רק לרקוד, רפאל בנימין. צילום: אורי קריספין

הוא רק רוצה לרקוד

רפאל בנימין נולד בהודו, גדל בגוש קטיף (“גן עדן, אי אפשר לתאר, מי שלא היה לא יבין”), לאחר ההתנתקות עבר לגור בניצן (“ליד הים, לא יכול אחרת”) והתרחק מהדת, אבל נשאר קרוב (“היום אני מסורתי, הפינוי מהגוש שבר משהו באמונה”). אחרי שכבש את “רק רוצים לרקוד” והפך לדבר החם הבא, הוא מפזז בין במות ברחבי הארץ והעולם ועושה את מה שהוא יודע (“אני עובד כל הזמן. מי שאומר שלא עושים כסף טוב בריקוד - טועה, פשוט צריך לעבוד הרבה ולעבוד טוב”). מרגישים את הקצב?

פורסם בתאריך: 11.10.17 10:11

את רפאל בנימין (27) ככל הנראה לא צריך להכיר לכם. את בנימין מזהים מיד כרקדן ההיפ-הופ המוכשר שיודע לשלוט על כל איבר בגוף ולהזיז אותו בדיוק לפי הקצב של הביט.

בנימין בפעולה. צילום: אורי קריספין

ב-2009 הוא הגיע עד לגמר התכנית “לא נפסיק לרקוד”. תכנית בידור ישראלית שבמרכזה תחרות ריקודים. התכנית שודרה בערוץ 2 במסגרת הזכיינית קשת, ובתחילה שמה היה "מלחמת העולמות", אך הוא שונה ל”לא נפסיק לרקוד” לנוכח מבצע עופרת יצוקה שפרץ באותו הזמן. מנחה התכנית היה צביקה הדר. התכנית הייתה מעין המשך לתכנית “נולד לרקוד” ששודרה במשך שלוש עונות.

בקיץ האחרון בנימין פיזז לכם על המרקע בתכנית “רק רוצים לרקוד” והודח רגע לפני חצי הגמר. אך אם אתם חושבים שהוא הגיע שוב לריאליטי כדי להפוך לסלב, אתם טועים.

את מספר הראיונות עם בנימין עד כה אפשר למנות על כף יד אחת וללא מעט קמפיינים הוא אמר “לא”, זו בהחלט התנהגות לא שגרתית מצד יוצא תכנית ריאליטי. שכן על פי המצופה ממנו, הוא אמור להתענג על 15 דקות התהילה שלו.

“אחרי 'נולד לרקוד' הרעיפו עליי מלא אהבה, והייתי נבוך מהסיטואציה הזאת שמזהים אותי, שמצביעים עליי”, מגלה בנימין. “העדפתי להתרחק מזה. הציעו לי קמפיינים של ‘עוד לגדול’, ‘עוד פרסום’, ‘סלביות’, והעדפתי שלא. לכן גם החששות שלי מהכניסה לתכנית 'רק רוצים לרקוד' היו בדיוק מהעניין של הפרסום.

אני רק רוצה לרקוד באמת. לא מעבר. כששואלים למה הגעתי שוב לריאליטי, אני עונה: חיפשתי מקום לגעת בעוד סגנונות ולהופיע איתם. זה היה מבחן בשביל עצמי, כדי לבדוק אם אני מסוגל לזה עוד הפעם או שאני כבר חלוד”, בנימין צוחק ומסביר: “בגיל 27 בעולם הרקדנים אתה עוד שנייה בקבר, רקדנים לא שורדים לנצח”.

מתכנית לתכנית מגלים שאי אפשר לתכנן הכול

את רפאל אני פוגשת באשדוד רגע לפני שהוא עולה על עוד טיסה, הפעם היעד הוא גרמניה. גם שם הוא הולך להופיע. הוא לבוש בסטייל שמזמן הפך לסימן ההיכר שלו. אם תחפשו את השם שלו בגוגל, תראו תוצאות כמו “גם אתם יכולים: כך תלמדו לרקוד כמו רפאל בנימין בכמה צעדים פשוטים”. אבל, האמת, זה ממש לא פשוט להיות רפאל בנימין.

"היום אני מסורתי". צילום: אורי קריספין

בנימין נולד בהודו הרחוקה, בן לאימא שרונה ז”ל ואבא יהושע, אח בכור לחנה (24), שכיום מתגוררת בהוואי (“מת לבקר אותה כבר”), גבריאל (20),ומיכאל (18). הוא למד בבית הספר היסודי בגוש קטיף—נווה דקלים, לאחר מכן בתיכון בישיבת כפר מימון ולאחר המעבר לניצן המשיך את לימודי התיכון באחוזת יעקב שבגן יבנה.

איך היה לגדול בגוש קטיף?

“בנווה דקלים? מדהים, מדהים. גן עדן. מי שלא היה שם לא יודע, אי אפשר לתאר את זה אפילו, לפעמים אני הולך ביישוב (ניצן, ש"ש) ונזכר במקומות ובנופים. גדלתי במשפחה דתית, וגם אני הייתי דתי עד גיל 18”.

הורדת את הכיפה והתרחקת מהדת. למה בעצם?

“אני חושב שזה לא קרה בבת אחת, זה התגלגל. אחרי ההתנתקות, שאז הייתי ילד בן 15 בערך, משהו התערער בי. כילד האמנתי באמונה שלמה והתפללתי. התפללנו, כולנו בגוש היינו בטוחים שאנחנו לא עוזבים את המקום, הכי בתמימות. וזה לא קרה. ובעקבות זה משהו התערער בי בתור ילד, לקח אותי למקומות אחרים. שנתיים לא בכיתי, דמעה אחת אפילו, עד שלילה אחת בום, מטרים של דמעות”.

הסכר נפתח. משהו בך נשבר?

“זה שבר משהו. אני לא חושב שזה הגורם המרכזי, כי בתקופה הזאת עדיין המשכתי להיות דתי, אבל משם זה פחת ופחת עד שזה הגיע לנקודה הנוכחית שבה אני עדיין מאמין, אני פשוט לא מאמין בדברים מסוימים. כן מאמין באלוקים – לא בפקודות. היום? היום אני מסורתי”.

בעקבות תכנית ההתנתקות ב-2005 פונה היישוב נווה דקלים, יישוב קהילתי דתי במרכז גוש קטיף שנחשב לבירת גוש קטיף. חלק ניכר מתושבי היישוב עברו יחד להתגורר ביישוב ניצן שנמצא מדרום לאשדוד.

אלא שזו לא הייתה החוויה היחידה שעיצבה את עולמו של בנימין. בתקופת “מלחמת העולמות – לא נפסיק לרקוד”, שבה כאמור השתתף, התרחש מבצע עופרת יצוקה, מבצע צבאי רחב היקף שהוביל צה”ל ברצועת עזה בין 27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009 בעקבות ירי רקטות בלתי פוסק מהרצועה. המבצע טרף את הקלפים. המלחמה גרמה לקטיעת תכנית אחת עקב נפילת טילים ולביטול תכנית נוספת. השם המקורי “מלחמת העולמות” — מלחמה בין “עולם” הסטריט ל”עולם” המחול הקלאסי — התברר כבעייתי כאשר פרץ מבצע עופרת יצוקה, והוחלף לשם “לא נפסיק לרקוד”. מסיבות אלה הורדה התכנית חודשיים לפני המתוכנן, והגמר אורגן בחופזה.

צילום: אורי קריספין

בתכנית טרום הגמר התחרו הרקדנים בריקודי סולו בלבד, ועשרה מהם הודחו בבת אחת. ארבעת הרקדנים הנותרים עלו לגמר: נופר חסן, איביצה באגו, רפאל בנימין ותומר יפרח.

רפאל, מתי התחלת לרקוד?

“מגיל ממש קטן. אבל מה זה לרקוד? לזוז. תמיד הייתי מהילדים ההיפר-אקטיביים האלה שתמיד זזים. את עולם הריקוד גיליתי בגיל 17, תמיד אהבתי אמנים כמו ג’טסין טימברילק, אשר, מייקל ג’קסון. הייתי עוקב אחריהם, היו לי קלטות. בגיל הזה התחלתי לקחת את זה צעד קדימה. בדיוק באותה תקופה, שנת 2007 לערך, נכנס עולם היוטיוב, ודרכו חקרתי, התעניינתי והתחלתי ללמוד כמה צעדים פה, כמה צעדים שם”.

למדת באופן מקצועי?

“לבד, לבד, הכול לבד. ובתוך כל זה ידידה רשמה אותי לתכנית 'מלחמת העולמות – רק רוצים לרקוד'. היא בעצם רשמה אותי לאודישנים, ובשבילנו זה היה יום כיף בתל אביב. אמרתי: ‘מה שיהיה יהיה’. כשבעצם אני מגיע עם אפס ניסיון, לא ידעתי מה זה ‘שמינייה’, לא עשיתי כוריאוגרפיה מעולם, לא הופעתי מעולם. אני יודע שאני זז, וזהו. זרמתי. משמה דברים התגלגלו ועברתי אודישן ועוד אודישן”.

אתה זוכר את החוויה של התכנית? נלחצת קצת שהבנת שאתה מתקדם לעבר הגמר?

“זה היה לעבור מעולם אחר, מהבועה של ניצן, לעולם אחר של תל אביב, טלוויזיה ואולפנים. זה היה מוזר בהתחלה. אני אוהב להיפתח לדברים חדשים, לא נכנסתי ללחץ אף פעם כי כל הזמן חשבתי שאני בנס בכלל. תלמד כמה שאתה יכול, תיקח כמה שאתה יכול. לא ציפיתי בכלל להגיע לתכנית הראשונה, אז ככל שהשלבים התקדמו, פשוט לקחתי מהחוויה כמה שיותר, ומשם זה באמת רק הלך והמשיך”.

הגעת לגמר וזכית במקום השלישי, איך היו התגובות?

“היה מדהים, חוויה. אבל הדבר הזה שנקרא ‘פרסום’, שהתלווה להכול, הביך אותי. העיניים המסתכלות, הלחשושים, ההצבעות ברחוב, כאלה שבאים ומחמיאים לי. אני אוהב לקבל מחמאות, כמו כל בן אדם, אבל זה הגיע למצב שאני מוצא את עצמי נבוך בטירוף, מחייך וחושב ‘מה אני אמור לעשות?' אומר תודה מכל הלב ומוצא את עצמי בלי מילים".

מאז “לא נפסיק לרקוד” עברו שמונה שנים שבהן לא הייתה שום תכנית שעסקה בריקוד. עם זאת, תכניות שירה אפשר למצוא לרוב ובכמה פלטפורמות. למה לדעתך ההבדל?

“אני בטוח שפחות מעריכים את עולם הריקוד. זה עדיין לא שם. אני מאוד חופשי, אבל יש הרבה אנשים מקובעים שפחות פתוחים לאמנות, סגנונות ולמה שנראה פחות מתאים להם אישית. קשה להם לספוג את האמנות ולהניח את כל הדעות הקדומות בצד וליהנות מהאמנות. גם אני הגעתי עם דעות קדומות מהעולם הדתי, אבל שמתי הכול מאחוריי, והנה אני פה”.

שורף את הרחבה

לאחר התכנית “לא נפסיק לרקוד” בנימין הפך לכוכב, אבל לא שכח מאיפה הוא מגיע. את ההצלחה הוא מינף גם כדי לתרום ליישוב שממנו הגיע ובו הוא מתגורר גם כיום – ניצן.

בנימין ריכז את פעילות ההרכב “ניצן בויז” – הרכב היפ—הופ ייחודי שפעל ביישוב ניצן ב-2010. הרקדנים הצעירים שפונו מבתיהם במהלך ההתנתקות מנווה דקלים גילו את עצמם מחדש דרך הריקוד הקצבי והמשחרר. בקבוצה היו עשרה רקדנים צעירים בני 16-13 ונפגשה אחת לשבוע כדי ללמוד לצלילי הראפ עוד כמה מהלכים חדשים.

בנימין ואנה אהרונוב. צילום מאלבום פרטי

חלק לא מבוטל מחברי ההרכב הם מבני שבט המנשה, עובדה שמשווה לו מראה ייחודי עוד יותר. היוזמה להקמת ההרכב הגיעה ממועצת חוף אשקלון לאחר תחרות כוכב נולד מקומית, שבה זכה רקדן היפ—הופ. ראש המועצה יאיר פרג’ון, שאהב את הריקוד, ביקש לקדם את התחום בניצן והחליט לתקצב חוג לריקוד הקצבי ביישוב. במועצה סיפרו כי החוג הוקם במסגרת עבודה קהילתית במטרה להעצים את בני הנוער ולהשתמש ביכולותיהם ובכישוריהם כדי להתגבר על הקשיים והחוויות שעברו, בין היתר משום שהריקוד ידוע כמשחרר מלחצים ובעל ערך ספורטיבי רב.

אתה מרגיש שאתה מייצג את קהילת בני המנשה?

"אני מאוד מנסה, גם בתכנית הקודמת וגם בזו, לייצג ולהסביר, כי לא מבינים ולא מכירים מאיפה הגעתי ומה זה שבט המנשה. יש קהילה מאוד גדולה בארץ, ואני מנסה לייצג אותם בכבוד. יש המון רקדנים טובים מהקהילה. אני מקבל מהם הרבה פידבקים טובים וחיוביים. אני חושב שריקוד זה בנשמה של הקהילה, אלה חבר’ה שאוהבים לזוז, זה היה גם ככה לפני. אני זוכר את עצמי עם החברים, כולם זזים.

קהילת בני המנשה הגיעה מהודו, עלתה מצפון מזרח הודו. אני אגב נולדתי שמה. לא מזמן סיפרו לי על העלייה ועל כך שסבא שלי גרם לכל עניין העלייה לארץ לקרות. כולם חיו שם במצב שכולם מתפללים, בלי לדעת שהם יהודים, לא ידעו בדיוק מה עושים, זה פשוט מסורת. סבא שלי יחד עם רבנים לימדו והסבירו לכל הקהילה, מה שהוביל לפריחה ולעליות לארץ במסות קטנות, כל פעם קצת”.

בני מנשה הם חלק מבני השבטים (אדיוואסי) קוקי-צ’ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומניפור שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר המזהים את עצמם כיהודים. על פי המסורת המועברת בין הדורות בשבטים אלה, כל בני השבטים, הן אלה ששבו ליהדות והן האחרים, הם צאצאי שבט מנשה, מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון במאה השמינית לפני הספירה. מספרם של אלו המקיימים זיקה ליהדות ולעם ישראל נאמד ב-7,000 נפש. לבני מנשה יש מסורת שבטית, ולפיה הם צאצאי שבט מנשה. היות שעשרת השבטים יצאו לגלות בטרם נכתבה התורה שבעל פה, כל המסורת ההלכתית נשמרה בידי כוהני העדה. הזהות היהודית נשמרה בהלכות, במנהגים, בשירים ובסיפורים. הפרטים הידועים על מוצאם הם בעל פה, אין עדויות כתובות. בני העדה יודעים לספר על אירועים שקרו להם בעבר רק בזכות סיפורים שעברו מדור לדור.

אל תתייגו אותו בזכות המראה המיוחד שלו — שגורם לשפתיים לנוע ולשאול כמעט באוטומט: “הוא סיני? אולי הודי?” — לבלבל אתכם, אבל תתנו לו את הקרדיט על ייצוג ישראל בתחרות ההיפ—הופ.

"משהו התערער בי", בנימין. צילום: אורי קריספין

“אחרי התכנית הקמנו להקה בשם 'קוקטייל', איתה הופענו בכל במה אפשרית במדינה”. השם, אם אתם תוהים, נבחר בעקבות מגוון הרקדנים שהגיעו ממקומות שונים, חיים שונים ורקעי ריקוד שונים. ביחד הם גרמו לתחושת טירוף אצל כל מי שראה אותם מופיעים. איפה? איפה לא. בחגיגות 100 שנה לתל אביב, בכיכר רבין, בסלי תרבות בכל הארץ, בהיכלי תרבות, בפסטיבלים, והשיא היה ייצוג ישראל בתחרות היפ—הופ שנערכה בלאס וגאס ב—2012. זו הייתה ההופעה בה"א הידיעה. "מתוך 70 קבוצות הגענו למקום 26, שההבדל בנינו למקום הראשון היה 2 נקודות. פשוט הרמות דיוק שם הו מטורפות, הכול על קוצו של יוד. זה באמת הרמות הכי—הכי גבוהות של ההיפ—הופ. הגעתי עם פה פעור”.

מה קרה אחרי התחרות?

“היה לי ברייק-דאון בגלל כל הטירוף שהיה שם, הבנתי עד לאיזה רמות אפשר להתמקצע. משם טסתי ללוס אנגלס להתמחות ולהתמקצע. אחרי הכול אני חוזר לארץ, והמטרה זה פה. בארץ להרים, להמשיך, לחזור עם כלים ועם מאגר ענק של כוחות. והנה, עד היום אני עוסק בריקוד. אני עובד כל הזמן. מי שאומר שלא עושים כסף טוב בריקוד – טועה, פשוט צריך לעבוד הרבה ולעבוד טוב”.

בנימין פורס בפני את הלו”ז שלו, ונראה כאילו מישהו שם שיחק ארץ-עיר. הוא מופיע, רוקד ומלמד קבוצות בכל הארץ, בין היתר בחיפה, בבאר שבע ובתל אביב.

גם לחו”ל ולבמות הגדולות הוא מגיע. בימים אלו הוא, דין פרטוש ורותם ברוך (זכה במקום ה-2 בתכנית) מקימים להקה ומעבירים סדנאות לימוד לקבוצות.

מלמד ורוקד, בנימין. צילום: אורי קריספין

“אני המון שנים מלמד, שמונה—תשע שנים, ואני רואה לאן רקדנים שלי מגיעים. כרגע אני עובד בארבעה סטודיואים במקביל, כ-20 קבוצות. זה ממלא, זה באמת מספק וכיף. כיף לעבוד במה שאתה אוהב. פעם, כשהייתי קטן”, בנימין חושף מה שלא ציפינו לו בשום תסריט, “חלמתי להיות עורך דין. היום אני לא רואה את עצמי בשום אופציה להיות משהו שלא קשור לריקוד”.

מה החלומות שלך?

"להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו, ושזה יגדל ויגדל. השאיפה הגדולה היא לרקוד עם אמנים שאני מאוד מעריך, לטייל בעולם ולרקוד”.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר