מירי ללוש. צילום: אורית מור מסיקה
מירי ללוש. צילום: אורית מור מסיקה

"רציתי לראות את ילדיי": סיפורה מעורר ההשראה של מירי שהפכה לעיוורת בגיל 34

באמצע החיים הפכה מירי ללוש ממושב גבעתי לעיוורת לחלוטין. את ילדיה היא זיהתה לפי הקול וסיפרה להם סיפורים מתוך הדימיון. אבל היא נאבקה וסירבה ללמוד כתב ברייל או לקבל קצבת נכות ואף המשיכה בלימודיה לתואר שני. רק ניתוח מורכב שהשיב לה את מאור עיניה לאחר שנתיים באפילה דחף אותה למהפך של חייה | מיוחד לבליינד דיי - יום המודעות לעיוורים וכבדי הראיה

פורסם בתאריך: 6.6.22 14:07

מירי ללוש, הייתה אז רק בת 34, זה קרה לפתע פתאום בזמן חגיגת יום ההולדת של בתה בגן הילדים בו למדה. "באמצע המסיבה שמתי לב שהראייה שלי מטושטשת מאוד", היא משחזרת, "הנחתי שזה קשור לעייפות או שנכנס לי גוף זר לעין. אחרי מספר דקות ראיתי שחור. הרגשה שמישהו מכבה את האורות ואתה בעלטה. ואז הבנתי שמשהו לא תקין. הבנתי שמשהו רע קרה ופחדתי מאוד. לא הבנתי מה בדיוק קורה אבל חשתי שזה לא טוב. לא כאב לי דבר. פשוט לא ראיתי כלום".

     

היא לא צעקה וניסתה להתנהג נורמלי כדי שהילדה לא תיבהל וכדי לא להרוס לה את יום ההולדת, "דיברתי עם הוריי וחמתי ובעלי בשקט. חיכיתי כמה דקות עד שיום ההולדת תסתיים והילדים יצאו לחצר לאכול ארטיקים ואז יצאנו מיד לרופא. אני זוכרת שנסעתי במהירות לרופא עיניים מומחה באשדוד ולאחר בדיקה קצרה הוא הפנה אותנו למיון עיניים בבית חולים בדחיפות. בחרתי לנסוע לאיכילוב בתל אביב משום ששם יש מחלקת עיניים חדשנית ומתקדמת".

עיוורון

ביום ההולדת של בתה, זמן קצר לפני שלקתה בעיוורון. צילום: מיכאל נחמיאס

בבית החולים איכילוב היא עברה סדרה ארוכה של בדיקות והרופאים קבעו פה אחד שמדובר בהפרדת רשתית עם קרעים וזה מה שגרם לעיוורון. "בחודשים הקרובים איכילוב יהפוך לביתי. כאשר אני עוברת כל היום וכל הלילה טיפולים בשיטות שונות שאמורים לעזור לעין לחזור לעצמה. אבל זה לא עבד. הרגשתי חסרת שליטה. מאדם שמאוד אהב שליטה והיה עצמאי ולא תלוי הפכתי להיות אישה שלא יכולה להתקלח בעצמה כמו שצריך, שלומדת לאכול מתוך תחושת מישוש, שלא מצליחה להתלבש ולהתארגן כמו תמיד".

מה היה הדבר שהיה הכי חסר לך?
"כל כך היה חסר לי לקרוא. לצפות בסרטים. לראות אנשים. אין אפשרות לדעת מי מולך. חוש השמיעה וחוש הריח מתחדדים לאין שיעור. כל סאונד קטן מקבל משמעות גדולה. שמעתי כל הזמן את המחשבות שלי בראש שמעתי את הרגשות שלי מדברים חזק ולא יכולתי לעשות שום דבר שיסיח את דעתי. כל כך היו חסרים לי הצבעים. התגעגעתי לראות קשת של גוונים וגם תנועה של אנשים מכוניות ועצים זזים ברוח. התגעגעתי לים ולגשמים. לכל המראות של העולם. היה חסר לי בעיקר לראות את המשפחה שלי. היה חסר לי לראות את עצמי".

עיוורון

באירוע משפחתי, עם רטיה על העין לאחר אחד הניתוחים. צילום: גולן ללוש

בשלב כלשהו התרגלת לעיוורון? השלמת עם המצב?
"התאהבתי במוזיקה. האזנתי המון ללהקת הביטלס, בוב דילן, רולינג סטונס ואלטון ג'ון. בזמן זה למדתי תואר שני, בן זוגי ואבי היו מקריאים לי מאמרים והייתי נבחנת בעל פה באוניברסיטה. משפחה וחברים היו מגיעים אך לא היתה לי סבלנות אליהם. ורציתי להיות לבד. בדיעבד אני יודעת שהייתי בשפל רגשי ובדיכאון. והרופאים לא ידעו לומר בבטחון שהראייה תשוב. וכבר חשבתי על הגרוע מכל – להשאר ללא מאור עיניי לעד. ילדיי הקטנים היו מגיעים וכאב לי שלא יכולתי לראותם. אז הייתי מחבקת ומנשקת המון ומאזינה לסיפורים שלהם. מספרת להם סיפורים מהדימיון ושרה להם".

איך בישרת על זה לילדים ואיך הם הגיבו?
"הילדים היו קטנים בעלי הסביר להם שאמא הלכה לרופא כי היא לא רואה טוב וצריך לתקן לה את העיניים ושזה קורה לפעמים שאנשים חולים והם צריכים לקבל טיפול. הילדים היו באים לבקר אותי הרבה בבית החולים והם היו נותנים לי כוחות עצומים אני מאמינה שהעובדה שחזרתי נטועה ברצון העז לראות את ילדי גדלים".

"אני לא נכה"

ללוש סירבה לקבל את רוע הגזירה ונאבקה בה, "כאשר נכנסה עובת סוציאלית מטעם בית חולים לסייע לי בהגשת קצבת נכות ביקשתי ממנה לצאת", היא מספרת, "היא השיבה לי שזכותי לקבל קצבה שכן אני עיוורת. למשמע המילה הזו, הבנתי שמבחינת הכללים והחוקים אני נחשבת כבעלת מוגבלות ובתוכי החלה סערה. מיאנתי לקבל זאת ואמרתי לה שאין צורך למלא טפסים לביטוח לאומי אני לא נכה וגם אני לא אלמד לקרוא כתב ברייל. כי תכף אני חוזרת לחיי".

מירי ללוש. צילום: אורית מור מסיקה

מירי ללוש כיום. צילום: אורית מור מסיקה

כבר למחרת הגעתה לאיכילוב היא עברה ניתוח אחד שלא שיפר את המצב. לאחר מכן היא עברה ניתוח שני שגם הוא לא צלח. בינתיים היא עברה טיפולים יומיומיים בגזים והזרקות. כשנה לאחר מכן היא הגיעה לפרופסור עדיאל ברק שהוא מנהל יחידת רשתית בבית החולים איכילוב. "כאשר שמעתי את קולו חשתי בת קול אומרת לי 'מעתה הכל יסתדר הנה האדם שחיפשת הגיע'. פרופ' ברק ניתח אותי במשך 7 שעות והוא הצליח לסדר את העיניים. לקח לראייה זמן לשוב וזה היה מאוד הדרגתי אך הרשתית חוברה מחדש בניתוח מאוד מורכב וחדשני".

גם אז הראייה לא שבה אליה באופן מידי ולקח זמן עד שהיא חזרה לראות באופן תקין. בסך הכל היא הייתה כשנתיים במצב של עיוורון ומוגבלות ראיה. "כאשר ראייתי שבה לאט לאט כל פעם שהסירו את התחבושות רציתי להביט בילדיי בבן זוגי ובמשפחתי ובעיקר הוריי שתמכו בי בצורה יוצאת מן הכלל בכל התקופה הזו. ורציתי מאוד לטוס לטייל בעולם וכך היה באמת".

"כרתי ברית עם היקום"

ללוש, היום בת 40, גדלה בעוטף עזה כילדת סנדוויץ' לשני אחים. היא למדה בבית הספר הבשור ולאחר מכן שירהת במשטרה הצבאית. במהלך השירות הכירה את בעלה גולן, שהיום עובד כעו"ד והיום הם ביחד כבר 22 שנים והורים לשלושה ילדים מיכל, תלמידת כיתה ז' אסף, תלמיד כיתה ד' ויונתן תלמיד בגן. הם גרים במושב גבעתי הסמוך לאשדוד ומשתייך למועצה האזורית באר טוביה. אשדוד.

מירי ללוש. צילום: אורית מור מסיקה

מירי ללוש. צילום: אורית מור מסיקה

ללוש היא אישה מאוד משכילה יש לה שני תארים ראשונים בחינוך ובפסיכולוגיה וכן תואר שני בייעוץ ופיתוח ארגוני שאותו סיימה בהצטיינות יתרה. היא למדה הנחיית קבוצות מטעם אוניברסיטת בר אילן וגם למדה קורס מיינדפולנס. לפני האירוע היא הייתה מנהלת בחרה של סיעוד של קשישים, אבל המשבר שעברה דחף אותה קדימה וכיום היא בעלת עסק להדרכות, הרצאות, הנחייה וטיפול שנקרא "my way" והיא מקבלת מטופלים בקליניקה באשדוד.

היא מספרת כי בזמן שהיא סבלה מהעיוורון היא החליטה להסתכל אחרת על החיים, "כרתי ברית חדשה עם היקום. ביקשתי ממנו עזרה ובתמורה אראה טוב יותר את החיים שאני רוצה לעצמי".

אז מיד לאחר ההחלמה היא החלה להגשים את ההבטחה שלה, "התחלתי ללמוד קורסים ולימודים של התפתחות רוחנית, לימודי טיפול ונפש ושיניתי את המקצוע שלי. מניהול וייעוץ הפכתי לבעלת עסק 'my way' שמו כי זו הדרך שלי מעתה ואני מרצה בכל הארץ על סיפור חיי בהרצאה שנקראת 'לראות אור מתוך החושך', אני מנחת סדנאות ומעגלי שיח וגם מטפלת בא.נשים בקליניקה בשיטת טרילותרפיה, מיינדפולנס ומשלבת את כל הידע והניסיון שצברתי במהלך השנים על מנת להיות מדויקת וטובה בתחומי מתוך שליחות אמיתית וחיבור לאמצע שלי. הבנתי שכל יום שניתן לנו בחיינו הוא מתנה. ואני מלאת הודייה על יופיים של החיים, על בריאותי ועל משפחתי. ועל כך שאני עוסקת במקצוע שאני מחוברת אליו ואוהבת אותו מאוד. 'כל יום הוא בריאה חדשה, כל יום אתה ברייה חדשה' זה משפט שלי שמלווה אותי כל הזמן. אני מרשה לעצמי לחוות את החיים בעוצמה אין לי רצון לחיות חיים בינוניים אני הרבה יותר תעוזתנית ושאפתנית ורוצה לבלוע את החיים ולקחת את כל הטוב מהם. ההבנה שאנחנו זמניים על פני האדמה מאוד חשובה. יש לחיות כל יום עד תומו ולא לדחות רצונות וחלומות לעתיד. החיים קורים עכשיו".

מירי ללוש. צילום: אורית מור מסיקה

מירי ללוש. צילום: אורית מור מסיקה

למרות שהראייה שלה תקינה כיום, היא לא יודעת עוד כמה זמן היא תמשיך לראות כך ובכלל, "אין לדעת האם ובכלל אראה עד גיל 120. אין ערובה לכלום", היא מסבירה, "ייתכן וזמני קצוב מאוד ייתכן גם שלא, אין לדעת. אני בביקורות עיניים באופן קבוע. כרגע זה בסדר, אך הפרופסור טוען שהוא לא אלוהים ושאין הבטחות לעתיד. ההבנה שאין לנו שליטה על שום דבר גורמת לי לא לפחד מכלום ופשוט לזרום עם החיים. לעשות טוב ולקבל טוב מהם. לכן יש לחיות חיים עשירים מלאים ומספקים ולחיות באהבה בעוז ובהגשמה מלאה לעשות דברים שמשמחים ומחזקים ולשמור על אופטימיות ואנרגיה גבוהה".

בהרצאות שלה, מספרת ללוש על המשבר שחוותה ועל הניצחון שלה אותו, "בהרצאה מעוררת ההשראה שלי, אני מספרת על ניצחון הרוח, התמודדות עם משבר כהזדמנות לשינוי בחיים, צמיחה מתוך טראומה וכיצד לסמוך על היקום בתוך אתגרים גדולים. אנשים שמקשיבים לי ממש בהלם הם לא מאמינים שאני בחורה די צעירה ונראית בריאה ובשיא פריחתי חוויתי טראומה כזו. והתובנות מההרצאה תמיד עולות בכל מקום שאני מרצה בו באופן אחיד: שהיקום פועל לטובתנו הגבוהה
שמתוך קושי מתגלה מסע החיים, שהמתנות שבהן בורכנו נחשפות במצבים קשים ומהם הכוחות הטמונים בנו, וכמובן איך לעשות מהלימון לימונדה. אני תמיד אומרת לא לפחד מהחיים! החיים מתחילים היכן שהפחד נגמר. ומה שבא לפתחי מבורך ורצוי. אכן, יש לנו שליטה על החיים – אך לא מלאה – לכן הרפו, שחררו נשמו לתוכם. אנו יותר עוצמתיים ממה שאנו משערים".

מירי ללוש. צילום: אורית מור מסיקה

מירי ללוש. צילום: אורית מור מסיקה

היום ה-6.6 הוא יום הבליינד דיי, יום המודעות וההזדהות עם ציבור העיוורים ולקויי הראייה בישראל. מדובר בפרי יוזמה של חושבים בצבע, קבוצת סטודנטים לקויי ראייה בחסות המרכז לעיוור בישראל ומשרד הרווחה. מטרת היום היא לעודד שילוב מוגבר בחברה ובתעסוקה של לקויי ראייה. "לרגל הבליינד דיי חשוב לי להגביר את המודעות לציבור העיוורים ולקווי הראייה בישראל ובעולם בכלל. אנשים כמוך וכמוני שמרגישים חושבים חיים אך נמצאים באפלה. בחושך. וחשוב לדעת שבישראל חיים כ־700 אלף לקויי ראייה (בוגרים) בדרגות שונות, שמהם 130 אלף כבדי ראייה או עיוורים לחלוטין. רק אחד מכל עשרה עיוורים בגיל התעסוקה אכן מועסק במשק. גם שיעור חסרי תעודת בגרות בקרב לקויי הראייה הוא יותר מפי שניים מאשר באוכלוסייה הכללית".


רוצים להישאר מעודכנים באשדוד? 

וואטסאפ

אינסטגרם

טוויטר

אפליקציית החדשות באנדרואיד או באייפון


תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר