דיאלוג - אקריליק על פשתן גולמי. ציור: משה טרקה
דיאלוג - אקריליק על פשתן גולמי. ציור: משה טרקה

דיוקן האמן כאאוטסיידר

הצייר והפסל משה טרקה, אשדודי לשעבר וכיום גן יבנאי, אוהב ליצור אמנות שבאה להשפיע על הצופה, לטלטל ואם צריך גם לזעזע כדי ליצור שינוי חברתי, ולא רק למצוא חן. סמדר שרת הציצה לחדר העבודה שלו

פורסם בתאריך: 16.10.20 12:25

ב-1984 כשהיה בן 3 עלה משה טרקה לארץ מאתיופיה דרך סודן. הוא אמנם לא זוכר בדיוק מה קרה שם, אך ביצירתו אפשר למצוא ביטוי עז לחוויה קשה זו.

הוא הגיע כאחד משמונה אחים לקריית ארבע, שם חונך ברוח הציונות הדתית. התקופה הזו זכורה לו כתקופה של ילדות יפה וקליטה מחבקת. החינוך שקיבל שם מלווה את תפיסת עולמו עד היום. ב-1992 עברה המשפחה לקריית מלאכי שבה חיי החברה ותפיסת העולם היו שונים בתכלית. "תקופה מאתגרת עם יותר מדי דעות קדומות", הוא מעיד. טרקה לא הרגיש שייך לשם ובתקופת התיכון החליט על דעת עצמו לעבור ללמוד בפנימייה בכפר בתיה ואחר כך בחוות הנוער הציוני בירושלים.

לאשדוד הוא הגיע בגיל 20 ולימים הקים בה את משפחתו. הוא נשוי לרבקה, שעלתה בצעירותה מצרפת, ואב לשלושה ילדים. היום הוא חי עם משפחתו ויוצר בגן יבנה.

משה טרקה. צילום פרטי

משה טרקה. צילום פרטי

הציורים שלו מבטאים אגרסיה, כוחנות, קורבנות, למרות שלא חווה גזענות בילדותו והיה ילד מקובל עם חברים מכל הסוגים והצבעים. היצירות שלו משקפות  סוגיות חברתיות כלליות ופוליטיות וכן את התהליך שעוברת הקהילה האתיופית בישראל היום, תהליך השונה לחלוטין מזה שאפיין אותה בשנות השמונים.

"הקהילה היום", קובע טרקה, "נמצאת במצב שחובת ההוכחה עליה, לא משנה מה היא עושה, הפגנות שקטות או אגרסיביות, יש שנאה והאשמות כלפיה. הגזענות ניזונה מחוסר מודעות. כיוצא אתיופיה שהגיע בשנות השמונים, חווה את העליות שבאו מאוחר יותר, ואת היחס שספגו מהמדינה ומאזרחיה והתנסה במסגרות דתיות וחילוניות כאחד, יש לי פרספקטיבה רחבה המתבטאת ביצירה שלי".

היום יש לו גלריה משלו המציגה את עבודותיו, בנווה צדק. אספנים ואנשי מפתח בעולם האמנות והתרבות מגלים עניין בו וביצירותיו.

איך המשפחה מתייחסת לעובדה שאתה עוסק באמנות?

"בת הזוג שלי אחראית על התוכן והשיווק. הסטודיו שלי בבית והילדים נהנים שאבא נמצא רוב הזמן איתם, את ההורים אני פחות משתף. היצירה שלי נראית להם מוזרה. גדלתי בעיר ובסביבה חברתית שבה המושג אמנות לא היה קיים. פשוט ידעתי שאני לא יכול להראות להם את הציורים כי הם לא יבינו. פעם הראיתי לאבא שלי ציור שמכרתי ואמרתי לו בכמה זה נמכר אז הוא אמר שיש אנשים מוזרים בעולם. אני יכול להבין את העמדה שלו. הוא לא מכיר בערך האמנות כי הוא לא גדל עליה. אי אפשר לכפות את האידיאולוגיה האמנותית על כולם. באיזשהו מקום העיסוק באמנות נראה גם לי מוזר, כי ככה גדלתי. היום אני שלם עם עצמי כאמן".

איזה מין ילד היית?

"ילד שמשתעמם בקלות, אוהב ואהוב עם כישרון לציור, שוחר צדק ונוהג לקום באוטובוס לזקנים וחיילים… זה חלק מהתרבות, לכבד. מאד קל לזהות כישרון אצל ילדים כי הם לא יכולים לזייף כישרון. אבל אם אתה גדל בסביבה שעסוקה בלפרנס ושצריכת תרבות נחשבת למותרות, אז אתה שקוף גם במשפחה… זה אמנם עיכוב ענק בהתפתחות האמנותית שלי, אבל זה המסע שלי".

