עופר צבאן ואחייניתו מורן פרש עם תמונת אמה ניצה ז"ל. צילום:דור גפני

הנדר שלא הופר

בשנת 2007 נפטרה ניצה פרש מאשדוד לאחר שלקתה באירוע מוחי ועד שהגיעה לבית החולים ברזילי, היה מאוחר מידי. מעל קברה נדר אחיה, עופר צבאן, שיעשה הכל כדי שיהיה בית חולים באשדוד. הסיפור האישי הפך לסמל במאבק להקמתו והשבוע, עשור מאז שאיבדו אותה, בני משפחתה סוגרים מעגל

פורסם בתאריך: 15.6.17 13:33

מותה של תושבת אשדוד, ניצה פרש, בשנת 2007, הפך לאחד מסמלי המאבק בדרך להקמתו של בית חולים באשדוד. היא נפטרה מאירוע מוחי בגיל 42 והותירה אחריה בעל ושלושה ילדים.
חוויה של יתמות
השבוע הגענו לבית החולים עם מורן, בתה של ניצה, היום סטודנטית שנה שלישית למערכות מידע, בת 25 ועם עופר, אחיה של ניצה.
"זה קרה יום אחד בחודש מרץ 2007", משחזרת מורן. "אמא חזרה מהעבודה וכשהגיעה לתחנת הרכבת באשדוד חשה ברע והבינה שלקתה באירוע מוחי, כי כבר עברה את זה עם הוריה. היא הזעיקה את דוד שלי והם נסעו לביקור רופא בעיר, בדרך היא איבדה את ההכרה, אבל לא היו שם רופאים. אחי הגדול שהיה איתם, הזמין אמבולנס והם 'טסו' לבית חולים ברזילי, אבל היא לא חזרה להכרה וכעבור פחות מיממה היא נפטרה. למעשה כשהיינו בדרכנו אליה מאשדוד הודיעו לנו שאמא איננה".
אם היה באותו זמן בית חולים באשדוד, את חושבת שהיא הייתה ניצלת?
"כן, באופן ודאי. הרופאים שטיפל בה בברזילי במיון ובטראומה, אמרו לנו שאבדנו הרבה זמן עד שהיא הגיעה לטיפול, וזה היה קריטי. היום, בדיעבד, אם היה קורה לה דבר כזה ברכבת, מהתחנה לפה, לבית החולים, זה דקות".
מה התחושה שלך כשאת עומדת פה ברחבת הכניסה לבית החולים?
"גאווה, געגוע לאמא וגאווה".
וצביטה בלב?
"היום אחרי 10 שנים, אני עם פחות צביטות בלב ובעיקר מנסה להביט קדימה בשביל אנשים אחרים, בשביל ילדים אחרים, בעצם, אנשים בגילי, הייתי אז בת 14, תלמידה בכיתה ט' ובגיל אחי הקטן, שהיה אז בן 10, כדי שזה יקרה לעוד אנשים. בסופו של דבר זו דרכו של עולם שבני אדם מתים, אבל יש מצבים שאפשר להציל חיים. אני לא רוצה שבית העלמין באשדוד יתמלא בעוד קברים של נפטרים שהלכו לעולמם טרם זמנם. אני זוכרת שהמצבה של אמא הייתה אז בשורה האחרונה, ומאז הלכו והתווספו עוד הרבה מאוד מצבות".
למיטב ידיעתך, אמך לא הייתה הקורבן היחיד של היעדר בית חולים בעיר?
"נכון, לא היחיד ולא האחרון".
אם בזמן שאמא התמוטטה כבר היה בית חולים באשדוד?
"אני בטוחה שאמא הייתה חיה וקיימת עוד המון שנים ומלווה אותי ואת אחיי כשגדלנו, ולא היינו צריכים לעבור את מה שעברנו ולגדול בלי אמא. זו חוויה של יתמות מאמא המלווה אותך במצבים הכי קשים בחיים, ברגעים שאת הכי רוצה את אמא שלך איתך, והיא איננה. לא רק אני, בעקבות המקרה כל המשפחה שלנו השתנתה. סבא וסבתא שלי קברו את בתם וסבא נפטר מצער שנה אחריה. הכל השתנה, שום דבר לא נשאר כמו שהוא היה".

