ספר על עצמך.
שמי ישראל ביינה, בן 56, נשוי ואב ל-4. גר באשדוד ועובד בעיריית אשדוד, במינהל החינוך. אני משמש קב"ס במחלקה לביקור סדיר מזה 25 שנה. בהשכלתי אני מחזיק בתואר ראשון בחינוך רב תחומי, בתעודת הנדסאי אלקטרואופטיקה ופיזיקה ובתעודת הנדסאי הוראה. אני חובב קריאת ספרים בתחומים רבים ובהם פוליטיקה, אקטואליה ודת. חובב מוסיקה, במיוחד אוהב לנגן בכלים מסורתיים (וושינט, קרר, מסינקו) וחובב שחיה.
כמה מילים על תפקידך ועל מקום העבודה.
המחלקה שלנו מטפלת בכל הרצף שבין מניעת נשירה לבין טיפול בתלמידים נושרים. אנו עוסקים במניעת נשירה גלויה וסמויה ומטפלים ככל יכולתנו בתלמידים, תוך מתן יחס הוגן, הולם ושוויוני להם ולהוריהם. עבודתו של הקב"ס מתמקדת בתחומים הבאים: איתור, טיפול, בקרה ומעקב אחר תלמידים הנמצאים בסכנת נשירה ובנושרים גלויים. אנו מסייעים בשילובם המיטבי של הנערים הללו במסגרת חינוכית מחדש עפ"י הצורך. המחלקה מונה 17 קב"סים כולם אנשי מקצוע העובדים מכל הלב והנשמה, בהתאם לחלוקת העבודה בינינו. בשנת הלימודים הנוכחית אני אחראי על 6 מוסדות חינוך: תיכון אחד – חטיבה עליונה, בית ספר להפרעות נפשיות והתנהגותיות, ו-4 בתי ספר יסודיים.
עיריית אשדוד
למה החלטת לעבוד בעירייה?
העבודה הזאת מזמנת לי אתגרים יומיומיים ואני רואה בה שליחות חינוכית עצומה. תקופת הקורונה אתגרה את כולם, את מערכת החינוך ואותנו, משום שהיא מתאפיינת בהרבה עמימות וחוסר וודאות. בעידן זה הוכפלו גורמי הסיכון לנשירה (דבר שגרם לעליה של מספר התלמידים) כך שקציני הביקור הסדיר נדרשו לתפקד כמו בשגרה – להיות עם אותם ילדים בסיכון ולהקפיד על ביצוע התפקיד על הצד הטוב ביותר. בעיניי זה אתגר ושליחות לאומית בדרגה ראשונה.
ספר על משהו מיוחד שקרה לך בעבודה.
לפני כשנתיים פגשתי בכנס סטודנטים שהתקיים במרכז כיוונים, סטודנטית בת העדה האתיופית שבעברה הייתה בטיפולי. היא הייתה נערה בסיכון שעברה ממסגרת למסגרת ולבסוף השתלבה בפנימייה. בשיחה איתה התרגשתי מאוד לשמוע שהיא סטודנטית למשפטים שנה רביעית ואוטוטו מסיימת את לימודיה!
אפרופו יוצאי אתיופיה. יש לך חוויה אישית מהעלייה לארץ?
בוודאי, ואני חושב שחוויות המסע האישי שלי לארץ גם מעצבת אותי כאדם. במהלך המסע חוויתי מספר רב של אירועים טראומטיים (בנוסף לסבל הפיזי) שחלקם גלויים ועוצמתיים וחלקם סמויים שממשיכים ללוות אותי עד עצם היום הזה. רק מי שעבר מסע הישרדותי כמוני וכמו בני הקהילה יבין על מה אני מדבר. פרידה מהורים, מאחים ואחיות, פרידה מהמקום המוכר והנוף שנולדתי בו וגדלתי בו והליכה במדבר, בתנאי אקלים קשים וללא יכולת לתקשר. השפלות ומכות שקיבלתי מחייל סודני ומותה של האחיינית שלי בעיר גדריף, בסודאן. מסעות הלילה והחשש שיגלו אותנו בדרך. פחד משודדים והבריחה של מורי הדרך באמצע המסע. מראות זוועתיים ואירועי סכנה אליהם נקלענו כמו בתי מסתור שעלו באש, עקיצת עקרב או היתקלות בנחש פיתון, וכמובן פחד ממחלות, מחשבות טורדניות וחרדות קיום שמלווים כל מי שעוזב את עולמו מאחור מבלי שיהיה בטוח כי יגיע אל יעדו החדש.
מסע כזה מותיר גם רשמים חיוביים בנפש האדם?
כל אחד מתמודד עם הכלים שברשותו. אני חושב שלמסע הזה היו גם השפעות חיוביות שכן אמונתי בקב"ה התחזקה מאוד, למדתי להעריך את החיים, חיזקתי את תכונות ההישרדות שלי והאמונה בעצמי. אני חושב שאלה הועילו לי גם ביכולת ההסתגלות שלי בארץ, בכל תהליך הקליטה, והעניקו לי את העוצמה ואת הכח להצליח. יכול להיות שזה גם מה שכיוון אותי לפעול במישור החינוכי ולסייע לצעירים שיוכלו גם הם להשתלב ולהסתגל בתוך החברה והקהילה.
למי מחבריך לעבודה היית מפרגן ולמה?
הייתי מפרגן ליצחק כרמי, אדם מיוחד במינו שהגיע למחלקה לפני 3 שנים בתור קב"ס ושחולק איתי חדר. יצחק ניהל בית ספר במשך 32 שנה! 18 שנים מתוכם, את בית ספר חזון יעקב באשדוד. באותה עת עבדתי מולו בתור קב"ס והיום אנו עובדים יחד. יש לו תכונות מיוחדות – הוא בן אדם אנושי, חרוץ, נעים וחייכן. הנתינה אצלו אין סופית. הוא אוהב אתגרים ומאז שהוא הגיע ניכר שינוי ושיפור בטיפול הקב"ס בחינוך במגזר החרדי תורני.
בשיתוף עיריית אשדוד
