תאגידית בחברת נמל אשדוד.

צילום: פבל טולצ'ינסקי

עולם הצילום עבר מהפכה, וכיום אם אין לך את האקס פקטור ואת קשר השוק עם מדיות חברתיות, לרבות אינסטגרם, פלטפורמת צילום הכי גדולה בעולם, אז כנראה שאתה דינוזאור. אז נכון שרוב צלמי האינסטגרם מצלמים על אוטומט, בלי התייחסות לאיזו, עומק שדה ועדשות, אבל עדיין חוקי האור חלים עליהם, מסגור הפריים, כמובן הקונספט. ואם הכול עובר בתמונה, אז לדעתי זה צילום לכל דבר”.

נעמי אדר, המשנה למנכ”ל החברה העירונית באשדוד שבשנים האחרונות התמקצעה בתחום הצילום. תושבת מושב ביצרון

אדר. צילום: אילנית תורג'מן זלצגנדלר

“אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים אם יש אופציה שאטוס לאיסלנד, אעמוד עד אמצע הלילה בהמתנה לזוהר הצפוני, קפואה מקור, הייתי אומרת שאין מצב. בזכות החיבור לצילום השתנו אצלי כמה דברים: הפכתי להרפתקנית, נפטרתי מפחד הגבהים, למדתי להעריך את עונות השנה, את השעות השונות ביממה ואת האור שמשתנה בהתאמה. אני מוקסמת מנופים ומוכנה לנהוג באמצע הלילה לאגמון החולה כדי לראות את העגורים במופע זריחה. התחדדה אצלי ההבנה כי אנחנו אורחים בעולם, מגיעים לפרק זמן קצוב, ומן הראוי שנהנה מכל מה שיש לכדור המופלא הזה להציע לנו.

הזוהר הצפוני. צילום: נעמי אדר

ובנוגע להשפעת הסלולר בצילום, אני אוחזת בדעה שזה לא הציוד, זו נקודת ההתבוננות, הרגש והמחשבה שהופכים צילום למשמעותי, ולפיכך אני לגמרי בעד. הצילום מפגיש אותך עם עצמך, עם הסביבה, ובכוחו להעצים את החוויות שבדרך, זה העניין מבחינתי. לחוות, להנציח, לייצר רגעים לחזור אליהם”.

אדי ישראל, בן 47, נשוי ליעל ואב לירדן, גל ורומי. צלם עיתונות, ומאז סגירת “מעריב” עובד כעצמאי ומנהל בית ספר לצילום. תושב אשקלון

ישראל

“אני מצלם מגיל 12 ומאז לא עוזב את המצלמה לרגע. עבדתי כצלם (בתקופת הפילם) במקומונים בדרום מגיל 16 ועד השחרור. לאחר השחרור מהצבא התחלתי לעבוד ב'מעריב' במשך 25 שנה כצלם חדשות בדרום ברצועת עזה ואף בלבנון. במקביל עבדתי עם סוכנויות הצילום הגדולות בעולם, ותמונותיי פורסמו במגזינים הגדולים והנחשבים.

מאז סגירת עיתון 'מעריב' משמש כצלם עצמאי, בעיקר יחסי ציבור, הפקות פרסום, מיתוג, וכיום מנהל את בית הספר הראשון בדרום לצילום – 'חשיפה' – באשקלון, אליו מגיעים מרחבי הארץ ללמוד את יסודות הצילום ולהשתתף במגוון סדנאות צילום.

שמי כוכבים. צילום: אדי ישראל

עידן עולם המצלמות בסמרטפונים מאוד מתקדם היום. איכות החיישן רק עולה, והתחרות עם הפלאפונים, שהפכו כיום למצלמות, רק עולה. כולם מצלמים את כולם, החל מסלפי ועד לנופים, אוכל, מסיבות. הרשת החברתית גרמה לכך שהשיתוף צריך להיות מיידי כאן ועכשיו, כי אחרת זה לא רלוונטי.

כבר בעידן העיתונות הכתובה הבנו שהתמונה שמגיעה ראשונה, ולא חשוב במה צולמה, היא התמונה המנצחת. אז כן, לכאן ועכשיו זה מעולה, אולי אפילו לשחק קצת עם האפליקציות השונות ולהשתעשע בעריכות. אבל מפה ללהוציא תמונה מקצועית המרחק רב. אז למעט קומפוזיציה טובה (שגם מוגבלת בשל חוסר זום) ועניין פרספקטיבה, המון דברים עדיין לא ניתן לצלם באייפון, כמו חשיפה ארוכה, מסלולי כוכבים, זריחות עם מדידת אור מדויקת ושקיעות, שליטה בעוצמת החשיפה והפלאש וכמובן לשלוט בעומקי השדה השונים, שזה ניתן רק באמצעות שליטה בצמצם ומשיכת העדשה פנימה. כמובן שהחלפת עדשות אינה קיימת שם.

אני לא חושב שהסמרטפון פגע בעולם הצילום. לראיה, עדיין צילומי אירועים והפקות מצלמים עדיין במצלמה מקצועית. למעט כמה גימיקים של פרסומות שצולמו בסמרטפון, כל השאר עדיין נותר במצלמה המקצועית. בהפקות אופנה, פרסום, מיתוג, סטודיו, תנועה (ספורט ועוד) — לא יהיה תחליף למצלמה המקצועית שבה הינך ממקד את עצמך בתוך העינית (להבדיל מהמסך) ומתנתק מהסביבה. אתה ממסגר, מקמפז רק את מה שאתה רוצה שייכנס לפריים. אחיזה יציבה. השמש לא מפריעה לראות, להבין מה קורה בפריים (להבדיל ממסך הסמרטפון) וליהנות מהרגע הזה, מהקליק עצמו שמעביר צמרמורת ברגע שאתה יודע שנצרת, יצרת אמנות או כל סוג אחר של צילום.

אני גם חוטא לא מעט בצילום בפלאפון, כי לא תמיד השימוש מצדיק להיסחב עם המצלמה, אבל עדיין לצילומים חשובים לעולם המצלמה תהיה לי על הכתף ככלי עבודה, כזוג עיניים נוסף, כחלק מגופי. מה יהיה בעתיד? ימים יגידו”.

צפריר אביוב, היה צלם צבאי בחיל האוויר, למד צילום במונטריאול קנדה, עבד כמה שנים בחוף המערבי בארצות הברית, ומשנת 1989 צלם עיתונות עצמאי בישראל, של סוכנות AP, עיתונים, מגזינים ואתרי חדשות בארץ ובחו״ל. תושב אשקלון

אביוב

“התמונה שלי שאני הכי אוהב וזוכר צולמה ב-28 באפריל 2005 בין קיבוץ נחל עוז לקיבוץ עלומים ליד גבול ישראל עזה, כשמונה חודשים לאחר נסיגת צה״ל וההתנתקות מגוש קטיף. פלסטינים ותנועות ההתנגדות החלו בירי רקטות קאסם לעבר יישובי עוטף עזה, שדרות ודרום אשקלון, לאחר שצה״ל נסוג מגוש קטיף וצפון רצועת עזה, ועל כך הציבו סוללת תותחים להגיב לירי הרקטות. באותו ערב כלה בשם רעות ערכה את חתונתה בקיבוץ עלומים ובאה לבקש מקצין סוללת התותחים שלא ירו בין השעות 20:00 ל-00:00 על מנת שלא יפחידו את האורחים.

הסמרטפון? כצלמי עיתונות נפגענו ממנו בגלל שהיום כל אחד יכול להיות מקור לצילומי סטילס ווידאו חדשותיים ולכל נושא אחר. הרשתות החברתיות נותנות לכל אדם בעל סמרטפון להיות מקור ולעלות את מה שצילם, בין שזה תמונות סטילס או וידאו, זמן קצר אחרי האירוע. ואני וחבריי צלמי העיתונות סטילס ווידאו, לוקח לנו זמן להגיע לאירועים.

הכלה רעות והצריח. צילום: צפריר אביוב

הסמרטפון חושף כמעט הכול לעולם. מצד שני, יש מגבלות לסמרטפון: עדשה לטווח קצר, איכות תמונה נמוכה. מצלמות הווידאו עוד מאפשרות מקום ומרווח עבודה לצלמי העיתונות כי בשביל לקבל תמונה ברמה איכותית עוד צריך אותנו, בייחוד בעולם הספורט ובמסגרת כתבות איכותיות ודוקומנטריות.

הנהנים העיקריים מסמרטפון הם אתרי חדשות שתמונה או וידאו מספקים להם. וכמו שכתבתי, עיתונים יומיים התפשרו על איכות תמונה מסמרטפון. אני עוד מאמין שנראה את צלמי העיתונות מסתובבים בשטח לעוד מספר שנים. אבל ככל שעולם הסמרטפון יתפתח, ייעלמו צלמי העיתונות בעולם החדשות, כי כל מה שדרוש הוא מהירות. קשה לנצח את הסמרטפון והאדם באירוע עם הסמרטפון שמצלם ומעלה ללא תמורה לכל דורש".

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר