לא נפסיק לשיר: כך היה פסטיבל אשדודשירה השנה

הייתה לי הזכות להופיע בשבוע שעבר בפסטיבל אשדודשירה שהועבר השנה בשידור חי ואף צולם בידי תאגיד כאן. זהו פסטיבל שירה שמתרחש באשדוד זו השנה השישית. גילוי נאות: אני חברה בצוות הניהול האמנותי של הפסטיבל.

כשדובר על תכנון הפסטיבל לפני כשלושה חודשים הייתה כוונה לקיים אותו בבתים פרטיים באשדוד בפני קהל של כעשרים איש. אז הצעתי את תכניתי הצנועה להזמין שתי משוררות האהובות עלי ולדון איתן ביחסי אם-בת.

אלא שלקראת סוף נובמבר, מועד הפסטיבל, השתנתה המגמה והוחלט לצלם את הפסטיבל במרכז מונארט, ללא קהל ולשדר אותו ברשתות החברתיות. כאן 11 החליטו לצלם את אירועי הפסטיבל. עד כאן הדיווח היבש.

אצלי התרחשו דרמות פנימיות, חוסר ניסיוני מול מצלמות הכניס אותי ללחץ כעורכת ומנחת הערב “שתי מ(א)יות וסמדר אחת”, ערב אינטימי שצמח למפלצת של שידור חי. לא אלאה אתכם בכל שלבי ההפקה והקשיים הטכניים עד הרגע האחרון ממש, רק אציין שעברתי תהליך לא פשוט עד שהתיישבתי על הכורסה המכובדת של מנחת הערב.

הכותבת סמדר שרת בתפקיד מנחת הערב יחד עם מאיה הובני. צילום: מייק אדרי

הקושי שלי היה גדול כי הבאתי נושא טעון רגשית עבורי והיה עלי לנהל את ההתרחשות החיצונית בשעה שהייתי נתונה לעולמי הפנימי. המתח הזה בין פנים וחוץ ניכר בהנחיה שלי. איך כתבה לי תלמידה לשעבר, “ראיתי אותך הערב כפי שלא ראיתי אותך מעולם”. ואכן הייתי חשופה רגשית, בלי קהל עוטף ומול מצלמות מנוכרות. ללא ספק מבחן אישיותי.

היה לי מביך להסתכל על השידור מאוחר יותר. שפטתי את עצמי, לא הייתי מספיק מוחצנת, הייתה בי מופנמות, לא הייתי מספיק נינוחה. במחשבה שנייה זה לא נראה לי משמעותי. הכוונה הייתה לרגש וליצור עניין רגשי אצל הצופים. לזרוק אותם ליחסי אם-בת שלהם.

דיברתי על העובדה שהייתה לי אמא נפלאה, שלא ראתה אותי. פתחתי בווידוי הזה, זה היה טעון רגשית עבורי כמשוררת, והיה עלי לנהל דיאלוג עם המשוררות – מאיה הובני שהייתה על הבמה ומיה טבת דיין שהשתתפה בערב באמצעות סרטונים, בהם הקריאה את שיריה.

הנחיית הערב הייתה חוויה חזקה שהטביעה בי את חותמה. המוזיקה אותה הביאו יניב נחמני ורונן הרוניאן בשירים מולחנים שלי הייתה נפלאה. הביצועים של ארבעה משירי מתוך האלבום “עד הקיץ הבא” גרמו לי נחת רוח. ברצוני להודות במיוחד למפיקת הפסטיבל אלינור שחם שעושה כל שנה את הבלתי אפשרי ודואגת לכל פרט. תודה גדולה גם לצלם המחונן מייק אדרי.

צפיתי בערב הפתיחה של הפסטיבל בהנחייתו של המנהל האמנותי שלו, פרופ’ סמי שלום שטרית, לו אני אסירת תודה על ההזדמנות שנתן לי, יחד עם יו”ר ומייסד הפסטיבל, מוטי מלכא.

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"

מאלתרמן ועד אסותא

בערב הפתיחה שהוקדש לאלתרמן במלאת 50 למותו ולצוותי הרופאים והאחיות מבית חולים אסותא השתתפו שלוש משוררות נפלאות: עדי קיסר, אורית קלופשטוק וזוהר בלאס. המוזיקאי יונתן בר גיורא ליווה את סמי שלום שטרית שקרא ברוח יוסי בנאי והנחה את הערב, ואת חיים אוליאל ששר באופן מרגש ביותר. הרופאות, ד”ר ריי ביטון וד”ר קרינה גליק, חלקו בסרטונים את קשייהן בתקופת הקורונה.

בפסטיבל השתתפו רבים וטובים: ארז ביטון, יהודית שחר, שלומי חתוכה, רועי חסן, ישראל דדון ואחרים. בחרתי להתמקד באירוע של רוני סומק.
בערב "לפעמים הלילה הוא שירים רבים" אירח המשורר רוני סומק את המוזיקאי חנן יובל. שניהם הופיעו יחד על במות ברחבי הארץ זה 24 שנה והמופע שלהם אכן מלוטש לחלוטין. באירוע השתתפו שני פרחי משוררים: דני נגר ושרה מלול שנתנו צביון רענן לערב.

הערב בנוי כמסע בין מקומות-תחנות חיים של השניים, כמו המעברה בה גדל רוני סומק, כלא רמלה בו נתן רוני סדנאות כתיבה וגם שם הופיע עם חנן יובל. חנן, בן קיבוץ משמרות, סיפר איך שמע שם לראשונה את השיר "אגדת דשא" בביצוע של דני חנוך ז"ל אחיו הגדול של שלום חנוך, מקומות נוספים שהוזכרו הם בתי כנסת עליהם כתב רוני וקרא משיריו. כן צויינו המנהלות המיתולוגיות של הספרייה בדימונה בה התארח רוני בהנחיית סדנת כתיבה במשך שלושים שנה.

רוני סומק קרא שלושה שירי אהבה מתוך ספרו החדש "כל כך הרבה אלוהים", שראה אור שבוע לפני הקורונה וכבר יצא במהדורה שנייה. השיר המהווה את המוטו לספרו הוא השיר הנקרא "בלי מילים":

בֵּין הַכְּרִישִׁים הַשּׂוֹחִים
בָּאוֹקְיָנוֹס שֶׁל הַלָּשׁוֹן
מִסְתַּתֵּר דָּג קָטָן שֶׁשְּׁמוֹ "אַהֲבָה".
בְּמוֹ חַיָּיו הוּא חוֹסֵם מֵהָעוֹלָם
אֶת הַמַּבּוּל הַבָּא.

דני נגר מקריא משיריו צילום מייק אדרי

דני נגר שעומד להוציא את ספרו השלישי אחרי ששני ספריו זכו לתהודה, עליו אמר רוני סומק שהוא "יודע לאיית את המילה אהבה", השתתף לפני 40 שנה בסדנת כתיבה בעיר העתיקה בירושלים עם המשורר יהודה עמיחי ושם הכיר את רוני סומק, שהיה חבר באותה סדנה. 40 שנה לא התראו, אבל כשדני רצה לפרסם שירה רוני סומק התגייס והיה המנטור שלו. את ספרו של דני ערך המשורר יקיר בן משה. דני קרא בין היתר שיר אהבה המתכתב עם שירו של רוני סומק "ספרי לי" (מתוך סיפרו: בשביל תנועת מותנייך, אבן חושן):

סַפְּרִי לִי עַל הָאוֹקְיָינוֹס שֶׁלָּךְ,
עַל מַעֲמַקַּיִךְ הָאֲפֵלִים סַפְּרִי לִי.
עַל לַהֲקוֹת הַדְּגִיגִים הַמַּרְהִיבוֹת אֶת חֲלוֹמוֹתַיִךְ,
עַל כְּרִישֵׁי הַפַּחַד.

סַפְּרִי לִי מַשֶּׁהוּ,
עַל אַלְמֻגֵּי תְּשׁוּקָתֵךְ הַנִּרְעָדִים,
עַל הֶמְיַת לִוְיָתָן עֲנָק
עַל רִגְעֵי הַשֵּׁפֶל שֶׁל חוֹפַיִךְ סַפְּרִי לִי.

סַפְּרִי לִי לאט,
עַל סְפִינוֹת כְּאֵב מִּטַּלְטְלוֹת בֵּין גַּלַּיִךְ,
עַל דיגים הַמַּשְׁלִיכִים בָּךְ רְשָׁתוֹת
ועַל דַּג זָהָב אֶחָד קָטָן העוֹשֶׂה אוֹתָךְ

אוֹקְיָינוֹס מְאֻשָּׁר.

המשוררת שרה מלול צילום מייק אדרי

שרה מלול, תלמידה של סומק בסדנת הכתיבה בדימונה, אותה ליווה 14 שנה קראה שיר מתוך ספר הביכורים שלה "חלומות שהתכווצו בכביסה" שיצא בהוצאת ספרי עתון77 וזכה בפרס ספר הביכורים של שרת התרבות בשנה שעברה. לפני כמה שנים פגשתי את שרה מלול בפסטיבל דימונה והתרשמתי משיריה שעדיין לא פורסמו. כל הכבוד לרוני סומק שהתעקש איתה על פרסום השירים והביא אותה עד הלום. הנה שירה "בית":

נְיָרוֹת צֶלוֹפָן כְּחֻלִּים
מְרַשְׁרְשִׁים כְּשֶׁהִיא פּוֹתַחַת
סֻכָּרִיָּה
טַעַם הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁלָּהּ
מְצַיֵּר בְּפִיךָ
בַּיִת.

“אפשר לא להתחבר לאווירה הלא נעימה בארץ”

שאלתי את פרופ’ סמי שלום שטרית המנהל האמנותי של הפסטיבל איך הוא מסכם אותו. “פסטיבל אשדודשירה 2020”, השיב, “היה ללא ספק מיוחד מאוד בגלל ובזכות מגבלות הקורונה שלא אפשרו לנו קהל חי ונושם עם אירוח אשדודי כמו שאנחנו אוהבים לעשות. אבל יחד עם זאת למדנו כמה דברים מעניינים בעקבות החוויה הזאת. ראשית למדנו על עצמנו שאנחנו צוות נפלא של אנשים יחד עם מוטי מלכא בראשנו, המסוגלים להתאים את עצמנו לנסיבות ולהפיק מהן את המיטב והמירב.

"בעצם", הוסיף שטרית, "הפכנו לאולפן טלוויזיה איכותי המסוגל לצלם בשלוש מצלמות ולשדר בדרכים שונות בשידור חי. זה מרתק וזה משהו שנרצה לעשות בו שימוש גם אחרי המגיפה. שנית, נפתחו פה אפשרויות למספר ומגוון צופים שאי אפשר לדמיין בפסטיבל לשירה. מאות צופים בכל אירוע שבדרך כלל מאכלס עשרות עד מאה צופים באולם. ואנשים שאשדוד רחוקה להם לנסיעה היו אתנו, מהצפון ומהדרום הרחוקים, וגם מחוץ לארץ. זה נפלא. גם את זה נרצה לשלב בעתיד עם קהל חי. למדנו גם שאפשר לא להתחבר לאווירה הלא נעימה בארץ ולהפיק מפגש נעים מאוד. אני חושב שמוטיב המגיפה עבר בכל אירועי הפסטיבל ובלי להעכיר אותם, כולל התייחסות ישירה במחווה לבית החולים אסותא, באירוע הפתיחה בו גם רופאות צעירות ומנהל בית החולים קראו שיר. זה נפלא בעיני.

דר' מיה טבת דיין צילום מאיה חליבה אלון1

שטרית: "הפסטיבל מנקודת מבטי כמנהל אמנותי היה מוצלח מאוד ואת ההדים אני עדיין מקבל כל יום. אני כל כך שמח שלא ויתרנו השנה ולא נכנענו לגברת קורונה. תרבות חייבים לקיים גם בתנאים הכי קשים. ואני שמח שעשינו את הפסטיבל באולם מונארט מעל במה מעוצבת ויפה. רוב האמנים שהופיעו התרגשו מאוד כי הייתה זו ההופעה הראשונה שלהם מעל במה לאחר חודשים ארוכים בזום. זה שימח אותי מאוד. עשינו תרבות ופתחנו במה לאמנים. עכשיו נתפלל שבעוד שנה בנובמבר נעשה פסטיבל גדול באולמות שלנו עם קהל חי ועם קהל בבתים. יצאנו חכמים יותר ומחוזקים יותר".