לאורך שני עשורים של עבודה, אתה נמצא בדרום ויוצר אמנות שהיא שונה. איך שרדת?

"פחות אהבתי קבוצות. אהבתי את הלבד שלי. חששתי להיות מושפע מאמנים אחרים. שאלתי את עצמי למה אני מצייר בצורה אינטואיטיבית ולמה הכול נבנה תוך כדי עבודה, גם הפרצופים, גם החומר, גם הצבעים, לא הבנתי למה יוצאים לי ציורים אתניים… הייתי בתקופת מבחן ארוך עם עצמי. עם הזמן הבנתי שאין אפשרות לברוח מהתרבות שלך וככול שעובר הזמן הזהות התרבותית שלך מתחזקת יותר. אז הפסקתי לשאול שאלות ובחרתי לאמץ את מה שיוצא. יש לי תואר בעיצוב תעשייתי ממכללת ספיר כך שניתנה לי האפשרות לשלב את המקצוע הזה יחד עם האמנות כדי להתפרנס".

הגלריה צילום: משה טרקה

הגלריה צילום: משה טרקה

מה הייתה נקודת המפנה?

"הזכייה בפרס ראשון ב-2008, בתחרות אמנים צעירים באשדוד בשיפוטו של האוצר יונה פישר, והעובדה שהוא ביקר אצלי בבית נתנו לי גיבוי שהדברים שאני עושה הם אמנות. הספק של אמן צעיר קיבל חיזוק מהאדם הנכון ומאז פשוט יצרתי".

איך התפתחת כאמן?

"לא למדתי בשום מוסד ללימודי אמנות ולא לקחתי שום קורסים ללימודי ציור כך שהדרך שלי הייתה דרך קשה, דרך של ניסוי וטעיה. רציתי לפתח שפה ייחודית משלי ללא השפעה חיצונית. הייתי פחות חשוף לאוצרים, גלריות ואספנים. לפני שנה וחצי עשיתי צעד משמעותי ופתחתי את הסטודיו בתל אביב. לאחר מספר חודשים של נסיעות מהדרום לתל אביב, החלטתי שהסטודיו יהפוך לגלריה שמציגה את עבודותיי – גלריהTARKA , ברחוב שבזי 58. פתחתי סטודיו קרוב לבית. אני עובד בסטודיו והגלריה משמשת כבמה לחשיפת היצירות.

“המעבר לתל אביב עשה טוב, אפילו טוב מאוד – נחשפתי, ונוצרו קשרים מעניינים עם אנשים מעולם האמנות. אני מרגיש שהמטרה שלי היא להנגיש את האמנות שמורכבת מהיותי אמן מהקהילה האתיופית – יהודי, שחור, בארץ ישראל עם המורכבות הפוליטית וההשפעות החברתיות וגם ההשפעות המערביות שאני מזדהה איתן. זה מבט ושיח ישן שקיים, אבל זהו שיח חדש ושקוף בגלל חוסר מודעות של עולם האמנות בארץ. אני מרגיש כמו אמן רחוב שרוצה שישמעו אותו ורוצה לבנות שיח אמנותי חדש. היום השיח שונה, הדור הבא זה הדור המודע. המודעות של הקהילה הצעירה גבוהה מאוד ולכן הדורות הבאים יהיו חזקים יותר בכל התחומים – ורואים את זה כבר היום”.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


ואיך עוברת התקופה הזו בצל הקורונה?

"עכשיו כל עולם התרבות נמצא תחת 'זריקת הרדמה', כך גם התוכניות שלי. נקווה שהקורונה תסתיים במהרה ושהדברים יחזרו לקדמותם".

מה אתה עושה בינתיים?

"כרגע אני מתכונן לתערוכה שתוכננה לפני תקופת הקורונה 'זיכרונות ארוגים' שתוצג בבית האמנים בתל אביב. בתערוכה הזו שיתפתי פעולה עם רוקמות אתיופיות ואציג עבודת חוטים. במקביל אני עובד על סידרה חדשה של יצירות שמורכבות מטכניקת הדפסה בתלת מימד ויציקת בטון וגבס. סידרה זו נוצרה בהשראת שיחה שהייתה לי עם דורון רבינא – אוצר מוזיאון תל אביב. הוא המליץ לי לראות מיצב וידאו בשם 'ביתר מתיקות נגנו את הריקוד' של האמן ויליאם קנטרידג'. זהו אמן יהודי דרום אפריקאי שלא הכרתי ותוך כדי צפייה בגלל אופי המיצג, הייתי בטוח שמדובר באמן שחור. רק מאוחר יותר התברר לי שהיוצר הוא אדם לבן. הצפייה החזירה אותי אחורה, לקושי ולמוות שהיה במסע מאתיופיה לסודן".

איך מתרחש תהליך היצירה שלך ?

בדרך כלל אני ממתין ליצירה. עולות הרבה מחשבות, זה יכול לקחת חודשים ולפעמים ימים ספורים. הסידרה הזו הבשילה מהר יחסית, כי התגובה הרגשית שלי למיצב הוידאו הייתה חזקה במיוחד. 80 אחוז מהתהליך מתרחש בראש. היצירות נבנות ממחשבות ורגשות לגבי הטכניקות, החומרים והצבעים, עד שמתברר לי מהי הטכניקה המורכבת שתחזיק את הנושא. אז מגיע שלב הסקיצה והשאר זה התמודדות עם מלאכת בריאת היצירה".

 

מה הסיפור של היצירה ‘נאנש’?

'נאנש' הוא כינוי שניתן לסבתי, שחייתה עד מעל לגיל 100. היא הייתה אהובה עליי מאוד בגלל גישתה המקבלת, האוהבת ללא תנאי. תמיד מחבקת ומפגינה אהבה בכל מצב. אישה חזקה פיזית, גם לעת זיקנה עלתה וירדה במדרגות הבניין, עד הקומה השלישית, פעמיים ביום ללא עזרה. היא הייתה צלולה עד יומה האחרון.

"היצירה נוצרה במשך כחמש שנים. תחילה, הדמות הייתה בעלת גוף שלם אך עם התפתחות התהליך היצירתי הדמות עברה הפשטה, עד להיווצרות הפנים הכוללים ארבעה אובייקטים בלבד – מטפחת, אף, עיניים ושפתיים.

היצירה נאנש מאת משה טרקה

היצירה נאנש מאת משה טרקה

"ניתן לראות כי האף והעיניים הם מוטיבים אתניים אפריקאים מובהקים הנשארים קבועים ואילו המטפחת והשפתיים משתנות. הצבעוניות עזה, השפתיים – בעלות הצבעים השונים – משנות את אופייה של כל אחת מארבע הדמויות בסידרה. משום כך 'נאנש' יכולה להיות פורטרט של הצופה או של מה שהיה רוצה להיות.

"היצירה", מוסיף טרקה, "היא הכלאה שבין אמנות אתנית אפריקאית לבין אמנות הפופ. בשילוב זה מתקבלת דמות ייחודית, הנראית במספר מצבי רוח כמו שובבה, עדינה וחצופה. הדמות מסמלת את הזהות המורכבת של עולה מאתיופיה שמגיע לתרבות המערבית.

"ההשראה הישירה והמידית לעבודה זו התקבלה אצלי בעקבות ציורי הכבשים של האמן מנשה קדישמן, שזכו לפופולריות רבה בציבור, הרבה יותר מאשר יתר עבודותיו הגדולות ופסליו. היצירה 'נאנש' גם היא מזמינה וקומוניקטיבית כמו ציורי הכבשים, במיוחד יחסית לשאר יצירותיי ה'כבדות' יותר. ניתן להבחין ש'נאנש' שונה בצורה קיצונית מיתר יצירותיי, יש בה התחלה וסוף ברורים, היא בעלת אופי מאוד טכני: היחסים של האלמנטים קבועים ונותרים ללא שינוי. ואכן, היצירה מיועדת לכלל האוכלוסייה ולאו דווקא לצרכנים מומחים מעולם האמנות, הצורכים את יצירותיי האחרות. הרעיון הוא שכדי לעורר סקרנות ולמשוך אנשים להפוך לצרכני אמנות, יש צורך בצריכה הדרגתית משום שאמנות זה טעם נרכש".

מהו האני מאמין שלך כאמן?

"אני לא עושה אמנות כדי ליהנות אלא חייב להגיש את יצירת האמנות ככלי לשינוי ולפעולה של אזרח. אני אדם שחור, יהודי בחברה הישראלית הבוערת, עם כל מה שזה אומר. אני אמן הנתבע להגיב על נושאים בוערים. אמנות עבורי היא כלי מחאתי לשם פורקן וביטוי של אמירה מחאתית, שלא לשם הנאה".

על מה המחאה?

"יחס המשטרה בישראל, יחס שלוקה בשיטור יתר. התקשורת שחוטאת לאמת ומנסה לבנות תמונה שדומה למה שקורה עם השחורים בארצות הברית ולהוציא אותנו כקהילה אלימה כי זה סקסי לחדשות ולטלוויזיה. זה  לא הגיוני שקהילה הופכת מתרבות נחמדה, שקטה וטובה לאלימה (תראו לי עלייה שהדימוי שלה השתנה חוץ מהקהילה האתיופית?). האפשרות הזאת יכולה להיות רק אם התקשורת מתגייסת לזה ומשדרת רק דברים שליליים כדי להנדס תודעה ולייצר דימוי חדש. וכאן התקשורת הצליחה ולאזרחים אין את היכולת לבדוק והם פשוט אוכלים את כל מה שהתקשורת אומרת".

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר