מחלק הנוער במשטרת ישראל חקר בסוף השבוע מקרה בו גילוי אלימות שיכל להסתיים בפציעתו של תלמיד אחר אלמלא ערנותם של הסגל החינוכי במקום בו לומדים השניים. החשוד, תושב אשדוד תלמיד כיתה ז', על פי עדותו חווה לאחרונה השפלות וקללות ברשת ה"אינסטגרם". לאחר שבדק את מקור ההודעות התעורר חשדו כלפי תלמיד מבית ספרו הלומד בשכבה ח', הן אז ניגש אליו וביקש לבדוק את מכשירו הסלולרי אך הוא החל לברוח כשהמוטרד בעקבותיו והתפתח בין השניים עימות מילולי. הצעיר מבין השניים שב אל כיתתו והביא מתוך תיקו אולר "לדרמן" והחל חוזר לעבר תלמיד בו חשד. הסגל החינוכי במקום הבחין במקרה והפסיק את מעשיו. החשוד הועבר כאמור לחקירה שבסיומה שוחרר והמשך טיפול במקרה יעשה על ידי גורמי המקצוע המתאימים.
בשבוע הבא יפתחו באשדוד קבוצות חברתיות המיועדות לבני נוער מופנמים וביישנים המתמודדים עם חרדה חברתית. את פעילות הקבוצות בעיר תלווה בהתנדבות הילה כהן. מאמנת לשינוי תודעתי בשיטת NLP.הקבוצות המיועדות לגילאי 12-14 וגילאי 15-18, יפגשו אחת לשבוע בימי א' וימי ג' בערב, בהתאמה, במתנ"ס טנה בעיר. עמותת רקפת מציעה לנערים ולנערות מסגרת של פעילות ארגון נוער המאפשרת להרחיב את המעגל החברתי ולתרגל חשיפה למצבים חברתיים במרחב מוגן ותומך, הפעילות מגיעה לאשדוד, לאחר שעמותת רקפת הקימה בהצלחה קבוצות דומות בכל רחבי הארץ.
הילה כהן, מתנדבת בעמותה באשדוד והסביבה, הגיעה לעמותת 'רקפת' לאחר עבודות טיפוליות כמו ABA לילדים על הספקטרום האוטיסטי ולאחרונה מאמנת לשינוי תודעתי בשיטות שונות כמו NLP, מיינדפולנס ועוד. "הגעתי לעמותת רקפת לאחר שאני בעצמי התמודדתי שנים רבות עם חרדה חברתית בעוצמות גבוהות אשר השפיעה על כל תחום בחיי. החל כמובן מהתחום החברתי בו התקשתי כל חיי לייצר חברויות, דרך משפחה וזוגיות, החרדה פגעה בכל תחום בחיי עד שהגעתי למצב שבו פחדתי אפילו לצאת מהבית. רק אחרי עבודה טיפולית הצלחתי להתחזק, להבין, לצאת לעולם ותאכלס לחיות!. כאשר שמעתי על עמותת רקפת הדבר הראשון שעלה בראשי זה איפה הם היו כשאני הייתי נערה וכמה שהייתי צריכה אותם ובטוחה שאם הייתי לוקחת חלק בפעילות כשהייתי ילדה הייתי רוכשת הרבה יותר מהר מיומנויות חברתיות, הייתי מייצרת חברים שווים כמוני, הייתי לומדת להתמודד עם סיטואציות הרבה יותר בקלות, לא הייתי מרגישה שונה ואפילו מרגישה שייכת. ומכוון שאני מבינה מתוך ניסיון ארוך שנים כמה זה היה יכול לעזור לי, אני מרגישה מחויבות לקחת חלק בעמותה זו ולהפיץ את הבשורה, שיש מקום שבו אפשר להגיש שווה, אפשר להיחשף למצבים שהכי מפחידים אותי בחוץ אך בתוך מרחב מוגן ותומך, לתרגל סיטואציות מהחיים ולהיות חזק יותר מולם.אין לי ספק שמי שיצטרף למפגשים יתוגמל מאוד מהפעילות, מהמרחב ומהחברה."