עופר צבאן ואחייניתו מורן פרש עם תמונת אמה ניצה ז"ל. צילום:דור גפני

שבועה מעל הקבר
ניצה פרש הייתה סוכנת ביטוח, הבת הבכורה במשפחת צבאן. אחיה, עופר, פעיל ציבור ועובד נמל, הפך לדמות מרכזית במאבק להקמת בית החולים. הוא ניצב בחזית ההפגנות, האסיפות והפעילויות לאורך הדרך. עיקר מעורבותו בא מאז האובדן של ניצה.
גם לך עופר אין ספק שניצה הייתה נשארת בחיים לו היה אז בית חולים בעיר?
"אני מצטט את דברי הרופאים בחדר הטראומה בבית החולים ברזילי: 'אם היא הייתה מקבלת טיפול רפואי בזמן – היא הייתה נשארת בחיים'. הכל יכול היה להיות אחרת. זה גם בית חולים, זה גם שלא היו רופאים במרפאה ולא היה אז מחלף, אז הדרך לאשקלון לקחה יותר זמן".
מותה של ניצה הפך לסמל. איך זה הפך ממות אישי-משפחתי לסמל?
"אני ידוע כפעיל ציבור באשדוד, עד למקרה שחווינו הייתי ככה בקטנה, מה שנקרא. אבל מאז, מעל קברה הטרי של אחותי, נשבעתי שאעשה הכל שבית החולים באשדוד יקום. במהלך השבעה ביקרו אותנו ד"ר יחיאל לסרי שהיה אז ממלא מקום ראש העיר והוא ניהל את מטה המאבק והוא ידיד המשפחה. הודעתי לו אז קבל עם ועדה שהמשפחה מתגייסת למאבק ואנחנו נהיה איפה שרק צריך. השתתפנו בהפגנות, עזרנו ונכנסנו למעורבות הכי חזקה שאפשר. יותר מזה, באותו זמן, בשיא המאבק, כשאולמרט היה ראש ממשלה והקמפיין העירוני והציבורי באשדוד כוון ישירות אליו, התפרסמה בארץ התמונה של ניצה וגם הכרזה שבה רואים את מורן אומרת 'אולמרט, לקחת את אמא שלי'".
הנה, אנחנו כאן, בבית החולים. מה זה מרגיש לך?
"קודם כל, גאווה. עצב אין, לא, זו גאווה ענקית! אחרי כל כך הרבה שנים יש בית חולים באשדוד, אפשר להציל חיי בני אדם ולעשות טוב לאנשים. אני מרגיש שקיימתי את צוואתה של אחותי ואת הנדר שנדרתי. ואם תימצא הדרך, שנזכה לגינה או פינה לזכרה של אחותנו בבית החולים, זו תהיה עבורנו סגירת מעגל ענקית".
אתה מכיר עוד אשדודים שהלכו לעולמם ואם היה בית חולים בעיר באותו זמן, אולי חייהם היו ניצלים?
"כמובן. כבר במהלך המאבק קיבלנו פניות של תושבים שסיפרו שיקיריהם נפטרו כי הטיפול התעכב. ידוע גם האסון של אירית שטרית שנהרגה מפגיעת גראד במבצע 'עופרת יצוקה'. ההערכה היא שהיו יכולים להצילה".
עבורך, עופר, פתיחת בית החולים היא שחר של יום חדש לאשדוד?
"בהחלט, שחר של יום חדש, ממש ככה".
אביך, יצחק, שהיה מוותיקי עובדי הנמל, קבור ליד ניצה.
"אבא שלנו מת מצער שנה וחצי אחרי שאחותי נפטרה".
מורן, כשיהיה לך ילדים יום אחד, תלדי אותם פה?
"כן, זאת הכוונה (מחייכת)". הדוד מוסיף: "כשהיא תתחתן נתאסף פה ובעזרת השם כאן תלד את ילדיה".
את רואה את עצמך נשארת באשדוד?
"כן, זה החלום שלי. אני רוצה למצוא עבודה בתחום של מערכות מידע, מי יודע, אולי בבית החולים.
שבוע לפני שאמא נפטרה, היא אמרה לי 'את עוד תוציאי תואר', היא מאוד האמינה בי. אני אוהבת את אשדוד, פה נולדתי וגדלתי. הייתי רוצה למצוא בעיר בעתיד דיור ועבודה, למה לא?".
בזמן בניית בית החולים, כשעברת פה על הכביש הסמוך, עקבת אחרי ההתקדמות?
"כל הזמן, עקבתי מקרוב. הרגשתי הרבה מעורבות אישית, 'שזה שלי'. יותר מזה, גם הייתי מעורבת רגשית ברמה כזאת שכתבתי בעבר בפייסבוק והגבתי, כשהיו כאלה שיצאו נגד בית החולים. הרגשתי שאני חייבת. זה משהו אישי מבחינתי. כולם יגיעו לכאן ביום מן הימים, בואו נשים פוליטיקה בצד".
בית החולים הוא סוג של מצבה לאימך?
"יותר ממצבה, מקום לשבת פה בחצר להביט בפרחים ולנשום עמוק: 'זה בזכות זה שכבר אינך פה'".

עופר צבאן ואחייניתו מורן פרש עם תמונת אמה ניצה ז"ל. צילום:דור גפני

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר