אלעד גיטלמכר צילום שחר מור
אלעד גיטלמכר צילום שחר מור

ושמישהו ינסה לעצור אותו

הוא שחקן, כותב שירים וחותם ‘הכובען’, קולנוען צעיר שרק השתחרר מהצבא וכבר שותף בחברת הפקה. אלעד גיטלמכר מאשדוד, תזכרו את השם  

פורסם בתאריך: 18.12.20 10:57

קוראים לו אלעד גיטלמכר ואני לא מרשה לו לעברת את שמו. מוכר כובעים זה התרגום מיידיש אבל הוא באמת בן אדם עם המון כובעים.

בואו תכירו את אלעד, אשדודי בן 21, שכל מי שכבר מכיר אותו יודע שהוא יגיע רחוק. הוא קולנוען, שותף בחברת הפקה, שחקן טלוויזיה וכן, יש לו גם סוכן והוא הולך דרך קבע לאודישנים. הספקתם לראות אותו על המסך ב”חברות” וב”טרנינג”.

במקביל הוא חולם על הפקה, בימוי וצילום של סרט עלילתי ארוך שאותו הוא משכתב כבר שנים. רק לפני שבועיים הוא השתחרר מצה”ל אך יש לו כבר אג’נדה מסודרת מה יעשה בשנים הקרובות. הוא התחיל כמש”ק הוראה והדרכה בצבא, הגדיל ראש וניהל פרויקטים במטה של חיל חינוך, הוא רצה להישאר בצבא ולהגשים את חזונו בכל הנוגע להשלמת השכלה בצבא, אבל לא היו למערכת הצבאית מספיק כלים כדי לעכל את הייחודיות שלו. ברגע שהסתבר שאין תקן לעוף המוזר הנקרא אלעד גיטלמכר הוא שינה כוון והסתער על היעד הבא.

הכרתי אותו באירוע של תנועת אשדודים בשולחן עגול בנושא תרבות כשהיה בכיתה י”ב. מהרגע הראשון התחברנו. יותר מאוחר שכרתי את שירותיו לעזור לי עם פרויקט ההדסטארט שלי לאלבום המוזיקלי של שיריי המולחנים. צברנו שעות עבודה אינסופיות ואלעד הפך ליד ימיני.

ידענו עליות ומורדות, מגשרים על ארבעים שנה המפרידות בינינו, בהצלחה רבה. זה אכן מפגש בין נשמות. כנראה שהכרנו בגלגול קודם, מן הסתם…

ליום הולדתי האחרון קיבלתי ממנו מאקט – דגם תיאטרוני של מיצב על פי רעיון שתכננתי באותה תקופה. בדגם יש דמות אפורת שיער (אני כביכול) מוקפת ספרים זעירים שנוצרו ממחקים, המוצבים על סולמות.

דגם מוקטן של תפאורה שאלעד הכין ליום הולדתה של סמדר צילום אלעד גיטלמכר

דגם מוקטן של תפאורה שאלעד הכין ליום הולדתה של סמדר צילום אלעד גיטלמכר

לפני שנה כשמלאו לגיטלמכר 20 כתבתי לו את “שיר לאלעד”:

לפתוח שערים

לנפשות קרובות,

להכיל בפנים

כל כך הרבה אהבות.

 

להדביק, לגזור, לעצב, לחקור,

לדעת את כל הפרטים,

להתעניין, לדייק, לבדוק,

את כל מה שמתאים.

לעשות קולנוע, להפיק סרטים,

לעמוד בזמנים, ללהק שחקנים.

להבחין בכל שינוי קטן,

ולהיות שם בשבילם.

 

כל כך הרבה רוך,

הנה עבר עוד יום ארוך.

לכתוב, זה טוב?

להתנסות, לחשוב, לחשוב!

 

להיות אתה

להיות אלעד

להיות יחיד ומיוחד!

 

אחרי הכל

זה לא פשוט,

לחוות מנעד של רגישות

ולנהל דיאלוג מופלא,

עם ראש פתוח

כמו שלך.

אז זה הזמן

לחגוג את בוא

התובנה:

המצלמה הנבונה

כבר מוכנה.

 

תודה על עשרים שנה

של נתינה!

 

ההצלחה כבר מחכה

מעבר לפינה

 

נתתי לאלעד משימה לספר על עצמו והנה המונולוג שלו שהרשיתי לעצמי לקטוע מדי פעם ולהשחיל מילה: “שבועיים אחרי השחרור. בזמן שאנשים טסים למצוא את עצמם בהודו (ורק הולכים יותר לאיבוד לרוב) ידעתי איפה אהיה בנקודה הזאת כבר שנים. או לפחות חשבתי שאני יודע. אני לא אדם מאוד ספונטני. יש לי נטייה לתכנן הכל שנים מראש, או לפחות חודשים מראש, וקשה לי מאוד עם שינויים של הרגע האחרון.

“לכן”, הוא ממשיך, “מאז מרץ אני נמצא במין לימבו שבו מצד אחד שום דבר לא ידוע והכל נתון לתהפוכות ולשינויים, ומצד שני יש הרבה דברים שירדו מהפרק בגלל הקורונה. אמנם לא תכננתי טרקים מפרכים בהימלאיה, אבל אני עדיין זקוק למנוחה אחרי קרוב לשלוש שנים שבהן השליטה שלי במתרחש שאפה לאפס. אז הכרזתי על חודשיים של כלום. פתחתי מאורת רווקים בחדר והצטנפתי בכיסא המחשב. תכננתי רק להיפגש עם חברים, ושום דבר מעבר. אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא באמת יכול לנוח לאורך זמן, לכן כחודש לפני השחרור התחלתי ללמוד קופירייטינג במכללת תרצה גרנות ACC. אז החודשיים ‘כלום’ מורכבים בעצם מחברים ולימודים, שהלוואי וזה היה מצב בר-קיימא שאפשר להחזיק בו לכל החיים, אבל חייבים לגדול אני מניח”.

מתי התחלת לחשוב על לימודי קופירייטינג?

"אגב דברים לא מתוכננים. התחלתי לחשוב על ללמוד קופי רק באזור מאי האחרון. באותה תקופה העליתי הרבה פוסטים לקבוצת 'עובדות לא חשובות' בפייסבוק. זוהי קבוצה שבה משתפים כל מיני עובדות וקוריוזים מעניינים שחייב לעמוד מאחוריהם תחקיר עם מקורות שניתן לאמת. הפוסטים תפסו תאוצה והבנתי שבמשך הרבה זמן לא נהניתי כל כך מלצלול לעומקם של דברים. לא ידעתי איך לקרוא לתחביב החדש הזה, ואיך או איפה לומדים להפוך אותו למקצוע. תהיתי לעצמי אם בכלל אפשר לעבוד בו תוך כדי שנהנים ממנו.

ואז נפל לי האסימון. לפני כמה שנים הזמינו לבית הספר שלמדתי בו, מקיף ג', אורח. מישהו מהשכבה שמעלי ואני הוזמנו למפגש איתו. תוך כדי שיחה הסתבר שרוצים לעשות סרטון תדמית לבית הספר, ושכרו מישהו לכתוב אותו. למקצוע המוזר שלו קראו 'קופירייטר'.

זה הבעיר אש בעצמות הרחבות שלי. הבנתי שהשנה שהתחילה בנובמבר עם השחרור שלי ותיגמר בנובמבר הבא תהיה שנה שבה שום דבר הוא לא לפי התוכנית הרב-שנתית שלי. גם בגלל הקורונה, וגם כי אני חייב לעצמי זמן שבו אפשר להתנסות בדברים שלא היה להם מקום קודם, או שלא חשבתי עליהם 'בזמן'".

את השיר "חדל אש" כתב אלעד כתרגיל בלימודים ובתוך כל האווירה של סיום צה"ל ושל "שעת נעילה". הוא מבוסס בחופשיות על אלמנטים מ-"Everybody Knows" של לאונרד כהן.

 

חדל אש/ הכובען

בְּדָל מִתְגַּלְגֵּל

נִרְמָס תַּחַת רֶגֶל

מוֹחֶצֶת כְּמוֹ סוּס שֶׁבּוֹטֵשׁ

הַסִּיגַרְיָה צְעִירָה

אָבַל נִקְרֵאנוּ לַדֶּגֶל

חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

 

שְׁלָשָׁה מַחְלִיקָה לְתוֹךְ לֹעַ הַמִּפְלֶצֶת

הַבַּרְזֶל חוֹרֵק וְרוֹעֵשׁ

בִּזְמַן שֶׁדִּבְּרוּ הִיא לַשִּׂיחָה מִתְפָּרֶצֶת

חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

 

שׁוּרַת מִזְחָלוֹת

מְיַחֶלֶת לְשֶׁלֶג

אֲבָל אֵין אַף אֶחָד שֶׁגּוֹלֵשׁ

אוּלַי עוֹד בַּחֹרֶף

נִתְקַבֵּץ אַרְכִיפֶּלֶג

חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

 

כִּפָּה לְרֹאשָׁם

מַאֲמִינִים הֵם בִּצְלָב

מְסַמְּנִים הֵם יְצוּר עִקֵּשׁ

עוֹמֵד הוּא אֵיתָן

מַעֲלִים הֵם שָׁלָב

חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

 

הַיְּצוּר בִּמְקוֹמוֹ

יוֹצֵר קֶשֶׁר עַיִן

אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁנּוֹטֵשׁ

נְפָשׁוֹת נִצָּלוֹת

לִפְעָמִים זֶה אוֹת קַיִן

חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

 

רְעָמִים בָּעֵמֶק

חוֹזִים אֶת הֶעָתִיד

שֶׁל הָאֶחָד שֶׁבַּדֶּלֶת נוֹקֵשׁ

גָּלְיָת נָפַל

וְאָז גַּם דָּוִד

חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

עַל גִּבְעָה בּוֹדֵדָה

מְעַשֵּׁן וּמַסְרִיחַ

הַדֶּשֶׁא נִבְהַל מִמּוֹקֵשׁ

אֵין כְּלוּם בַּקָּנֶה

אֵין כְּלוּם בַּצְּרִיחַ

חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

אלעד גיטלמכר וסמדר שרת בביתה צילום אלעד גיטלמכר

אלעד גיטלמכר וסמדר שרת בביתה צילום אלעד גיטלמכר

איך היה בצבא לטיפוס מיוחד כמוך?

"בצבא הייתי מורה-מפקד בתפקיד שנקרא מש"ק הו"ד, הוראה והדרכה, ולימדתי במסגרת השלמת 12 שנות לימוד לחיילים. למי שעלה לראש מורה חיילת, אני לא מורה חיילת! מורה חיילת זה תפקיד שונה לחלוטין. לאורך השירות הצבאי ניסיתי למצוא לעצמי את המקום שלי, בין אם בדברים קטנים כמו עיצוב המשרד, ובין אם בתוך ההיררכיה הצבאית. מעולם לא ניסיתי לצאת לקצונה, פשוט כי חוויתי את הסיפוק שלי מלפקד על חיילים יותר מאשר מלפקד על מפקדות. ותכל'ס, אני גם לא עובר מבחן בראור (מבחן כושר, ס"ש) בחיים. אבל כן ניסיתי, ולעתים גם הצלחתי, להגיע למקומות בהם יש לי סיי. עם זאת, הרגשתי כל כך חסר שליטה לפעמים שביליתי לא מעט זמן אצל קב"נים צבאיים. חלק גדול מהשירות עברתי בתוך מסכת גילויים עצמיים, תובנות וחידודים שהייתי זקוק להם. למשל הצורך הבסיסי והאנושי ביותר של בקשת עזרה".

לפני כמה חודשים פרסמת פוסט שבו שאתה מחפש פסיכיאטר. הוא היה פומבי ואני הגבתי בהלם.

"ניסיתי להבין למה. כלומר, אני לא עיוור לכך שגדלת בתקופה שכל התחום הנפשי היה טאבו מוחלט. קוטלגת לפיו חברתית, תעסוקתית, רפואית. אם כבר היית עושה את הצעד הדרמטי של להיפגש עם איש מקצוע, כדאי היה שתשמרי את זה לעצמך. ובכל זאת, הזמנים השתנו, המצב השתנה, למה ההלם? לא היה לך הסבר. עניתי לך שאם זה מפריע למישהו, גם אם זה חבר או מעסיק עתידי, אז כנראה שמקומנו לא באותו חלל. לבקש עזרה לא אמור להיחשב כהצגת חולשה. הרי כולנו מבינים שלנסוע עם פנצ'ר יזיק לנו, ואין לנו בעיה לבקש מחברים המלצה למוסך. אף אחד לא יסתכל עלינו עקום. אבל כשהפנצ'ר הוא בנו, המצב משום מה שונה. בואו נודה באמת, בכולנו יש פנצ'רים ולא כולנו יודעים להחליף גלגל, וזה בסדר.

אחד הקב"נים סיפר לי שלפני השירות נקבע לי קה"ס (קשיי הסתגלות, ס"ש). לא הייתי מודע לזה. מעבר לרמה הצבאית. עם הקב"נית האחרונה שלי כבר הבהרנו את זה יותר".

"לפני שהתגייסתי", מוסיף גיטלמכר, "חברים נתנו לי 4 חודשים לפני שאני מוציא פטור נפשי אצל קב"ן. חשבתי שהם נותנים לי מעט מדי קרדיט. הרי תמיד הצגתי חזות של האדם הכי סתגלן בחדר – בכל מקום חדש הייתי הראשון שיודע איך להגיע לכל נקודה, מכיר את כל האנשים, מציג ארשת רגועה ונעימה. משום מה אף פעם לא הצלבתי עם התקפי החרדה שהיו מתפרצים במקביל. אבל הם שמו לב, והקב"ן שפגש אותי לפני הגיוס שם לב. והקב"נית ממקודם היא זו שחיברה לי את הנקודות. איתה גם הבנתי שיש לי צורך תמידי בשליטה, אבל הקוראים חדי ההבחנה בטח הבינו כבר בפסקה הראשונה. והנה אני פה. למרות ששליטה ניתנה לי רק במנות קטנטנות, הצלחתי לסיים".

 

ועוד ניסית להאריך את השירות.

"מפתיע, אה? הייתי כל כך מחובר לפרויקט שעבדתי עליו בתפקידי האחרון שלא הייתי מוכן לשחרר. ניסיתי כל דרך אפשרית אבל פשוט לא הייתה אופציה. הרגשתי מובס. רוב החברים שלי הסתכלו עלי עקום. מהצד שלהם זה נראה כאילו פיתחתי תסמונת שטוקהולם. אבל ידעתי איך אני רוצה להשאיר את התפקיד למי שיבואו אחריי. ידעתי שאם אצא משער הבסיס במחשבה של 'מה שיהיה יהיה', לא אסלח לעצמי.

כן כן, אני דרמה קווין. אבל לא רציתי לקחת איתי את התובנות שנצברו בדם, יזע ודמעות רבים כל כך לקבר. ובשלושת הימים האחרונים לשירות הכתה בי התובנה האחרונה שלקחתי איתי מהצבא. נגמרו ימי התיכון העליזים שבהם הייתי יכול לבחור אם לעשות עבודות לבד או בקבוצה. בחרתי בחיים קבוצתיים, ובקולנוע, שהוא מקצוע קבוצתי. עם כל אהבתי ללבד שלי – ואני אכן מאוד אוהב אותו, הסגר הראשון עבר בקלות – אני כבר לא יכול להרשות לעצמי בדלנות. אז כתבתי תיק חפיפה בן 19 עמודים. כתבתי וכתבתי עד רגע לפני גזירת החוגר. כתבתי אותו כמו שאני כותב תסריטים – מלא במסרים ובתקוות. גם אם הייתי רוצה להיצמד לפרטים הטכניים, כבר לא יכולתי. כל השירות הצבאי שלי פשוט התחיל להישפך באותם עמודים.

תוך כדי שאנחנו מדברים, אני מבין שמה שהפחיד אותי בלסיים את השירות שלי הוא מה שמפחיד אותי בלמות – אולי יזכרו מה עשיתי ואת איך שחוו אותי, אבל אף אחד לא יזכור את הזיכרונות שלי. אף אחד לא ירגיש את הרגשות שלי. ואלה הדברים החשובים באמת בעיניי, בכל אחד מאתנו. נראה לי שאני מתחיל לתכנן את הממואר שלי".

את השיר "וכשאגמר" אלעד כתב בהשפעת הרגשות שצפו בו בזמן שיחתנו:

 

וכשאגמר/ הכובען

יוֹם יָבוֹא וְאֶגָּמֵר

לֹא יִשָּׁאֵר יוֹתֵר דָּבָר

יְצַלְצְלוּ פַּעֲמוֹנִים

מִי יְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר?

 

יוֹם יָבוֹא וְאֶגָּמֵר

מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּסִּפּוּרִים

עַל בֶּן דּוֹד שֶׁלִּי שֶׁהִפְסִיק

לַמְרוֹת גִּיל הַנְּעוּרִים

יוֹם יָבוֹא וְאֶגָּמֵר

כְּמוֹ סְחוֹרָה בַּחֲנוּת

תְּעוּדַת הַהִשְׁתַּתְּפוּת תִּשָּׂרֵף

וְתֻחְלַף בִּתְעוּדַת הִצְטַיְּנוּת

 

וּכְשֶׁאֵלֵךְ וְאֶגָּמֵר

יִזְכְּרוּ אֶת הֶעָבָר

יִזְכְּרוּ אוֹתוֹ כְּמוֹ צֵל

שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁנִּגְמַר

 

וּכְשֶׁאֵלֵךְ וְאֶגָּמֵר

יַגִּיעוּ לְבַקֵּר

יַגִּיעוּ לְוַדֵּא

שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר חָסֵר

 

וּכְשֶׁאֶגָּמֵר

יוֹפִיעוּ כָּאן שְׁלָטִים

הַמְּבַשְּׂרִים עַל הַשַּׂחְקָן

שֶׁסִּיֵּם אֶת הַשְּׁלַבִּים

 

וּכְשֶׁאֶגָּמֵר

אֶלְקֶה בְּשִׁכְחָה

וְאַף אֶחָד לֹא יִזְכֹּר

מָה אָכַלְתִּי בָּאֲרוּחָה

וְאֵיךְ נִרְאִים בִּרְיוֹנִים

וְאֵיךְ הִיא אָמְרָה לִי

בּוֹא נִשָּׁאֵר יְדִידִים

לֹא יַרְגִּישׁוּ צְמַרְמֹרֶת

בְּעָרְפּוֹ שֶׁל אֶלְעָד

וְהֵם יַרְגִּישׁוּ גַּעְגּוּעַ

בִּזְמַן שֶׁאָהַבְתִּי לְבַד

וְהֵם יַרְגִּישׁוּ רֶגֶשׁ

יִזְכְּרוּ זִכָּרוֹן

אָבַל כָּאֵלּוּ שֶׁלֹּא חוֹדְרִים

אֶת דָּפְנוֹתָיו שֶׁל אָרוֹן

הֵם יִהְיוּ שֶׁלָּהֶם

כְּשֶׁלֹּא אוּכַל לְדַבֵּר

וִיקִיפֶּדְיָה לֹא תִּהְיֶה בֶּן אָדָם

כְּשֶׁאֶגָּמֵר

 מה התכניות לעתיד?

"בשנה הבאה אתחיל את התואר שלי בקולנוע. אנסה להשתלב במשרד פרסום. אטוס לחו"ל. אנסה למצוא זוגיות – גבירותיי ורבותיי, אני פנוי להצעות – ואז התוכנית שלי תחזור למקומה. אבל עד אז, אחשוב. אתנסה. אעכל. אתחסן. אמשיך לעבוד על הסרט שאני עובד עליו כבר 5 שנים. אנשום. אני לא רוצה לחיות את חיי בתחושת פספוס כי מיהרתי או כי נצמדתי לתוכנית מפורטת חסרת מעצורים. ושמישהו ינסה לעצור אותי".

 

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר