מאור נפרדה והשאירה צוואה: לאהוב את החיים

בתה של שרה שמש, לשעבר מנהלת מקיף ז', התמודדה עם מחלת הסרטן בדרך מיוחדת, עודדה ותמכה בחולים אחרים עד למותה והיא רק בת 27. כעת נחשפים דברים שכתבה למשפחתה ולחבריה

פורסם בתאריך: 17.8.17 17:34

“רק רציתי להשאיר מסר קטן מאחור, חשוב לי שיזכרו שבמרתון הזה כולם מנצחים, לא משנה איך הוא נגמר!” כך כתבה מאור שמש פלורנטין ממושב ביצרון, שהלכה בסוף השבוע לעולמה בגיל 27 אחרי שלוש שנים של התמודדות עם מחלת הסרטן.
מאור נולדה וגדלה במושב ביצרון שליד גן יבנה ונמצא בתחומי המועצה האזורית באר טוביה.

מעוררת השראה.
מאור ואלעד בחתונתם. צילום: באדיבות המשפחה

בגיל 24, כשהייתה נשואה טרייה, התגלה בגופה הסרטן. זה קרה לאחר שבעלה אלעד חזר משדה הקרב במבצע צוק איתן. היא הרגישה לחץ כבד בראשה, והבדיקות הראו שמדובר בגידול ממאיר.

למרות הכול היא דאגה לשמור על שמחת החיים ולא ויתרה על שום דבר. היא למדה פסיכולוגיה ואהבה מאוד לרקוד.

מאור ביקשה שדבריה יראו אור רק לאחר מותה. “מאור נפרדת מאיתנו לשלום”, נכתב בקהילת חלאסרטן בפייסבוק – קהילה תומכת לצעירים חולי סרטן ובני משפחותיהם שבה משתפים בחוויות, במחשבות וברגעים הקשים אך גם המשמחים והמצחיקים.

“בכאב גדול אנחנו משתפים אתכם שMaor Shemesh Florentin-, חברת הקהילה היקרה והאהובה שלנו, הלכה אתמול לעולמה. כשנודע לה שלא נשאר לה זמן רב לחיות, היא שלחה לנו את המסר הזה וביקשה שנפרסם אחרי לכתה, הוסיפו שם והביאו את דבריה, שנכתבו זמן קצר לפני מותה:

'אני מבחינתי עוזבת כאן בחיוך, בראש מורם, יודעת שנתתי הכול והחזרתי פייט מכובד. חשוב לי לומר, לצעוק! שאמנם באוניברסיטה לא היו לי ציונים טובים בסטטיסטיקה, אבל פה בחיים האמיתיים, בפרקטיקה, ניצחתי את הסטטיסטיקה!!! קטן עלינו, הכול בראש, ואני את המלחמה שלי נתתי, אני הולכת בראש מורם ביודעין שעשיתי הכול! גם כשהיה קשה וגם כשהיה עצוב חייתי כמו מלכה, למדתי למנף את העצב למקום של כוח ולא של נטל או מעמסה.

אני מאחלת לכולכם למצוא את הנקודה הזאת באישיות שלכם, תאמינו לי היא קיימת, היא תגיע בבוא הזמן! הכי חשוב להיות שלמים עם המסע ולהבין שאנחנו לא נמחקים או נעלמים, אנחנו נשארים בזיכרונות של כל היקרים לנו שימשיכו לאהוב אותנו גם כשניפרד. כל אחד משאיר חותם בלב של אדם, גם אם הם נפגשו רק לדקה, אנחנו תמיד משאירים חלק קטן מאיתנו, אז לא צריך לפחד לשחרר, זה יגיע לכולם בסוף.

רק אנחנו, חברי הקהילה המיוחדת, זכינו ליהנות מההטבות של “חברי מועדון״ ולדעת מהו ערכם האמיתי של החיים. אני כותבת כאן בלב הכי שלם שיש ומצהירה בגאון שחייתי הכי טוב שאפשר, יותר מכל האנשים שאני מכירה. אני מאחלת לכם שתמיד תדעו להקיף את עצמכם באנשים שמעניקים כוח ולא שואבים בתמורה דבר.

מאחלת לכם, חברי לקהילה, שתדעו למצוא את השלווה שמצאתי ותיהנו מהשלמות שהיא מעניקה. אנחנו תותחים אחד אחת – לא צריכים חיזוקים מאף אחד חוץ מעצמנו. אנחנו צריכים לנווט את המחלה איך שלנו נוח ומרגיש נכון, לא לפחד ליהנות לחוות ולצחוק על זה. מתנות לא מחזירים, אלא מאמצים ולומדים איך לחיות איתן ולשלב אותן במציאות הקיימת. זה הכוח שלנו. אל תתנו לאף אחד שלא מגיע לו להתקרב אליכם ולהוציא אתכם מאיזון. מאחלת לכולם רק רוגע, בלי כאב, ואם יש חרטות, אז שתדעו להשלים איתן ולהשאיר מאחור.

יאללה, לוחמים ולוחמות, הגיע הזמן להיפרד. אני מזכירה, זה לא ויתור אלא הבנה: חייתי, זכיתי, נהניתי, הוכחתי, השלמתי, נאהבתי, התאהבתי, כבשתי, חוויתי ונהניתי מכל רגע. מותר לאהוב את הסרטן, מותר הכול! אין חוקים מלבד אלו שאנחנו מכתיבים לעצמנו. הכול בראש. אין על המשפחה שלי בעולם, ניצחה איתי הכול. זו לא באמת פרידה, זה רק הסוף”.

מאור הייתה בתם הקטנה, הרביעית, של משה ושרה שמש – המוכרת לרבים כמנהלת של מקיף ז’ באשדוד עד לפרישתה לפני שנה.

שרה הספידה את בתה: “מאור שלי, עד אין קץ אוהבת אותך, עופני שלי, עוף החול שלי. כל כך הרבה מכתבים כתבתי לך ואין ספור של ברכות ואיחולים תמיד שלחתי לך. ועכשיו תמו ימים של כאב בלתי נסבל.

ביום רביעי האחרון ביקשת ממני שאשחרר אותך. הסתכלת בעיניים אמיצות מול פני המוות המתקדם ולא הרפית עד שלא שמעת מכולנו שאנחנו משחררים אותך.
כן, מאור שלנו, שחררתי אותך, אבל לעולם לא אוותר עלייך, ילדה יפה שלי. בכל הזדמנות בשלוש השנים האחרונות, מרגע שהתגלה הגידול הסרטני בראשך היפה, דאגת להגיד לאבא ולי שהזמן קצוב. איזה אימא יכולה להבין שהבת שלה חולה במחלה סופנית. התחננתי בכל פעם שלא תשתמשי במילה הקשה הזאת. כל כך רציתי להגן עלייך כמו על גוזל מאימת הסרטן.

לאחר השיקום מהניתוח, כשרגל ויד שמאל חזרו לתפקד, בחרת לחזור לסטודיו ולרקוד. בדיוק לפני שנה עלית לבמה בפעם האחרונה ורקדת את ריקוד חייך לצלילי מנגינתו של לאונרד כהן. הריקוד הכי מושלם שיש לפני שהמסך ירד”.

האם הוסיפה בדברי הפרידה בהלוויה: “בשבת לפנות בוקר בשעה שנשמת את נשימתך האחרונה נשר לו הפרח הלבן האחרון בענף שלך ונותר רק הענף השני מלא בפרחים. בליל המטאורים בליל שבת עלה לשמיים מטאור ענק ויפיפה שקוראים לו מאור. מטאור עם רגליים ואצבעות של רקדנית, עם שיער לא אסוף כדי שהראש לא יכאב. הלב בוכה לנוכח הנעורים שנגדעו בטרם עת.

אבא ואני לא נפרדים ממך. תמיד תקחי חלק בחיינו ובחיק משפחתנו המורחבת. תמיד תישארי הילדה הקטנה שלי, מאורי היפיפייה שלנו. תמו חייך עלי אדמות, אך לא נשלמו הסיפורים על הרגעים, השעות והימים שליוו את חייך הקצרים וימלאו את חיינו לעולמי עד”.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כל כך עצוב .אבל איזה עוצמות מתגלות כאן שרק מי שגדלה בבית ערכי שורשי בית עטוף באהבה יכולה לחוש כך ברגעים קשים כל כך יהי זכרה ברוך

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר