שירה צור ביום הזכייה
שירה צור ביום הזכייה

סיפורה הזוכה והמרגש של שירה על דודתה חופית אייש, שנהרגה בפיגוע באשקלון

23 שנה לאחר שנהרגה חופית אייש ז"ל בפיגוע באשקלון, אחייניתה שירה רות צור כותבת את סיפורה ואיתו זוכה בתחרות המחוזית בתחרות כתיבת סיפורים בבית ספרה ועולה לגמר הארצי. ב-2.4 יערך הגמר הגדול

פורסם בתאריך: 14.3.19 16:19

     

שירה רות צור בת ה11 וחצי מבית הספר "חב"ד" באשדוד השתתפה בתחרות ארצית של כתיבת סיפורים המשויכת לבית ספרה. מתוך כל המועמדים ברחבי הארץ, נבחרה שירה לזוכה בתחרות המחוזית ועלתה לשלב הגמר הארצי. סיפורה מרגש במיוחד מכיוון ששירה בחרה לכתוב על דודתה, חופית אייש ז"ל, נהרגה במהלך שירותה הצבאי בפיגוע בעיר אשקלון.

ב-25.2.96 בוצע פיגוע התאבדות בצומת אשקלון על ידי מחבל מתאבד שנשא על עצמו חגורת נפץ והתקרב אל תחנת האוטובוס בצומת. חופית ז"ל שירתה בחיל השריון והייתה קרובה לשחרור מצה"ל. בפיגוע נפצעו 36 אנשים וחופית אייש נהרגה במקום.

חופית אייש ז"ל והאנדרטה לזכרה בצומת אשקלון.

"אני כותבת מגיל צעיר" מספרת לנו שירה "אימא שלי מורה ללשון, והיא מלמדת אותי טריקים חדשים כל הזמן. אני גם בחוג כתיבה יוצרת בבית הספר וכשהודיעו שיש תחרות של סיפורים אמרתי- יש לי המון סיפורים".

שירה זכתה לליווי צמוד מאימה ומהמורה שלה, שעזרו לה לבחור את הנושא לתחרות וסייעו בכתיבת ושיפור הסיפור, שיגיע לרמה הגבוהה ביותר שניתן.

למה בחרת לכתוב דווקא על הנושא הזה?

"כשנולדתי, חופית כבר הייתה בקבר. אני לא מכירה אותה, רק מסיפורים ומתמונות, אף פעם לא ראיתי אותה. אני כן רוצה להתחבר אליה, רציתי לספר את הסיפור לכל העולם ולהגיד את זה פשוט- שכולם ידעו".

אמא של שירה, חן, משתפת: "אני מורה לעברית במקיף ז'. הכתיבה היא בנשמתי. שירה רות כנראה ירשה את הגן הזה ואף שדרגה אותו, היא קרויה על שם אימי רות שתבדל לחיים ארוכים והיא מאד דומה לה ומחוברת אליה. כמשפחה אנחנו מנציחים את חופית ומרגישים שהיא איתנו. הזכייה של שירה שהגיעה (באיחור מבתי ספר אחרים) הגיעה בדיוק בה' באדר יום האזכרה של חופית. יש בזה אות שמימי שהמסר של שירה בחיבור- חופית רוצה שנמשיך לחייך – הוא אמת .
כשקבלתי את ההודעה מהמורה כתבתי לה: "את לא תאמיני. אני מצומררת .היום ה' באדר זה יום האזכרה של חופית. היום בדיוק לפני 23 שנה קרה האסון והיום התקבלה הודעה על זכייה. זה כנראה אות משמיים שחופית גאה בשירה שלי שלעולם לא הכירה" הזכייה חיזקה אותנו ואנחנו ממשיכים לחייך- חופית נרצחה ע"י מחבל שמטרתו הייתה לזרוע פחד וטרור בעם ישראל – הוא לא הצליח ושום טרור לא ימחוק את החיוך בעם ישראל, את החיוך של חופית".

הגמר הארצי יתקיים ב-2 באפריל, כו' באדר וכולנו מאחלים לשירה המון בהצלחה וצופים לה עתיד מזהיר, ושתגשים את חלומה לעסוק בכתיבה גם כשתהיה גדולה.

 

שירה צור בקבר של דודתה, חופית אייש ז"ל

הסיפור המלא:

חופים הם לפעמים געגועים/ שירה רות צור

"ה' באדר. סתם יום של חול. לא שיערתי שיום זה יהפוך ליום השחור בחיי. בישלתי ארוחת צהריים חמה. ריח האוכל נדף מהמטבח והתפשט בכל הבית. עוד מעט יבואו הילדים ויאכלו כאוות נפשם, הרהרתי בסיפוק. שחף הקטנטונת בת הארבע תאכל מספר כפיות. חופית החיילת האהובה המשרתת בצבא – חוזרת תמיד רעבה, ואף בני יחידי – גלי. הוא כבר גדול, בן ארבע עשרה והמתבגרים תמיד רעבים. ימית שלי בטח אכלה משהו באוניברסיטה – לה אני לא צריכה לדאוג.

לפתע נשמעו דפיקות חלשות על דלת הבית. מי כבר מגיע אלינו בצהריים? תהיתי ופתחתי את הדלת. לנגד עיני עמד קצין גבוה בעל שער חום. הוא השפיל את מבטו. לצידו ניצבה חיילת דוממת בסבר פנים עצובות. בין-רגע הבנתי מהי מטרת בואם, אך משהו בתוכי סרב להאמין ."מה קרה"? שאלתי. הקצין לא ענה. מבוכה ניכרה בפניו. עיניו שוטטו על רצפת המפתן, תרות אחר מילים מתאימות.

חשתי שחיי עצרו מלכת. כל מה שנאמר וכל מה שנשמע היה צליל עמוק וחלול שכמו עירבל את האוויר. הם עמדו וגיבבו משהו ואני – כבר לא הייתי אני. חיי כבר לא היו חיים. הפכתי בשנייה לבובה על חוטים. מישהו שם למעלה משך בחוטים אחרת ממה שתכננתי.

"זה לא יכול להיות"!, "זה לא אמיתי"! זעקתי. לא יכלתי לעצור את הבכי השוטף. הוא פשוט טפטף ללא מעצורים. פתאום נפתחה הדלת – מיכאל בעלי נכנס ובחן את המתרחש, ובאחת ראיתי איך שעולמו חרב. הוא איש נבון, לא צריך הרבה מילים כדי לפתור את החידה שנגזרה עלינו. שתיקה, הלם, צרחה, ושוב שתיקה.

חופית נהרגה בתחנה שבצומת אשקלון. מחבל מתאבד שהתחזה לחייל צה"ל, לחץ על כפתור והצליח לפוצץ את כל החלומות שנרקמו. היא חלמה לסיים את השירות הצבאי ולהינשא ליניב שלה. היא חלמה לחפש היום שמלת כלה. היא חלמה לבנות בית ולגדל ילדים. היא – חלמה והוא– ניפץ הכל בשבריר שנייה.

ימית נכנסה בוכה, קיבלה את ההודעה המרה באוניברסיטה, "מה? אחותי איננה? אין יותר חופית? היא הרי כמו תאומה בשבילי". מררה בבכי קורע לב.

"מה? איך יכול להיות? למה היא"? כל השאלות נותרו באוויר. ללא תשובה.

מיכאל החל לדפוק את ראשו בקיר באין תשובות, מנסה לנער את ראשו ולקבלן בכוח. "קראתי לילדיי ימית, חופית, גל ושחף – בשמות הים, בתקווה שנזכה לשפע של ברכה. ים של אהבה ושמחה", אמר כשדמעות שוטפות את פניו. לפתע, שנינו התחלנו לצעוק. הרגשנו כיצד ספינתינו מיטלטלת וחושבת להישבר. חשנו אבודים…

22 שנים עברו מהרגע ההוא שהספינה שלי כמעט טבעה בים השכול. לצד הפצע שותת הדם, המשיכה השגרה להתנהל לה – השמש המשיכה לזרוח, החגים נחוגו במועדם. שחף בגרה וסיימה את לימודיה, ימית התחתנה וכבר נולדו לה ילדים. גם שערי כבר הלך והלבין. אך אי שם עמוק בנשמתי עדיין בוער כדור אש כואב ומדמם . בימים מסוימים הוא מתעצם ומכניע אותי, ובימים אחרים הוא קטן ומפנה מקום לרגעים של נחת ושמחה, לחיים שהמשיכו, גם אם חשבתי לפני 22 שנים שעבורי הם פסקו".

סבתא סיימה את סיפורה, דמעות נקוו בעיניה, חשתי מחנק בגרוני. דמעה סוררת איימה לפרוץ החוצה. לפתע ,נפגשו עיני בתמונתה של חופית שהייתה תלוייה בקיר שממול. ראיתיה בחיוכה המיוחד, במבטה השלו, כאותו חוף מבטחים ששום סערה לא תגבר עליו. הרגשתי את חיבוקה הגדול, יכלתי לשמוע את בקשתה.

"חופית מבקשת להמשיך לחייך", אמרתי לסבתא. סבתא אימצה אותי קרוב לליבה וחייכה חיוך רחב, ושנינו הבטחנו למלא את בקשתה. "

תגיות:

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר