חבר האופוזיציה במועצה המקומית גן יבנה עו”ד מוטי יוסף ממשיך לתבוע: הפעם הוא הגיש תביעת לשון הרע נגד תושב היישוב דן אלפי בסכום של 140 אלף שקל. התביעה הוגשה בבית משפט השלום בבאר שבע.
לטענתו של יוסף, לאחר שהתראיין בכלי תקשורת על תביעת דיבה אחרת שהגיש, אלפי כתב פוסט בפייסבוק ותגובות בפוסט בעמוד הפייסבוק של גן יבנה והן בגדר לשון הרע, לטענתו.
מתוך כתב התביעה
בפוסט הראשון כתב אלפי: ״תחושה לא נעימה בגן יבנה״ ובפוסט השני כתב: ״רואה את התגובות ומרגיש לא בנוח. מדובר בחבר מועצה בגן יבנה, לא מוסיף כבוד לישוב״.
אלפי הוא אב שכול ועובד מועצה. בנו רב”ט רועי אלפי נהרג בהתפוצצות מוקש ברמת הגולן בשנת 2013.
לפני כמה שבועות הגיש יוסף תביעת לשון הרע נגד תושב אחר בגן יבנה בשל הכינוי שבו שמר אותו במכשיר הטלפון הנייד שלו.
לטענתו של יוסף, המשיך הנתבע להגיב בתוך הפוסט בתגובות שמהוות הוצאת דיבה, למשל: ״רשת חברתית אלק, ברגע שחסרי רסן מקבלים לייק על 'איחולים' ומיד אחר כך קופצים שפגעו בשמם הטוב״.
“תביעתי בשל הוצאת לשון הרע הוגשה לאחר שהנתבע, אשר משתמשים בו ככלי לניגוח פוליטי שלי, העלה שני פוסטים מכפישים כנגדי, וזאת ללא כל סיבה ממשית”, אמר יוסף השבוע.
ביום ראשון לפני שבועיים נהרג סלומון טקה מנתז של קליע שנורה על הקרקע בידי קצין משטרה בלבוש אזרחי. בתגובה לאירוע הפגינו אלפי אנשים, בעיקר יוצאי אתיופיה, בכל הארץ כנגד אלימות משטרתית. חלק מהמפגינים נקטו פעולות אלימות, הכו ופצעו שוטרים ואזרחים, הבעירו צמיגים ומכוניות, גרמו הרס לרכוש וחסמו כבישים וצמתים, בהם גם היציאה הדרומית של העיר.
בני הקהילה האתיופית, כך גם בני הדור השני והשלישי, מרגישים כי הגיע הזמן לשינוי. הם נולדו בארץ, גדלים בארץ, משרתים בצבא, “צברים” בכל רמ”ח איבריהם, ועדיין מרגישים את האפליה בסביבתם. נקודת הראות של כל אחד מהם שונה ומגוונת, אך יחד עם זאת הם יודעים דבר אחד — הם רוצים להשמיע את קולם, הם רוצים להרגיש שווים בין שווים.
יעל מאס (זהו שם הבמה שלה; שם משפחתה: מנטסנוט), שנולדה וגדלה בקריית מלאכי, היא זמרת שעוסקת בעיקר במוזיקה שחורה, ולאחרונה שחררה סינגל שנקרא "GOOD TIME" שהגיע ל-MTV. מאס החליטה להעביר מסר של חוזק, מסר חיובי ולא להציף את הכאב והתסכול במוזיקה שלה. “אני רוצה להעביר מסר לדור הבא וחשוב לי להראות לאנשים שאני חזקה ולא מוותרת, שייקחו השראה מזה. אני לא באה ממקום של מסכנות אלא ממקום של כוח”. נוסף לכך, מאס כתבה בימים אלו שיר יחד עם חברה עידן רז, שקשור למחאה האחרונה ולמותו של סלומון טקה. “אני בדרך כלל לא כזה אומרת את הדעה שלי, אבל המקרה הזה ישב לי והוא לא יוצא לי מהראש”.
עבורה המחאה הזאת היא דרך להביע תסכול של שנים, שלה ושל קהילה שלמה. “ההתרחשויות האחרונות מאוד משפיעות עליי, זה חלק ממני ואי אפשר להתעלם מזה. מה שקרה עורר הרבה כעס ותסכול שיצא באופן מאוד ספונטני והרגישו את זה”.
למה המחאה האחרונה כל כך עוצמתית בעינייך?
“אנחנו מוחים במשך כמה שנים במחאות שקטות, לא אלימות ומאורגנות, אבל המקרה האחרון שבר אותנו והראה לנו כמה לא מתייחסים אלינו. בני העדה מרגישים שהמשטרה לא באמת עושה את העבודה שלה, היא נטפלת אליהם, בעיקר לבנים. זה משהו שאני יכולה להזדהות איתו, אני יכולה לומר ששכנים שאני מכירה, חברים שלי, נפגעים, עוצרים אותם סתם. אנשים חווים את זה יום-יום, אולי הם לא מתים, אבל הם מתים מבפנים, הנפש נפגעת, והכול בגלל צבע העור שלהם”.
יצאת להפגנות?
“הגעתי לעזריאלי יחד עם חברות ודודי, אבל היינו בחלק הלא אלים. האלימות, אגב, לא מוצדקת, אבל אני יכולה להבין מאיפה זה בא. כמה שנים אפשר לזעוק? שנים אנחנו מוחים, ושום דבר לא השתנה. יש כבר 13 הרוגים, וכשרואים מקרה אחר מקרה, זה מה שגרם לתסכול ולזעם”.
איך מגיבים אלייך ברחוב?
“במכולת פונים אליי, אומרים לי, ‘אפשר לעשות את זה בצורה יותר עדינה, במחאה שקטה’, אבל התשובה שלי היא שאנחנו עושים מחאות באופן שקט כל הזמן, אבל אין שינוי. אני מתפללת לשינוי. אנחנו דור צעיר, יהודים, ישראלים, ואין סיבה שיתנהגו אלינו ככה”.
את סובלת מגזענות?
“אימא שלי הכינה אותי לעולם הזה, ולכן גם כשזורקים לי הערות גזעניות זה לא פוגע בי. אני יודעת מי אני, במיוחד אם זה קשור לצבע עור, אבל ברגע שהממסד פוגע בנו זה מפריע. אם אני רוצה עכשיו להתלונן במשטרה, יהיה לי קשה כי לא יתייחסו אליי כמו שצריך. אין לי אמון בממסד, לעדה שלמה אין אמון”.
שובל, שגדל והתחנך באשדוד, מסביר כי הוא רואה את כאבם של בני העדה האתיופית, אף שאינו חלק ממנה. “זה פוגש אותי מגיל צעיר, יש לי הרבה חברים שגדלתי איתם ברובע ו’. אמנם אני לא שחור, אבל זה לא משנה הצבע, מפריע לי שמתנהגים ככה לישראלים. מפלים אותם, ברחוב סתם רואים אותם ועוברים מדרכה, בשכונות שלהם יש דיכוי משטרתי”. שובל מספר כי לחבריו בני העדה יש חרדת משטרה. “הם, רק כשהם רואים את הצ’קלקה, הם מחסירים פעימה”.
לדבריו, הוא אינו מבין מדוע מתנגדים למחאה. “מפריע לי שכולם אומרים, ‘למה הם פנו לאלימות?’ לפי דעתי זאת טעות — האלימות פנתה אליהם. כבר שנים הם סופגים אלימות פיזית ודיכוי מכל פינה אפשרית. אתיופים הם ילידי הארץ, עשו צבא, אין פה מה לשים הבדל”.
יעל ודודי. צילום עומרי דדון
“שוטר בא עם דעות קדומות על יוצאי אתיופיה”
יששכר מקונן, 52, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בניר גלים, עובד בחברת חשמל, סגן ראש מועצת חבל יבנה
יששכר מקונן עלה לארץ בשנת 1972 כשהיה בן 5 היישר לאשדוד — מהמשפחות הראשונות שעלו לישראל מאתיופיה.
הוא פועל רבות לטובת הקהילה האתיופית ובין היתר הוא יו”ר עמותת “ציוני ישראל” העוסקת בתחום הכנה לצה”ל בקרב יוצאי אתיופיה וחבר צוות “אמון, קהילה, משטרה”. הצוות החל לעבוד בעקבות ההפגנות ב-2015 לאחר תיעוד של התנהגות שוטר כלפי דמאס פיקדה, חייל במדים יוצא אתיופיה.
“ראינו שיש כשל בתקשורת שבין הקהילה למשטרה, ולכן הוקם הצוות הזה”, מסביר מקונן. “הנענו תכניות שרובן יושמו ומיושמות, כמו לדוגמה מצלמות גוף לכל שוטר שבא במגע עם אזרחים. הפיילוט החל לפני כחצי שנה, והמטרה היא שעד סוף השנה נגיע לחלק גדול של השוטרים”. לדבריו, בפיילוט התגלה ששיעור התלונות על אלימות ירד ב-90% ברגע שהשוטר היה עם מצלמת גוף. הצוות הזה מתכנס אחת לרבעון, אבל בין לבין אנחנו ומי שממונה על הצוות שי יאסו (ראו מסגרת) מדברים.
“צריך להבין שלא מדובר בבעיה של קהילה אחת, אלא בעיה כלל חברתית. כאשר יש אלימות, זה נוגע לכלל”, אומר מקונן. “כשאומרים לי, ‘אנחנו מבינים אתכם’, כנראה לא מבינים את מהות הבעיה — אם שוטר יורה בנער באמצע הרחוב אז יכול להיות שהיום זה נער יוצא אתיופיה ומחר זה יהיה נער אחר”.
בנוסף, מקונן מדבר על שיטור יתר כלפי יוצאי הקהילה האתיופית, “אם אני מסתכל ארבעה חודשים אחורה, גם יהודה (ביאדגה) נורה בבת ים לאחר שהמשטרה קיבלה הודעה שיש אדם שאינו מיושב בדעתו מסתובב עם סכין, אני בטוח שהוא לא היה פוגע באף אחד. האירועים האלה מצטרפים להמון אירועי אלימות כלפי בני נוער יוצאי אתיופיה, והוא התפוצץ לפני כמה ימים”.
לדבריו, במפגש בין שוטר לקהילה האתיופית נוצר משהו שלא קורה עם אוכלוסיה אחרת. “צריך לפרק את זה ולראות מה קורה. שוטר בא עם דעות קדומות וסטיגמות על יוצאי אתיופיה, וזה במקרה הטוב תירוץ גרוע לשוטר להפעיל אלימות. ובן הקהילה מגיע עם תחושות שמתחילות בגן, בבית הספר ובצבא, וזה מביא בסופו של דבר לקצר שמביא להתנגשות אלימה”.
אתה מרגיש אפליה ברמה האישית?
“אני מרגיש את האפליה, אבל אני מצליח להתמודד כמובן בחלק גדול מהמקרים. צריך להבין שהפגיעה יכולה להיות במפגשים יום—יומיים, לדוגמה, אני גר במושב ניר גלים, ובדרך כלל כשאני מסיים את יום העבודה אני אוהב לעבוד בגינה. כשאני מזמין טכנאי הביתה בהתחלה הם תמיד בטוחים שאני פועל. אם לא הייתי כהה עור, זה לא היה קורה. אותי זה כבר מצחיק”.
מקונן מספר כי גם ילדיו כבר חשים את האפליה. “בשישי בשולחן בערב שבת קיימנו שיחה עם הילדים, והבן שלי סיפר לי שבפעם הראשונה מקטלגים אותו לקבוצה לא חיובית, פונים אליו ואומרים לו, ‘מה אתם האתיופים הפכתם לאלימים?’ זה המצב בחברה שלנו, מי שמכיר יוצאי אתיופיה מרשה לעצמו ‘לצבוע’ את כלל הקהילה, בין אם הסיטואציה הייתה חיובית או ההפך, ההכללה הזאת היא שורש הבעיה”.
יצאת להפגין?
“הייתי במחאות, זה דבר לגיטימי, בסיס הדמוקרטיה הוא היכולת של האדם יכול למחות. יחד עם זאת, אני אומר: 'כן למחאה, לא לאלימות’. ההפגנה האחרונה, שהייתה מאוד אלימה, נועדה להביא את הגוף השלטוני לשולחן עבודה ולהתחיל בטיפול הבעיה”.
ואכן, מקונן פנה לשר לביטחון פנים גלעד ארדן וביקש ממנו להיפגש. “ברביעי האחרון התקיימה פגישה בינינו יחד עם צוות ‘אמון. קהילה. משטרה’ ועם פעילי ציבור נוספים מאשדוד, כמו פנטהון אספה, יו”ר טבקה ותושב אשדוד, ורפ”ק שי יאסו, במטרה שיעבירו את המסר שבאנו עם תכניות שצריך לקיים. באותו יום בערב קיימנו פגישה עם ועדת השרים במשרד ראש הממשלה ושם הבענו את הזעם בקהילה והעברנו את המסר וביקשנו ליישם את ההחלטות והחוקים”.
לדעת של מקונן, הכול מתחיל בחינוך. “בעינינו זה מתחיל בחינוך — ליהודי אתיופיה יש היסטוריה מפוארת — צריך ללמוד על התרבות וההיסטוריה שלנו וככה לומדים ומבינים את יהודי אתיופיה. בסופו של דבר, כשלומדים מונעים את הדעות הקדומות. אגב, לא ייתכן שגם הרבנות תערער על היהדות ששמרנו בקנאות במשך 2,500 שנה”.
אך גם בתעסוקה המצב, לדבריו של מקונן, לא מעודד. “יש חוק של ייצוג הולם בתעסוקה, ובינתיים 98% לא מיישמים את החוק הזה. עיריית אשדוד, לדוגמה, לא עומדת בתקן הזה”.
מקונן מסביר כי המחאה היא של הדור הצעיר, זה שסבלנותו פקעה. “קמו נערים שאין להם את הסבלנות שלנו הייתה. אני נגד אלימות, אך יחד עם זאת צריכים להבין שהם לא רוצים לסבול יותר”. גם האמון של הקהילה האתיופית במח”ש נפגע. “אם מפקדת מח”ש מצהירה שתפקידה לשמור על שוטרים, היא לא מבינה את תפקידה. ואם יש העברת תפקידים בין מח”ש למשטרה, אז מח”ש פסול, כי השאיפה שלו תהיה לשמור על חבריו, וזה כשל שצריך לטפל בו”.
איזה תגובות אתה מקבל מחבריך מאז תחילת המחאה?
“התגובות מאוד מגוונות. הרוב מעריכים שאנחנו עושים צעדים מול הממשל לטובת שיפור המצב, ואחרים אומרים לנו, ‘למה אתם יושבים איתם?’ אבל אם אנחנו רק נפגין, לא נוכל להתקדם. באופן כללי הרבה אזרחים עמדו בפקקים, חלקם הזדהו עם המחאה של הקהילה, וחלקם חושבים שזאת בעיה חברתית. אגב, כשאומרים לי שאוהבים את האתיופים, זה מסביר את ההתייחסות, ובעיניי יש במשפט הזה התנשאות והפרדה”.
אתה נחשב לסיפור הצלחה.
“כי אני לא חושב שיש דרך אחרת מלבד לא להישבר, להמשיך, להתמיד ולהצליח. במשך 20 שנה ניסיתי להיכנס למועצה באשדוד ולא הצלחתי, המשכתי והיום אני סגן ראש המועצה. צריך לקחת את המחאה הזאת לא ממקום של מסכנות, אלא מתוך חוזק ולהצליח בסופו של דבר”.
מקונן מימין עם ראש הממשלה נתניהו, אספה ורפ"ק שי יאסו
״אי אפשר להשוות את התחושה הזאת כשקוראים בשמי לפודיום ואז מכריזים ׳׳ישראל׳ לשום דבר״, אומרת אליסה שכטר מאשדוד, אמנית קרקס שזכתה השבוע במדליית ארד בתחרות הקרקס הבינלאומית שהתקיימה בקזחסטן.
״זאת גם גאווה מאוד גדולה, לצעוד במצעד לפני התחרות מול אלפי אנשים ולהחזיק את דגל ישראל, במיוחד כשבשנה קיבלתי הכרה מהמדינה כאמנית״. שכטר, בוגרת מקיף ז’ שהתגייסה זה מכבר לצבא ומשרתת כנהגת יחידה, קיבלה באופן חריג ומיוחד סטטוס של אמנית פעילה, שזה שווה ערך לספורטאי מצטיין. בפברואר אשתקד הגיעה למקום השלישי בתחרות הנחשבת במונטה קרלו.
מי באשדוד לא מכיר את הירידה לטיילת מכיוון אורט ימי? הרחוב הזה, ששמו יפה נוף, מחבר את הנמל אל העיר ומספק תצפית לנוף פנורמי מרהיב. מצד אחד שלו המקום הגבוה באשדוד, גבעת יונה, ומנגד הים ושפך נחל לכיש.
אלא שדבר אחד חסר בנוף: מדרכה. משני צדי הכביש אין מדרכה, ואין גם שביל סלול. רק חול ואבנים. הולכי הרגל מתקשים לעבור, במיוחד בעלייה.
בסביבה יש אוכלוסייה גדולה של קשישים ואנשים מבוגרים (חלקם מתגוררים במקבצי הדיור הסמוכים לעולים) שיוצאים להליכה בבוקר ולפנות ערב, לנשום אוויר ולחלץ את העצמות. אבל כשאין מדרכה זה קשה. גם הורים שינסו להתהלך עם עגלת תינוק מאוד יתקשו.
יפה נוף: אישה צועדת על חול ואבנים. צילום: פבל
על שבילי אופניים אין מה לדבר כרגע. הרוכבים מתקשים להשתלב בתנועה על הכביש כאשר כלי הרכב נוסעים במהירות גבוהה בירידה לרגלי גבעת יונה.
זה איננו המקום המרכזי היחיד בעיר שאין בו מדרכה לרפואה. קחו למשל את שדרות בן גוריון משדרות בני ברית במזרח ועד לכיכר אורט במערב: דרך שאורכה קילומטר וחצי ואין לצדה מדרכה — מלבד בקטע קטן שלצמוד למתחם סטאר סנטר.
“כאן דרום” חושף כיצד ייראה מתחם חוף הקשתות לאחר שישופץ וישודרג. ההדמיות המצורפות הוכנו בידי משרד אדריכלים אפי כוינה בע”מ — המשרד שנשכר בידי יזמים בקשתות ותכנן את שיפוץ המתחם.
“זה יהיה משב רוח מרענן עם עיצוב ים תיכוני אשדודי עם אינטרפטציה מודרנית”, מסביר האדריכל אפי כוינה. “בקירות ישולבו משרביות (המשרביה היא אלמנט של סבכה האופיינית לאדריכלות אסלאמית, ד”ג) שיגרמו לכניסת אור ואוויר. הקשתות עצמן כמובן יישארו, כל סגירות החורף של בתי העסק יקבלו אופי אחיד, לא כל אחד יסגור כמו שהוא רוצה, וזה נראה כמו שוק. זה מאוד חשוב שעולים מן הים ורואים אחידות”, הוא מוסיף.
השיפוץ צפוי לעלות כחמישה מיליון שקלים ואולי יותר, והמימון בידי היזמים.
החום הנורא לא רק שלא מרתיע אנשים מלצאת לרחוב כדי למחות ולהפגין נגד הדברים החשובים להם, נדמה שהוא אפילו מעודד אותם. הזכות הדמוקרטית לצאת ולהביע את מחאתך עשתה השבוע “שעות נוספות”. מחאת העדה האתיופית מתחדשת בקצוות, ומחאת ההורים הנסערים צוברת תאוצה.
ריבוי ההפגנות ונושאיהן עוזר לנו להבין דבר או שניים על הלגיטימציה הציבורית כלפיהן ועל יחס החברה הכללית אליהן. בעוד שהארץ סערה נגד האלימות שהשתוללה במחאת האתיופים, האלימות שהופנתה כלפי מי שזכתה בכינוי המפוקק “הגננת המתעללת”, הלוא היא כרמל מעודה, קיבלה גיבוי נרחב. פתאום האלימות נראית לגיטימית בחלקים גדולים בחברה, כך זה נראה. פתאום הפעלת כוח ברמה הגבוהה ביותר שעלולה לגרום למוות היא כבר לא דבר כל כך נורא, ומי שביצע אותה זכה להנהון ראש ציבורי.
אפשר כמובן לדבר על ההבדלים. בעוד שבמקרה של הגננת שפשעה נגד חסרי ישע, האלימות הופנתה כלפיה בלבד (ואולי גם כלפי שכניה), במחאת האתיופים האלימות הופנתה בעיקר כלפי המשטרה, אבל גם אזרחים פרטיים שלא קשורים בקשר ישיר לטענות האפליה סבלו שעות בכבישים, חלקם גם נקלעו לעימותים אלימים, כשכל פשעם היה שניסו לפרוץ את חסימת הכביש.
חשוב לזהות מה אנחנו מרגישים בכל רגע נתון. לא תמיד יש מה לעשות עם זה, אבל עצם הזיהוי נותן לנו תחושת שליטה על חיינו. העיקר לא לצבור רגשות שליליים, אלא לתת להם ביטוי מילולי. הזיהוי הוא המנגנון החשוב ביותר. ברגע שאני מזהה מה אני מרגישה, מה אני חשה, מה האינטואיציה שלי אומרת, אני מלכה של רגשותיי.
היום הגעתי לבשלות שמקורה בניסיון חיי העשיר ואני מרגישה כמו מלכת הרגשות. להיות מלכת הרגשות זה מחייב. זה לקחת אחריות על רגשותיי ועל רגשותיי בלבד. אי אפשר לקחת אחריות על רגשותיו של אחר. אפשר רק לנסות להסביר את עצמנו.
להיות מודעת לכך שנפשנו — נפש האדם — היא פסיפס אינסופי של תחושות, מחשבות, רצונות, צרכים ודמיונות. חשוב להכיר את עצמנו, ואם לא נוכל לעשות זאת בעצמנו, כדאי לפנות לטיפול שיאפשר התמודדות עם העולם הפנימי הלא מוכר שלנו.
אני אישית עברתי שנים של טיפול נפשי, וההתמודדות בתוך הטיפול לא הייתה פשוטה. אין ניסים ונפלאות. בטיפול פסיכולוגי טוב אתה נתקע מול עצמך, והפסיכולוג רק עד למאבק שלך.
אם אין לכם אפשרות ויכולת לעבור טיפול פסיכולוגי, שהוא מטבעו יקר ותובעני, זה לא סוף פסוק. אפשר למצוא דרכים חלופיות. אדם יכול לעבוד על עצמו באמצעות קריאה, התעמקות וחקירה של הנפש האנושית. בימינו ניתן להגיע לגופי ידע משמעותיים בקלות רבה ולחרוש את האינטרנט. נכון שלא תמיד התהליך הרגשי שתעברו ללא הדרכה או הנחייה יהיה מעמיק באותה מידה, אבל לא פעם גם טיפולים פסיכולוגיים יקרים ונחשבים מגיעים למבוי סתום. תחת הכותרת “טיפול פסיכולוגי” יש כל כך הרבה גוונים ותת גוונים, כך שזה מורכב ולא חד משמעי.
חשוב למצוא דמות מתאימה של מנטור או מנטורית שנראית לכם מתאימה לצורכיכם. כדאי להפעיל אינטואיציה בשלב הבחירה של הדרך הנכונה והמדויקת עבורכם. איזה מין תהליך תרצו לחוות? מהי מטרתכם בחיים? ועוד המון שאלות גדולות שכדאי להעז לשאול. כדאי לזכור שכל מסלול שתבחרו הוא ייחודי לכם ונכון לצורכיכם. אין אמת מוחלטת. יש כל כך הרבה אפשרויות ללמוד ולהחכים, ואין דרך אחת נכונה. חשוב להפנים את זה.
כל אחד מאיתנו הוא חד פעמי ומתפתח אחרת. כל אחד חש את עצמו אחרת ונתקל בקשיים שונים. אין פתרונות קלים. אם אעבור סדנה כזאת או אחרת, מבטיחים לי שאהיה אדם אחר. אל תיתנו לאשליות לכוון אתכם. העבודה על העצמי היא עבודת חיים, ואין קיצורי דרך. ברור לי שאדם שחש את רגשותיו ולומד לחיות איתם בצורה מאוזנת הוא אדם בריא בנפשו. אני לא מטיפה לפעול מתוך רגשות קיצוניים מתוך התפיסה של העיקר להרגיש. אני טוענת שאם אתה ער לרגשותיך ולומד לכבד אותם אצלך ואצל אחרים, היכולת שלך לחיות כאדם שלם גדלה ומתפתחת.
יש המון קצרים בין בני אדם בתקופתנו. אנחנו כמעט לא מדברים, השגרה מוצצת את דמנו. למי יש זמן לבדוק מה את מרגישה? את צריכה לתקתק את הבית, הילדים העבודה, ומה שנשאר לך עם עצמך זה לראות סדרות. בסדרות לפחות מרגישים, בוכים, צוחקים, מתאכזבים עם הדמויות. לא מוכרחים להתרכז, העיקר לא להרגיש את הרגשות השליליים המלווים אותנו.
השעה 8:00. מתחילה ברוטינת הבוקר. ברקע תכניות הטלוויזיה כהרגלן מטפטפות אינפורמציה אל תוך מוחי. חשובה יותר, חשובה פחות, לא משהו שאני לגמרי מרוכזת בו. בליל של נושאים נישאים באוויר, זורקים אותי ל-9,735 מחשבות. אוטוסטרדה מטורפת של מחשבות.
תוך כדי קיפול כביסה וניקוי השולחן אני מקשיבה למראיינת וחושבת לעצמי שכשאני אהיה מראיינת מפורסמת, אשאל את השאלות האלה אחרת.
ואז משחקת עוד קצת עם המחשבה — אולי כשאהיה מרויאנת, צעירה ועכשווית, אדע לענות על השאלות שלה באופן אינטיליגנטי וחריף.
יציקת בטון מטאפורית נוחתת באחת על מיתרי מחשבתי. היא חוסמת את שדה הראייה. מטפטפת על נשמתי. ואז שקט.
מרחוק שומעת אווחת כאב, היא מכינה אותי למחשבה הבאה שלי, כזאת שעלולה לנער את הרגיל והבטוח מחיי, לפתוח דלתות שסגרתי בשקט-בשקט לפני שנים. אז דואגת לא להעיר בטריקה חזקה שום מפלצת.
אבל מחשבה שמתחמקים ממנה היא הכי מתעקשת להופיע. דופקת, נכנסת וכמעט תמיד נשארת. טורדנית ומציקה. ״את שומעת?״ שואלת אותי המחשבה. ״את כנראה לא מבינה, אבל את כבר לא תהיי מראיינת מפורסמת. לא-לא״, היא מרימה את האצבע המורה ומניעה אותה ימינה ושמאלה. ״כנראה גם לא מראיינת בכלל. ומרואיינת? גם זה כבר בספק״.
וככה כשאני עוד בפאוזת פריז, מנסה לעכל את הידיעה המרעישה, שככל הנראה הייתי צריכה לעלות עליה לפני שנה. שנתיים. עשר שנים — בדיוק כשסגרתי את הדלתות האלה במח, היא מנצלת את המומנטום ומוסיפה: ״גם כנראה לא תהיי איזו מדענית מהממת וצעירה שכבשה את העולם עם המצאה שתציל מיליוני אנשים בעולם. וכנראה גם לא סטארטפיסטית שתעשה אקזיט בגיל 30״.
בנק הדימויים שלי מצליח לייצר מתוך הרגע הזה תמונה. טיל שנופל ליד הבית — אזעקה. שריקה. נפילה. הבית רועד.
תהליכים הם שינויי מצבים. שינוי ממצב מוכר למצב חדש. העיר אשדוד, כמו מדינת ישראל, עוברת תהליכים, ובישראל כמו בישראל לא מתייחסים לאורות כתומים, בתקווה שדברים יסתדרו לבד, עד שמגיע האור האדום, הבוהק.
את מצב המים והמפלס הנמוך של הכינרת היה קשה להסביר לציבור ולבקש ממנו לחסוך במים. ניסו בפרסומות דרמטיות וניסו להעלות את מחיר המים, אבל מה שבסוף המחיש את המצב טוב מכל היה האי החדש שנוצר בכינרת.
אז הבינו כולם שהמצב חמור באמת. קחו את אזור ים המלח כדוגמה נוספת. כמות הבולענים שקיימת שם עדיין לא מזיזה את הממשלה לעשות מעשה. ביום שבית מלון ייפול חלילה לתוך בולען או אוטובוס מלא בתיירים, מישהו בירושלים יחליט להתייחס. כאלה אנחנו, יהיה בסדר.
כך גם מחאת הישראלים יוצאי העדה האתיופית פוצצה שני תהליכים מדאיגים. התהליך הראשון הוא ההתעלמות מהבעיות שכתובות על הקיר כבר למעלה משני עשורים: יהדות הקהילה המוטלת בספק, האפליה והקליטה של קהילת יהדות אתיופיה. כבר בשנות ה-80 כתב הזמר והיוצר אהוד בנאי את השיר ״עבודה שחורה״ (מומלץ בחום להקשיב למילים ולמנגינה), שבו הוא מתאר את בעיות הקליטה בצורה מחאתית. זה המשיך עם שמונה מקרי הריגה/ רצח/ טעות של בני העדה, וזאת מבלי להזכיר את המקרים השערורייתיים של תרומת הדם הפסולה, מפעל היין שלא הסכימו בו שעובדים אתיופים יעבדו על פס הייצור, כנ״ל בחברת הקייטרינג, שהתנו את תעודת הכשרות בעובדה שאתיופים לא יכולים לעבוד במטבח, במסמך השערורייתי של בניין המגורים בקריית מלאכי שהסכימו בחתימתם לא לאפשר כניסה של אתיופים לבניין. והדובדבן, אם אפשר לקרוא לו כך, אברה מנגיסטו שנמצא בשבי החמאס כבר למעלה משלוש שנים ונשכח על ידי המדינה והתקשורת.
על כל אלה, כולל המחאה הקודמת, עברנו וחזרנו לשגרה. אנחנו המשכנו הלאה בחיינו, בשגרתנו היומית, והם נשארו עם הפצעים. כל מקרה כזה (ויש עוד הרבה שלא ציינתי) הוריד עוד סנטימטר בגאוותם של בני העדה, ביכולתם להמשיך הלאה ולהרגיש שייכים. ואנחנו, כולנו, לא עצרנו לרגע עד שנתקענו בפקק. שמישהו יפריע לנו בשגרת יומנו? עד כאן.
התהליך השני שפוצצה הפרשה זה בדיוק את הצד השני — הזילות במשטרת ישראל. הדבר האחרון שאני אעשה זה להסיק מסקנות בליסטיות מהמקרה של סלומון טקה ז״ל. יכול מאוד להיות שקרתה תאונה, תאונה אחת יותר מדי, ויכול מאוד שהשוטר סרח — אלו שתי האופציות, אבל לא על זה אני רוצה לדבר.
אחד ממאפייני הקיץ בישראל הוא יוקר המחיה והחופשה. ההוצאות הכלכליות הגדולות מתחילות מיד בתום יום הלימודים האחרון. כך מחירי הקייטנות, הבילויים, ההוצאות ההולכות ומתרבות ועוד – כל אלה יחד תופחים לממדים גדולים – כך נמשכים החודשיים של החופש. נוסף לכך ההורים לוקחים חופש וגם הסבים והסבתות נרתמים. הנה כמה אפשרויות לבילוי שלא עולות הרבה כלל. תיהנו!
חופי הים מסובסדים
הבילוי בחופים הפך להיות יקר מאוד אף שמדובר במשאב טבע לא כל אדם יכול לצאת ולבלות בהם. באשדוד זה הפך להיות נגיש. לעיר שבעה חופים מוכרזים עם תו תקן בינלאומי דגל כחול. החניה בהם ללא תשלום, וכך גם הכניסה לחופים. התשלום עבור פריטי החוף הוא יותר ממדהים: 2 שקלים לכל פריט – כיסא, שולחן, שמשייה, בריכת ילדים.
צילום: אגף החופים, עיריית אשדוד
פארק אשדוד ים אירועים והפעלות חינם בקיץ
הפארק משתרע על פני שטח של כ-200 דונם בין לב העיר למרינה הכחולה וחוף גנדי. ברחבי הפארק מדשאות, שבילי הליכה, שבילי אופניים, גנים ייחודיים, בהם גן פסלים וגן סלעים, מתחמי משחק מוצללים לכל גילים ומגרשי ספורט. בתחומי הפארק גם סקייטפארק, הראשון מסוגו בארץ, מסעדת “גן סיפור”, תיאטרון פתוח ומצפור המספק תצפית פנורמה מרשימה על ימה של אשדוד. בלב הפארק אגם מלאכותי ענקי, המציע שיט בסירות, ובמרכזו מזרקה צבעונית המציגה מופע המשלב בין אור, מוזיקה ומים.
מתחם הסקייטפארק: משתרע על שטח של כ-2,900 מ”ר ויש בו בריכות החלקה לצד שטחי החלקה מישוריים, המכילים אלמנטים שונים מבטון צבעוני. במקום הותקנו ספסלי ישיבה בחיפוי פסיפס אמנותי וסככות הצללה. בשעות הערב המקום מואר בעזרת שמונה עמודי תאורה בגובה 15 מטר המכילים יותר מ-60 גופי תאורת לד חדישים.
בימים ראשון עד חמישי משעה 15:00 עד 22:00; שישי משעה 9:00 עד 22.00; שבת משעה 9:00 עד 22:00.
מתחם הפאמפטראק: במתחם מסלולי אקסטרים לאופניים. חמישה דונם של מסלולי אופניים צבעוניים (הנחשבים לארוכים ביותר הקיימים בארץ), אשר נבנו בצורה מיוחדת הגבוהה מתוואי הקרקע על מנת להבטיח את ניקוז המתקן והענקת חוויית רכיבה בטוחה בצורה המיטבית. המסלולים כוללים אלמנטים מקצועיים מתחום הרכיבה, כגון “ברמים” בסיבובים ובפניות, “טייבל” לקפיצות, “דאבלים” וגבעות פמפום וכן מסלול מיוחד לילדים קטנים.
בימים ראשון עד חמישי משעה 15:00 עד 22:00; שישי משעה 9:00 עד 22.00; שבת משעה 9:00 עד 22:00.
במסגרת קיץ ישראלי
בימי ראשון – מבחר מופעים של מיטב האמנים (הן לילדים והן לבוגרים)
בימי רביעי – קולנוע פתוח: הקרנת סרט על גבי מסך ענק
במקום שבו חיים אנשים שונים, במקום שבו החיים משתנים מרגע לרגע. במקום שבו המעקב אחר החדשות הוא חובה, כי קצב האירועים מטורף. במקום כזה שבו החיים אינם יציבים. קל מאוד לזרוע פחד, חשדנות ושנאה. רק לעבור על הימים האחרונים ולהבין איך המנועים מסובבים את גלגלי המוח ומטלטלים את כולם. אז בואו נתבונן לעומק במה שהיה לנו פה ואיך שרשרת אירועים סוגרת עלינו מעגל של שנאה.
נער בן 18 בשם סולומון טקה נורה למוות בידי שוטר. מותו הוציא אלפים מבני העדה האתיופית לרחובות כמחאה על שיטור יתר ואלימות השוטרים כנגד הישראלים ממוצא אתיופי כי צבע עורם שחור. המחאה שיתקה את המדינה, פקקים של שעות בכבישים, אנשים איחרו הביתה, חולים פספסו תורים ובדיקות, נוסעים לחו”ל פספסו טיסות ואחרים חזרו עייפים ומתוסכלים הביתה. הרוב הבין את המחאה, אבל היו כאלה שפתחו בכעס וזעם שהופנו כלפי כל מי שמוצאו מאתיופיה וצבעו שחור.
בגן ילדים בראש העין גננת התעללה בפעוטות. הסרטונים המעידים על כך מזעזעים, אי אפשר שלא לבכות ולכעוס. תינוקות ופעוטות הם לא רק חסרי ישע, הם גם טהורים, לא פגעו באף אחד. הורים זקוקים למקום בטוח לשים בו את הילדים כדי לצאת לעבוד ולפרנס אותם. ככל שהכנסתם נמוכה יותר, הם צריכים מקום זול יותר, כוח עבודה פחות מקצועי ולא מפוקח שעובד בשכר נמוך יותר. ובעלת הגן כדי להרויח יותר מעסיקה פחות גננות, שזה אומר עבודה קשה ומתישה.
התסכול הופך לשנאה וזעם כלפי הילדים. אני זועמת וכועסת על מי שמתעלל כך בחסרי ישע. אבל ההמון הזועם סביב הבית של הגננת ושריפת ביתה, על פי החשד, הוא מעשה חמור שיכול לגרום למותם של אנשים. וכבר שרפו אצלנו אנשים מתוך שנאה, שרפו ילדים ומשפחה. משפחת דוואבשה בכפר דומא.
היום בשמורת הטבע דור הבונים: צבת הים החומה ג'ייקוב שבה חזרה לטבע לאחר שנפלטה פצועה ותשושה לחוף בסערת החורף האחרון וטופלה במרכז להצלת צבי ים של רשות הטבע והגנים.
ג'ייקוב , צבת ים חומה בוגרת, נמצאה בחוף אשדוד בינואר 2019 לאחר שנפלטה לחוף באחד מימי הסערה הגדולים של החורף האחרון. היא הובאה למרכז ההצלה לצבי ים של רשות הטבע והגנים כשהיא תשושה מאד וטופלה באנטיביוטיקה ונוזלים.
לאחר בדיקה מקיפה יותר הכוללת בדיקת CT במרפאתו של הוטרינר ד"ר צחי אייזנברג התברר כי ג'ייקוב סובלת מפגיעה באוזן התיכונה ובשתי הריאות. לאחר מספר חודשי שיקום והתאוששות נמצאה כשירה לשוב חזרה לטבע. בתוך כך ג'ייקוב זכתה גם למשדר לווייני שהוצמד לשריונה באופן שאינו מפריע ואינו מגביל תנועה וזאת לטובת ניטור נתיב תנועתה ומחקר, אשר הכרחי למען שמירת אוכלוסיית צבים הים המצויה בסכנת הכחדה. באמצעות משדר לווייני זה ניתן לעקוב ברמת דיוק גבוהה אחר מסלולם והתנהגותם של צבי הים בסביבתם הטבעית.
בנוסף נתונים אלו מוכיחים כי לצבי הים יכולת לחזור לשגרה לאחר שיקומם מהפגיעות השונות.
בתוך כך בימים אלו מציינים ברשות הטבע והגנים כי תקופת ההטלות של צבות הים נמצאת בעיצומה ואלו עולות לחופי ישראל בשעות החשכה כדי להטיל ביציהן. במקרה שנתקלים בצב/ת ים על החוף יש לעדכן בכך באופן מיידי את רשות הטבע והגנים במוקד הפעיל 24 שעות ומספרו 3639*.
יש להימנע מכל מגע עם הצבה, לא להחזירה לים, לא להאיר עליה ולסנוורה וגם לא להרעיש בעוצמה בסביבתה. זאת על מנת שצבת הים תוכל להשלים את מלאכת הטלת הביצים ולשוב בבטחה לים.
בצל ההכנות לעונה הבאה, הפועל אדומים הודיעה כי תסגור את הקיץ הסוער בערב חגיגי שיתקיים לכבוד פתיחת העונה, ככל הנראה בתאריך 27.8 במגרש הסינטטי ברובע ב'.
ערב פתיחת העונה יכלול מחווה שלא נעשתה לעולם בספורט האשדודי, סגל הקבוצה הנוכחי יפגוש למשחק הוקרה את שחקני העבר הגדולים של הפועל אשדוד המיתולוגית.
בימים אלו בהנהלתה של הפועל אדומים מגבשים קבוצה משחקני עבר גדולים של הקבוצה, כאשר חיים סירוטקין, יגאל כהן, גולן בטיט וצ'יינה הם רק חלק מהשמות שכבר אישרו הגעה לאירוע.
במועדון פנו גם לשני כוכבי נבחרת ישראל בעבר, והשחקנים האשדודים הגדולים ביותר שיצאו מהעיר לאורך ההיסטוריה, אלון חזן וחיים רביבו על מנת שישתתפו במשחק. אך הם שוהים בימים אלו בחו"ל ועדיין לא השיבו להצעה. אם אכן ישחקו בהחלט המשחק יקבל קפיצה משמעותית מבחינת עניין הקהל הרחב.
חיים רביבו עם האח דוד במשחק הדרבי האשדודי. צילום: אורי קריספין.
אלון חזן מקבל הוקרה מהאדומים בדרבי. האם יקח חלק במשחק? צילום: אורי קריספין
מהפועל אדומים נמסר:
"החלטנו לקיים ערב ייחודי ומרגש שלא היה כמוהו בארץ ולנסות לקרב ולהחזיר את כל גדולי הקבוצה שעליהם נבנו יסודות הקבוצה. לקיים ערב ראווה גם עבור האוהדים ולמען השחקנים שיחוו ויספגו את רוח המועדון ובעיקר בעיקר לשמח את כל אוהבי הספורט ומשפחות השחקנים. תמיד חשוב לנו לשמר ולחזק את הסמל והמותג שנקרא הפועל אדומים על מנת לקרב את אוהדי הקבוצה, לשמור ולחזק את זהות הקבוצה וכמובן להביא את אלפי האוהדים שלנו ליציעים לקראת עונה מאתגרת ומיוחדת שצפויה לנו. רק תנסו לדמיין שוב את כל גדולי השחקנים שוב לובשים אדום שחור ורצים על המגרש."
בימים אלה החלה יוזמה חדשה של הרשות לקידום מעמד האישה באשדוד וחברת "תיירות אשדוד" –הקמת קהילת נשים מקומיות העוסקות ומתפרנסות מאירוח בבתיהן. לאלה שכבר מכירות ואלה שמעוניינות לרכוש ידע וכלים – זה הזמן להצטרף!
צרוף המועמדות והכשרתן יתבצע ע"י יעל קורלנדר – מומחית בהקמת קהילות מארחים, מנהלת הקהילה הארצית של המארחים PLP – People Love People – "אנשים אוהבי אנשים", קהילת "נשים וסיפורים בירושלים" ועוד.
מי מתאימה להצטרף לקהילה?
נשים בשלניות, אמניות, מספרות סיפורים ואוהבות לארח. ההשתלמות מתאימה מאוד גם למי שכבר עוסקת ומתפרנסת מאירוח ביתי וגם למי שמעוניינת להתחיל לעסוק בכך.
המארחות שיימצאו מתאימות, יוכלו להשתתף בהכשרה קצרה של מספר מפגשים, במהלכם ירכשו כלים שימושיים להתפרנס מאירוח ביתי (ללא לינה). בסיום ההכשרה, כל אחת מהמשתתפות תדע כיצד היא יכולה להתפרנס מאירוח בביתה, כאשר באמתחתה כלים וחומרים שיווקיים מתאימים.
הקמת הקהילה וההכשרה ממומנת ע"י החברה לתיירות אשדוד. מספר המקומות בהכשרה מוגבל ל 15 נשים – מומלץ להקדים ולהירשם בהקדם.
לפרטים נוספים, ניתן להיכנס לעמוד הפייסבוק של תיירות אשדוד או בטלפון 08545084, 054-2550505 (יעל)
מ.ס אשדוד לא עוצרת. לאחר החתמתו של יעקב בריהון הבוקר (רביעי), הקבוצה הודיעה על צמד החתמות נוספות בדמות שני הקשרים, שלומי אזולאי ונאור עבודי.
אזולאי (29) חווה עונת פריצה גדולה בבית"ר ירושלים שלאחריה עבר למכבי חיפה, ובעונה שעברה הושאל להפועל חיפה. כעת אזולאי סיים את חוזהו והפך לשחקן חופשי, וחתם ללא תשלום העברה במ.ס אשדוד. הקשר שחתם באמצעות סוכנו אבי נימני צפוי להרוויח כ-150 אלף דולר בחוזה לעונה באשדוד, עם אופציה לעונה נוספת.
שלומי אזולאי עם סוכנו אבי נימני. צילום: נימ-גרופ.
לאחר החתימה אמר: ״אני רואה איזו קבוצה נבנית בעיר וזו הרגשה מדהימה ומאתגרת, מחכה כבר להתחיל."
לאחר תקופת מבחנים במועדון בה הרשים את הצוות המקצועי, נאור עבודי (26) חתם באמצעות סוכניו זיו שטרנברג ואריאל בוזורגי על חוזה לעונה עם אופציה לשנתיים נוספות. עבודי שיחק בעונה שעברה בהפועל עכו וכבש במדיה 4 שערים.
עבודי אמר לאחר החתימה: "נרגש לחזור לליגת העל ומודה לאשדוד על האמון. עכשיו חובת ההוכחה היא עליי".
רכש נוסף לקבוצה של חיים לוי ויאיר אזולאי. לאחר שפוצץ המו"מ בינו לבין עירוני אשדוד, שחקן הכנף רז מזרחי ששיחק בעונה שעברה במכבי שעריים ילבש אדום בעונה הקרובה ויחזק את הפועל אדומים אשדוד.
מזרחי (22) כבש בעונה שעברה 4 שערים במדיה של מכבי שעריים בליגה א' דרום. הוא שיחק בעבר במכבי הרצליה ועירוני מודיעין.
לאחר החתימה אמר השחקן: "אני שמח מאוד לחתום במועדון הפועל אדומים אשדוד. מועדון עם מטרות ושאיפות גדולות ,מועדון שהוא כמו משפחה חמה עם קהל אוהדים גדול תומך ואוהב. זו זכות גדולה ללבוש את החולצה האדומה. אני יעשה הכל למען הסמל ,האוהדים ,ומטרות הקבוצה."
אתמול (שלישי) נעצר והועבר לחקירה חשוד תושב שטחים (איו״ש) בשנות השלושים המאוחרות לחייו בחשד שביצע עבירות מין ומעשים מגונים בקטינה עת הועסק בשיפוצים במוסד חינוכי בעיר אשדוד. מיד עם פתיחת החקירה בשלהי חודש מאי, ולאחר שהחשוד נמלט לשטחים מיד לאחר מעשים אלו המיוחסים לו, כך אומרים במשטרה, בוצעו פעולות רבות לאיתורו תוך סיוע יחידות משטרה וגורמי ביטחון שונים, ואתמול כאמור הוא אותר ונעצר לחקירה. הבוקר הוא הובא בפני בית המשפט שנעתר לבקשת נציג המשטרה והאריך את מעצרו בשישה (6) ימים נוספים, עד 15.7.19.
בעקבות דיווח שנמסר למשטרה, החלו פעולות חקירה מידיות שהעלו כי החשוד נמצא בשטחי הרשות. נעשו מגוון פעולות לאיתורו לרבות סיוע בגורמי ביטחון וכל זאת במטרה להביאו לחקירה. "החקירה עדיין נמצאת בראשיתה ונמשיך בביצוע פעולותיה הנדרשות על מנת להגיע אל חקר האמת", נמסר מהמשטרה.
בשלהי חודש מאי התקבל דיווח במשטרה אודות הקטינה אשר לומדת במוסד חינוכי בעיר אשדוד, שם הועסק בעבודות תחזוקה שונות עובד תושב שטחים ובמסגרת זאת נרקמה היכרות בין השניים. על פי החשד, השניים ניגשו אל דירה סמוכה אותה משפץ גם כן החשוד, ושם ביצע בה עבירות מין ומעשים מגונים. לאחר אירוע זה, משהבין החשוד כי מעשיו נחשפו, עזב את העיר חזרה לשטחים.
בדיון שנערך היום בדלתיים סגורות, התיר בבית המשפט את פרסום המקרה למעט כל פרט היכול לחשוף את זהות החשוד וזהות הקורבן.
סאגת הדו"ח החריף של מבקר המדינה על פרויקט התחבורה באשדוד נמשכת בחילופי מכתבים בין הלן גלבר חברת האופוזיציה במועצת עיריית אשדוד והיועץ המשפטי לעירייה, עו"ד רוני עמיר.
גלבר טוענת שהעירייה לא היתה אמורה לשכור את שירותיהם של יועצים משפטיים חיצוניים מאחר שקיימת בה מחלקה משפטית מקצועית והיה ראוי ונכון שהיא זו שתיתן את התגובה למבקר המדינה: "העסקת יועצים משפטיים למתן תגובה הינה תמוהה בעיניי וחמורה אף יותר כאשר מדובר בהמלצת מבקר המדינה על חיוב אישי לראש העיר ולמנכ"ל העירייה…השימוש בכספי ציבור במצב זה מראה על חוסר תום לב ובזבוז כספי ציבור ללא כל הצדקה", כותבת גלבר לעמיר.
בתשובתו כותב עמיר: "בהיקפי הפעילות בה עוסקת הלשכה המשפטית ובשים לב לגודל העירייה, מספר תושביה וכמות הפניות אליה אין ביכולת הלשכה המשפטית לעמוד בכל המטלות הנדרשות ממנה ולכן היא נדרשת לסיוע חיצוני באמצעות מיקור חוץ, כמו גם במקרים בהם נדרשת מומחיות מיוחדת".
לדבריו במהלך הביקורת של מבקר המדינה נדרשה העירייה להמציא מאות רבות של מסמכים ומשהתגבשה טיוטת הביקורת שכללה עשרות עמודים נתבקשה העירייה להגיב עליה בתוך שלושה שבועות. התגובה הצריכה לעבור על מאות מסמכים, לאתר חומרים, לבצע השוואות נתונים וכו' מה שדרש כוח אדם רב והלשכה המשפטית שהמטלות המוטלות עליה רבות וכוח האדם שלה מצומצם לא יכלה להקדיש לנושא זמן רב מבלי לפגוע בשירות השוטף שהיא מעניקה לעירייה. מה גם שלא מדובר בליבת העשייה של הלשכה כך שלא היתה כל סיבה שלא לשכור משרד חיצוני לביצוע המשימה.
