שנה לאחר השבת השחורה בה נפל רס"ן אברהם חובלאשוילי ז"ל, מספרת אלמנתו שושי על ההתמודדות היומיומית ועל הגעגועים הכואבים. היא משחזרת את הרגע בו הגיעו לבשר לה על נפילתו בקרב: "הייתה לי תחושה שתהיה דפיקה בדלת", על לידת הבן שלא יכיר את אביו: "אבי השגיח עליי מלמעלה בזמן הלידה", על הרגעים בהם היא נשברת: "אני שמה חולצה שלו ומתיזה את הבושם שלו והדמעות לא עוצרות", על האישה החזקה שהחיים מחייבים אותה להיות: "אני לא יכולה לשקוע בדיכאון, יש לי שני תינוקות לטפל בהם", ועל הרצון שאף אחד לא ישכח את אבי ואת שאר הנופלים: "רק בזכותם אנחנו קמים בבוקר ומצליחים לחיות במדינה הזאת"