הילה כהן. קרדיט צילום: פוטו יוסי את עוזי
על השאלה מה היא 'חרדה חברתית' עונה אבנר דפני, מייסד 'רקפת' ומנכ"ל העמותה:
"בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה הולכת ומתרחבת של קשיים חברתיים אצל ילדים ומתבגרים. חלקם באים לידי ביטוי כבר מגיל צעיר בצורה של ביישנות או מופנמות אשר בצירוף לחוויות חברתיות שעלולות להיתפס כמורכבות ע"י ילדים רגישים, מובילות להימנעות ובסופו של דבר עלולות להתפתח לחרדה חברתית. כנער, חוותי בעצמי קשיים חברתיים אשר הובילו אותי להימנעות מסיטואציות רבות ולקח לי שנים רבות להתמודד ולהתגבר על הקושי. לפני מס' שנים פגשתי את אדם חשין, אשר חווה בעצמו חרדה חברתית עד גיל 29 והצליח להתמודד עם הקושי ולהתגבר על החרדה ע"י חשיפות ותרגולים. יחד, הקמנו את עמותת רקפת ופיתחנו מענה ייחודי אשר מאפשר למתבגרים מרחב חברתי, לתרגול יכולות חברתיות ע"י מפגש קבוע פעם בשבוע, הכולל פעולות ומשחקים חברתיים, כמו גם תרגול מצבים של מפגשים חברתיים בקניון הסמוך או בדוכן הפלאפל המקומי.
יוזמה חדשה של עיריית אשדוד לעידוד מודעות בעלי הכלבים לשמירה על הניקיון ואיסוף צואת כלביהם יצאה השבוע לדרך. במסגרת היוזמה, הציבה העירייה הדפסים עם חומרים ירוקים על גבי המדרכות בפארקים, ובהן הכיתוב "אני את שלי עשיתי עכשיו תורך לאסוף". ההדפסים בעיצובה של "חברת פרסום ירוק" שמתמחה בפרסום וקידום בדרך ירוקה, עם עוד שותפים בכל העולם.
היוזמה הזאת נולדה כדי לעורר מודעות בקרב בעלי הכלבים, שכן בכל טיול או שיטוט במדרכות העיר אנחנו מוצאים את עצמנו מדלגים מעל "הפתעות" שהשאירו לנו הכלבים, ותוהים מי המסכן שיפספס ויעשה צעד קטן, הישר אל תוך ה….
"צואת כלבים שלא נאספת היא לא רק מפגע אסתטי, אלא סכנה בריאותית של ממש!" אומרים במחלקת הפיקוח העירוני ומבהירים ש"מלבד אי הנעימות לאנשים שדורכים על הצואה ולעתים מחליקים ונפצעים, אלא שטפילים, תולעים וחיידקים מסוכנים הגדלים בצואת הכלבים עלולים להדביק ילדים המשחקים בארגזי חול, מדשאות, פארקים וכו'".
למרות שחוקי העזר המקומיים קובעים בבירור כי חלה על הבעלים חובת איסוף צואת כלבים, מחלקת הפיקוח העירוני מבצעת אכיפה כנגד בעלי כלבים שהותירו צואת כלבים אחריהם וקונסת אותם. "הקנס, בסך 475 ₪, נועד להרתיע את בעלי הכלבים שלא אספו אחריהם את צואת כלביהם, למרות השלטים הברורים והבולטים ברחבי העיר ולמרות הקמת פארקים לכלבים ואזהרות והתראות לבעלי כלבים" אומרים במחלקת הפיקוח.
אכיפה היא בהחלט מכשיר הרתעתי היכול להוביל לשינוי בהתנהגות, אך איננה שאיפה עירונית. אדרבא, השבוע, במקביל לתגבור פקחים והטלת קנסות, מוביל הפיקוח העירוני קמפיין עירוני שנועד לעורר את המודעות בקרב בעלי הכלבים לשמור על סביבה נקייה. "ניקוי הצואה היא חובה של הבעלים כלפי כלביהם וכלפי הציבור והסביבה ואנו מצפים כי התושבים יטמיעו זאת בהתנהגותם" אומרים בפיקוח. בתוך כך מציינים הם כי במרבית חלקי העיר הוכפלה תדירות ניקיון הרחובות.
ירון הדרי, סמנכ"ל משאבים בחברת נמל אשדוד, ליווה את חברי המשלחת אשר קיבלה סקירה מקיפה על פעילות הנמל, סיירה במרכז המבקרים בנמל, והתרשמה מהסימולטור החדשני בנמל. נמל אשדוד רכש לפני כחצי שנה מחברת גלובאל סים מיוטה סימולטור ייעודי למנופאים. הסימולטור מסייע בשיפור היכולות של המנופאים ומגדיל את התפוקות שלהם וזאת במטרה לשפר את השירות ללקוחות הנמל. מדובר בסימולטור חדשני ויחידי מסוגו בארץ, אשר נרכש והוטמע בנמל בעלות של 5 מיליון שקלים.
מנכ"ל חברת נמל אשדוד יצחק בלומנטל ציין כי: "נמל אשדוד יזם את פרויקט הסימולטור כהשקעה בהון האנושי, במטרה להבטיח שהמנופאים יוכלו לתת שירות מצוין בכל מזג אוויר וגם בתנאי קיצון של רוחות וסערות. אנשי התפעול, ובהם המנופאים, הם חוד החנית בעבודת הנמל – כפי שמכשירים טייסים לקרב באמצעות סימולטור, כך גם חברת הנמל בחרה להשקיע בהון האנושי ולהכשיר את המנופאים להתמודד בתחרות האזורית העתידית". עוד ציין מנכ"ל נמל אשדוד: "הסימולטור מדמה את כלל מצבי הקיצון של מזג האוויר כמו גשם, רוח, ערפל, ים סוער. הסימולטור מכיל תקלות שונות שיכולות להיווצר תוך כדי עבודה תפעולית, כך ניתן לאמן את המנופאים במניעת נזקים ושיפור התפוקות".
הבוקר פשטו עשרות שוטרים, בלשים, לוחמי יס"מ ומג"ב של משטרת ישראל על ביתם של 30 חשודים בעבירות התפרצויות לבתי דירה, עבירות אלימות ועבירות סמים, עבירות חמורות שפגעו בתושבי הערים השונות במרחב לכיש,בניהם אשדוד. גל מעצרים זה הביא לסיומה של פעילות סמויה במהלכה הופעל סוכן ב-4 החודשים האחרונים. "מדובר בפעילות מורכבת עד מאוד בשל הפעלתו בתא שטח מצומצם והחשש לחשיפתו במהלך ההפעלה", הוסיפו והדגישו במשטרה. הפעלה ייחודית זאת כנגד חשודים בעבירות התפרצויות לדירה, נועדה בראש ובראשונה לסכל את הפגיעה הממשית והישירה בביטחונו האישי של האזרח הנורמטיבי מעצם כניסתו של העבריין אל ביתו של האזרח בו אמור לחוש מוגן יותר מכל.
מה אסור לכם לפספס בפסטיבל אשדודשירה 2017? בתאריכים 19-25/11 יתקיים פסטיבל אשדודשירה 2017 באשדוד. אסף אמדורסקי עם רועי חסן ב- 20 שקלים? ח"כ זוהיר בהלול, הפרשן ז'וזו' אבוטבול ויהלי סובול ב- 20 ש"ח בלבד? אחרי נבירה בתכנייה גילינו אמנים גדולים ומופעים מיוחדים שממש, אבל ממש אסור לכם לפספס, בין אם אתם חובבי שירה ובין אם לא.
במופע הפתיחה של הפסטיבל (19.11) יתנו במה ל"פזמון המזרחי" בהשראת התערוכה "זמר בודד הוא הלב" המוצגת במוזיאון אשדוד לאמנות (מה עוד לא ראיתם?). על הבמה יעלו האמנים הגדולים: מיכה שטרית, זהבה בן, דקלון, טריפונס, זאב רווח והפייטן בינימין בוזגלו. צפויה חגיגה של אמנים ומשוררים והגשה של הפזמונים המוכרים לכולנו בדרך יצירתית ומרגשת.
רווח. צילום: יח"צ
אוהבים היפ הופ? בא לכם לרקוד? סיסטם עאלי מגיעים בהרכב של 10 חברים וחברות לחגיגה בארבע שפות. אחרי שהופיעו בפסטיבלים כמו "אינדי נגב", "תמונע" ועוד… הם מגיעים לבית אריה קלנג באשדוד. (עלות כרטיס: 50 ₪) אסף אמדורסקי ורועי חסן יקריאו וישירו שירים זה של זה במפגש מסקרן ובלתי צפוי בין שני קצוות מנוגדים, האחד מוזיקאי ויוצר והשני משורר פורץ דרך. שניהם נפגשים להתאהב זה בשיריו של זה, לשיר, לנגן ולקרוא מיצירותיהם. מפגש של זעם ואהבה, מילים פוצעות, צלילים מרפאים ויצירה שמפארת את השונה והמשותף. (עלות כרטיס: 20 ₪)
אסף אמדורסקי-צילום אוהד רומנו
אוהבים כדורגל? את המופע הזה אסור לכם לפספס!! "שירה בין הקורות"- ח"כ זוהיר בהלול והפרשן ז'וז'ו אבוטבול יתארחו במפגש מרתק עם המשורר גלעד מאירי לקריאת שירה ולשיחה על הכדורגל הישראלי והעולמי. יהלי סובול (מוניקה סקס) יהיה שם כדי לשיר את שירי הכדורגל הכי אהובים. (עלות כרטיס- 20 ש"ח)
עם רוח גבית מהיכולת של קבוצתו מהמשחקים האחרונים, עמיר תורג'מן וחניכיו הגיעו לאצטדיון העירוני בעכו למפגש על הלחם והחמאה, משחק תחתית חשוב בדרך ליציאה מהתחתית. בתום ההפסד להפועל באר שבע אמר תורג'מן כי הוא רוצה לראות קבוצה שמשחקת כדורגל טוב אך גם יודעת להיות רעה ולקחת את הנקודות. תורג'מן לא יכל למצוא משחק טוב יותר על מנת לבחון עד קבוצתו "רעה" במובן החיובי של המילה.
לא ראינו הרבה עד הדקה ה-30, במהלכה הצליחה הפועל עכו לעלות ליתרון 1:0. כאשר בן אז'ובל מצא את גבי קנובסקי שבעט היישר לרשת. 1:0 עכו. בדקה ה-40 הזדמנות אמיתית ראשונה לאורחים. הרמה מצוינת של גדי קינדה מצאה את ראשו של דין דוד שנגח רע החוצה. אשדוד לא במשחק.
לפני שנתיים וחצי נפתח באשדוד מרכז הקניות והבילוי ביג פאשן. בחברה ציינו עם הפתיחה שבמקום ייבנה גם מתחם קולנוע מרשת סינמה סיטי, והוא צפוי להיפתח בתוך שנה וחצי. אולם מאז עבר כאמור זמן רב יותר, ואין זכר למתחם כזה.
ביג פאשן אשדוד. צילום: יח"צ
גורמים שמקורבים לנושא אמרו שהסוגיה רגישה וקשורה למאבק של המגזר החרדי בעיר נגד הפעלת הביג בשבת. “העובדה שבראש הוועדה המקומית עמד סגן ראש העירייה מטעם יהדות התורה מרדכי ליברמן בהחלט לא סייעה לקדם את הסינמה סיטי, וזה בלשון המעטה”, אמר בכיר.
אך בינתיים ליברמן הוחלף בסגן ראש העירייה בוריס גיטרמן. “אני רואה חשיבות רבה שיהיה באשדוד סינמה סיטי”, אמר גיטרמן ל”כאן דרום” השבוע. בעיריית אשדוד אמרו לנו שכאשר החברה תגיש בקשה להוצאת היתר, אין סיבה שהיא לא תאושר.
אם כן, מה למעשה מונע את הגשת הבקשה?
מבדיקה שערכנו עולה שבוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בדרום נדונה תכנית כוללת לביג (בשם “איחוד מגרשים, זכויות והוראות בנייה – שער רכבת אשדוד”), והדיון האחרון נערך בחודש יוני, כאשר רובו נסוב על הקמת מסוף תחבורה צמוד למתחם. את המסוף אמורה להקים רשת ביג, והוא ישרת את התושבים, הלקוחות ונוסעי הרכבת. דרך אגב, מתברר שיש גם יוזמה לבנות במגרש ליד ביג דיור מוגן או בית אבות.
מחברת ביג מסרו ל”כאן דרום”: ”התכנית שמאפשרת את הקמת בתי הקולנוע אושרה להפקדה בוועדה המחוזית. עם אישורה למתן תוקף תגיש ביג את היתר הבנייה”.
בהקשר זה מעניין לראות מה אמר יו”ר הוועדה המחוזית דוד לפלר בדיון שהתקיים בוועדה על התכנית בחודש אפריל: "מה שאני מבין מעיריית אשדוד זה שיש בתוך העירייה פלג דתי חרדי שמתנגד לנושא הזה של בתי הקולנוע. זאת הסיבה שזה לא בא לוועדה המקומית".
מתוך פרוטוקול הוועדה המחוזית מחודש אפריל
לדברי מהנדס העיר דורון חזן, “הסינמה היא מוסד הכרחי, ראוי ויותר ממקובל. אני אישית בעד מאוד, לא ראיתי ולא הונחה לפתחי בקשה להוצאת היתר עבורו”. לגבי המסוף אמר חזן: “המסוף הוא חלק מהתב”ע (תכנית בניין עיר, ד”ג) המקורית. המסוף הוא התחייבות של הביג לאור כמות התחבורה העוברת במקום ולאור השימושים התבעי”ם ההיסטוריים במקום”.
שיגישו. מהנדס העיר דורון חזן
מרדכי ליברמן מסר בתגובה: “אתה שואל על סינמה סיטי, אבל כל הקמת הביג נולדה בחטא, בגלל שהייעוד של הקרקע הוא אחסנה ותחבורה, ולא קניון מפלצתי. אפשר היה לעשות שם קצת חנויות, אבל בטח לא כמו שקרה. נעשו שם דברים לא הכי חלקים, וזה לא קשור לשבת”.
אתה אומר דברים חמורים. מי אחראי לזה?
“ברור. אני לא מחפש אשמים, את שלי אמרתי ואני אומר גם עכשיו”.
הסרט הקצר "שאריות", שכתבה וביימה יעל צפריר ארד (42), שנולדה וגדלה באשדוד, זכה השבוע בפרס Outstanding Asia film award (בתרגום חופשי: פרס הסרט הבולט בסרטי אסיה, ר"י) בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שהתקיים זו השנה ה-16 בבייג’ין בסין.
בפסטיבל התחרו 80 סרטים מרחבי העולם, 30 מהם מאסיה. הסרט, שנתמך על ידי הקרן החדשה לקולנוע, הוא סרט הגמר של צפריר ארד במסגרת התואר שסיימה בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב.
שאר רוח
בשיחה מבייג’ין עם "כאן דרום" נשמעה צפריר ארד נרגשת מאוד: “לא ציפיתי לזכות בפרס עליו התמודדו 30 סרטים מאסיה. לקח זמן עד שתרגמו את הנאמר בסינית, ופתאום הכריזו על הסרט שלי. הייתי בשוק ונורא התרגשתי לעלות לבמה".
לדבריה, לאחר שקיבלה את הפרס ניגשו אליה אמריקאים ואירופים שלא הבינו איך זכתה בפרס אסייתי, כי מבחינתם לישראל סוג של שייכות לאירופה.
על הבמה בבייג'ין
בהתייחסה להקרנה אמרה צפריר ארד: “זאת הייתה חוויה לראות את הסרט שלי במקום כל כך רחוק על הגלובוס ולשמוע את הצופים מגיבים, צוחקים ונהנים עד כמה שאפשר מהסיפור הלא פשוט שכתבתי. ואז, כשחשבתי שבזה זה ייגמר, ניגשו אליי צופים מהקהל, שאלו הרבה שאלות מעניינות ומחדדות, והרגשתי שאני לומדת מהם הרבה דברים על הסרט שלי. אני לא יכולה לתאר את האושר שהיום הזה מילא אותי”, היא מוסיפה.
לדבריה, המארחים הסינים היו מדהימים, וזו הייתה חוויה יוצאת דופן, שכן ההשתתפות בפסטיבל כללה גם טיולים באתרים מפורסמים בבייג’ין, בהם העיר האסורה והחומה הסינית. “מבחינתי, זו הייתה זכייה מכל כיוון אפשרי”, היא אמרה.
הסרט פיוטי, עדין ועשוי ברגישות רבה. הוא עוסק בבני זוג בגיל השלישי. רוחמה (ששמה לקוח מהשיר “סיפור אהבים” שכתב דוד אבידן, ר"י), שאותה מגלמת אירית גידרון, סועדת באהבה ובמסירות רבה את בעלה דוד (ששמו זהה לשמו הפרטי של המשורר אבידן, ר"י), שאותו מגלם אבי פניני. הבעל נטול יכולת דיבור, מרותק לכיסא גלגלים ומשותק בכל גופו, למעט אצבע אחת שהוא יכול להזיז. “הוא אדם מיני מאוד, נוכח, מבין וחי. היא מצד אחד אוהבת ומטפלת ומצד שני לא יכולה לחיות. היא נמצאת בקונפליקט בין הטיפול במי ששייך לעבר לבין מישהו שמציע הזדמנות בהווה, תייר צרפתי, שאותו מגלם אילן חזן.
סט הסרט "שאריות". צילום: דנה ברק והילה חסין
הסרט נותן חומר למחשבה, מציב דילמות, אך לא נותן תשובות. כל בחירה היא לגיטימית. לזוג אין ילדים, ולבעל אין מטפלת זרה. רואים אותם בחיים נורמליים: בבית קפה, בהאזנה למוזיקה, בטיול, וכשהיא מענגת אותו מינית, הוא דורש עוד סקס. רואים ‘דיאלוג’. העלבתי את הקושי. לא רציתי לדרוך יותר ממה שזה צועק החוצה. הצופה משלים את הפערים”, אומרת צפריר ארד.
קודם צאתו לתחרות בפסטיבל בבייג’ין הוקרן “שאריות” בסינמטק בתל אביב. זאת לאחר שקיבל ציון לשבח בפסטיבל סרטי סטודנטים בישראל במסגרת “בחירת המבקרים” לקולנוע לשנת 2017. מאחר שהשתתפות בפסטיבלי סרטים היא הדרך הכמעט יחידה שבה יכול קולנוען מתחיל כמו צפריר אדר לחשוף את סרטו לפני צופים רבים מרחבי העולם, שבהם מבקרי קולנוע ומפיצים פוטנציאליים לשיווק הסרט, הגישה צפריר ארד את הסרט לכמה פסטיבלי סרטים.
התגובות לא איחרו לבוא, וכמה ימים לפני שטסה בשבוע שעבר לבייג’ין קיבלה צפריר ארד הודעה כי סרטה התקבל גם לפסטיבל סרטים שיתקיים בטאלין, בירת אסטוניה. השתתפות בפסטיבל זה נחשבת להישג מקצועי, שכן הוא נמנה עם קטגוריה A, הכוללת את פסטיבלי הסרטים החשובים ביותר בעולם. דרך אגב, מי שהחליט על רשימת הפסטיבלים בקטגוריה זו הוא ארגון הפדרציה של אגודות המפיקים מרחבי העולם.
שורדת ובועטת
צפריר ארד מתגוררת כיום בתל אביב ומגיעה לעתים קרובות לאשדוד, שבה גרים הוריה ובני משפחה נוספים. היא נשואה לאבנר ארד ואם לאיתמר (8.5) ולאמה (5).
השתתפותה בפסטיבל בבייג’ין הצריכה לוגיסטיקה לא פשוטה – “מזל שיש בבית בעל מפרגן ועוזר” – וגם הוריה התגייסו לטיפול בילדים, נכדיהם.
צילום: עזרא לוי
קודם לעיסוקה בקולנוע היא עסקה במשחק. ההתחלה הייתה כשלמדה במקיף ג’ והשתתפה בקבוצת התיאטרון של הבמאית רחל לב. בהמשך היא הצטרפה לקבוצת תיאטרון שפעלה במתנ”ס ד’. לפני 17 שנים סיימה את לימודיה בבית הספר למשחק ניסן נתיב, ויש לה רקורד מרשים במשחק. יותר מעשור היא שיחקה בהבימה, בין השאר ב”מונולוגים מהוואגינה”, “ארוחה עם אידיוט”, “חתונה מושלמת”, ו”מותו של סוכן”. כמו כן, היא שיחקה בתיאטרונים מ.ר.א.ה. ותמונע ובפסטיבלים שונים, בין השאר ב”תיאטרון קצר” בצוותא וב”פותחים מסך” בבית לסין. בפסטיבל "תיאטרונטו" היא שיחקה בהצגת היחיד “100% רייטינג” שכתבה הבמאית והמחזאית אילנית סוויסה, חברתה מאז קבוצת התיאטרון במתנ”ס ד’. צפריר שיחקה גם בסרטי טלוויזיה, בהם “משפחה טובה”, סרטי קולנוע, סרטי גמר של סטודנטים ופרסומות, למשל לבזק, הום סנטר וישראכרט.
בזמנו, כששיחקה בהבימה, ניצלה צפריר ארד את הבקרים הפנויים ללימודים באוניברסיטת תל אביב. היא למדה במסלול B.A כללי שכלל גם קורסים לקולנוע, התאהבה בתחום ועברה ללמוד קולנוע. לימודיה נמשכו זמן רב. “התואר שלי התגמגם”, היא מסבירה. לימודיה נקטעו לראשונה כשנסעה לפני יותר מעשור לצילומי העונה הראשונה של תכנית הריאליטי “הישרדות” בה נמנתה על חמישיית הגמר. בהמשך נקטעו לימודיה שוב, בין השאר, בעקבות לידותיה, אז גם התחילה לכתוב את התסריט של "שאריות".
צילום: עזרא לוי
"בתחילה כתבתי את התסריט מנקודת ראות של גבר ואחרי הלידה של אמה כתבתי אותו שוב מנקודת ראות נשית”. על פי הגרסה האחרונה נעשה הסרט.
לפני כשנה וחצי, ביוני 2016, כשהתחילה לערוך את הסרט “שאריות” נפלו עליה השמים, התברר לה שחלתה בסרטן שד אגרסיבי שלב 2, סוג שמתים ממנו.
צפריר הקפידה להיבדק מאחר שנכללה בקבוצת סיכון, לאחר ששנים קודם לכן חלתה אמה בסרטן שד שממנו החלימה. החשד לסרטן התגלה אצלה בדמות גוש קטן בבית השחי בבדיקה ידנית שגרתית אצל כירורג. בבדיקות שביצעה בתוך ימים אחדים אובחן סרטן השד. את הטיפולים שקיבלה בעקבות כך היא הגדירה בזמנו "עבודה פול טיים".
היא קיבלה טיפולי כימותרפיה ועברה ניתוח. לפני הניתוח ראו אצלה נסיגה מלאה של המחלה, מה שהצביע על פי הסטטיסטיקה שזו לא תישנה. עם זאת, כדי להבטיח שהמחלה לא תחזור, היא עברה גם הקרנות.
את העובדה כי חלתה בסרטן שד חשפה צפריר ארד בעמוד הפייסבוק שלה כדי לעורר מודעות לנושא ולגרום לנשים ללכת להיבדק. וכך כתבה אז שם: “לקח לי זמן, אבל החלטתי לספר לכם שגילו לי סרטן. אני כבר אחרי ההלם ופחד המוות, כבר קירחת מטיפולי הכימו ויחסית עוברת את הכול בטוב… אני מטופלת ומוקפת אהבה, ילדים מדהימים, בעל נפלא, משפחה נהדרת וחברים שהם לגמרי תוספת למשפחה… חשבתי שאולי מישהי כאן במרחבי הפייסבוק כבר אומרת לעצמה הרבה זמן ‘אני צריכה להיבדק’, ואולי אני השעון המעורר שלה".
"זה בית ספר לאהבת הארץ, מעניקים במקום הזה יחס של כבוד מאוד מיוחד לצה”ל, משהו לא רגיל. זו ישיבה, אך היא לא רק לבני המקום, הגבולות שלה הרבה מעבר לאשדוד, הם מוציאים את יופייה של העיר ברבים, הם שגרירים של ישראליות, ציונות ולאומיות".
כך אמר השבוע צבי צילקר, מי שהיה ראש העירייה הקודם של אשדוד, כשהוא נרגש לעצם השאלה על איך הוא מרגיש לקראת חנוכת מבנה הקבע של ישיבת ההסדר נווה דקלים ביום חמישי השבוע. צילקר לא הסתיר את ההערכה כלפי בני הישיבה והעומדים בראשה. "נלחמנו, ממש נאבקנו, יצחק דרי ואני, כדי שהישיבה תהיה באשדוד לאחר תכנית ההתנתקות", הוסיף.
השבוע, 12 שנים ועוד קצת לאחר הפינוי (בישיבה יאמרו בדרך כלל: הגירוש או העקירה) מגוש קטיף, ישיבת ההסדר נווה דקלים (במקור ישיבת ימית) מצליחה להתעלות על כל דמיון בחנוכת המבנה החדש והמרשים. אך הישיבה חוגגת גם הצלחה מסוג אחר.
מבנה הישיבה שהיה בנווה דקלים ואיננו עוד. צילום: באדיבות ויקיפדיה, מיכאל יעקובסון
הישיבה, שממוקמת ברובע י’ בכוונה תחילה, מצליחה לגשר על פערי הדת, המגדר והמקום. כך למשל בזמנים שבהן הארץ גועשת ורועשת מצמד המילים “הדתה בבתי הספר”, דווקא הישיבה היא זו שמחזרים אחריה מנהלי בתי ספר ממלכתיים באשדוד בבקשה שבני הישיבה ילמדו בצוותא עם תלמידיהם ציונות, אהבת הארץ, וכן, גם פרשת שבוע.
אבל זו לא ההפתעה היחידה. מי שמתהלך במסדרונות הישיבה החדשה יפגוש בבחורי ישיבה שדוגלים באהבת הארץ ומדברים על גיוס משמעותי כעיקרון עליון, לא בדיוק מה שמתבקש מישיבה שעברה שני פינויים טראומטיים שנצרבו בתודעה: הראשון ב—1 באפריל 1982 מחבל ימית והשני בספטמבר 2005 מגוש קטיף.
וזה לא נגמר שם. גבולות הישיבה פורצים לאחרונה גם את גבולות המגדר בכך שבני הישיבה מסייעים במקלטים לנשים במצוקה.
כיפת ברזל
כדי להבין כיצד כל זה קורה אני פוגשת את ראש הישיבה הרב דוד גבריאלי (57), אשדודי כיום ותושב גוש קטיף לשעבר, אב לתשעה וסב לעשרה, שמלווה את הישיבה יותר משלושה עשורים. הרב גבריאלי שומר במשך כל השיחה על ממלכתיות, כזו שלעתים מעוררת השתאות.
הרב גבריאלי בישיבה. צילום: אורי קריספין
לאחר כשעה של שאלות נוקבות אני מבינה כי הווי הישיבה נשען לא מעט על דמותו האיתנה של הרב הבקיא בהיסטוריה לפרטי פרטיה, אך עדיין מתעקש ללמד את תלמידיו על העתיד: “עם ישראל זה עם נצח. עם כל הכאבים שבדרך, השאלה היא אם אתה נשאר שם בכאב של ‘תראו מה עשו לנו’ או שאתה אומר ‘אני מסתכל קדימה’. מי ששקוע בזה — שוקע. מבחינת תפיסת עולם, אני מביט קדימה, ממשיכים הלאה”.
לישיבת נווה דקלים, בעבר ישיבת ימית, הגיע הרב גבריאלי מישיבת מעלות, שבה שימש רב במשך שבע שנים, עם עוד 20 תלמידים כמשלחת חיזוק לישיבה בחבל ימית שנקלעה לקשיים כלכלים. “הישיבה התחילה כרעיון של הרב משה צבי נריה, ראש מרכז ישיבות בני עקיבא”, הוא מסביר. “כשהקימו את חבל סיני בפתחת רפיח, רוב היישובים היו חילוניים, והעיר ימית הייתה עיר על חוף ים, עיר חילונית באופייה, והרב צבי נריה חשב שראוי שיהיה שם מרכז תורה. ואז הקימו שם ב1976 את ישיבת ימית, לשם הגיעה אסופת תלמידים מכל הארץ. בראש הישיבה עמד הרב ישראל אריאל, מי שהיה רבה של ימית”.
מה הרעיון של ישיבת הסדר?
"ישיבת הסדר היא ישיבה המשלבת לימודים תורניים גבוהים ושירות צבאי במסגרת דתית. ישיבות ההסדר הן ישיבות ציוניות המשתייכות לזרם הדתי לאומי, ונחשבות בחברה לשילוב בין החובה הדתית ללמוד תורה ולהתפתח רוחנית ובין תפיסתה את המחויבות לשרת בצה”ל ולהשתלב בחברה הישראלית. תלמידי ישיבות ההסדר (המכונים בני”שים – בני ישיבות) מגיעים ברובם מהזרם הציוני דתי לאחר סיום הלימודים בתיכון דתי או ישיבה תיכונית. מסלול ההסדר הצבאי נמשך כחמש שנים".
איך זה עובד בדיוק?
"המבנה הטכני הוא כאמור חמש שנים מגיל 18 ועד גיל 23: שנה וחצי בישיבה, לאחר מכן שנה וחצי בצבא, לאחר מכן שוב חוזרים ללמוד בישיבה למעט מי שעושה מסלול של פיקוד שעושה שירות ארוך יותר בצבא. ככלל — אנחנו רואים את המדינה כהתגשמות חזון הנביאים, והצבא הוא חלק בלתי נפרד מזה, הביטחון של עם ישראל, היכולת להגן, לשמור ואם צריך גם להתקיף. זו משימת קודש. ולצד לימוד תורה משמעותי חשוב גם שירות משמעותי, שירות קרבי עם כל ההכשרה ובוודאי שגם מילואים”.
מה נתוני שיעורי הגיוס לקרבי מבין בוגרי הישיבה?
"100 אחוז. המשמעות היא: כל מי שיכול להיות קרבי – הוא קרבי, ממש נלחמים על זה. למעט בוגרים שיש להם בעיות אובייקטיביות שמונעות מהם גיוס לקרבי. אבל בצבא צריך את כל התפקידים, וגם להם יש חלק חשוב. 100 אחוז מהפוטנציאל לקרבי מתגייסים לקרבי. הרצון פה להתגייס הוא חזק מאוד, זה ביטוי למשהו יותר עמוק, זו תורת חיים, זו צורת חיים של השתלבות במערכת החיים הציבורית הישראלית. גם לאחר מכן, לעבוד ולהשתלב מתוך הבנה שתורה לא מסתגרת בבית המדרש, היא מתגשמת בתוך המציאות”.
הרב גבריאלי. צילום: אורי קריספין
ובחזרה למציאות, ישיבת ימית כאמור פונתה ב—1982 כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים, שבו הסכימה מדינת ישראל להחזיר את השליטה בחצי האי סיני לידי מצרים. כחלק מההסכם החליטה הממשלה לפנות מבתיהם את כל תושבי חבל ימית ולהרוס את כל המבנים הקיימים באזור, בהם ישיבת ימית. רוב תושבי החבל התפנו מרצון. חלק קטן מהתושבים וכן פעילי ימין ובהם חברי כנסת סירבו להשלים עם החלטת הפינוי והתבצרו במקום בניסיון למנוע את ה”גזירה”. עם הבולטים שבמתנגדים נמנה צחי הנגבי שהתבצר על אנדרטת ימית.
איך התקבלה ההחלטה על פינוי השיבה מימית? היו מאבקי התנגדות?
"ממה שאני יודע, ואנחנו נפגוש את זה שוב בעקירה בגוש קטיף, אנחנו תמיד נעים על המתח הזה שבין הצער והכאב על ההחלטה הממשלתית לפנות שטח כזה מארץ ישראל ומצד שני אנחנו שומרים בצורה מאוד ברורה על הגבולות הממלכתיים, כלומר לא לפגוע בצבא, לא להילחם בעם שלנו, זה עם אחד. גם אז הייתה תנועה לעצירת הנסיגה מסיני, פעולות שכנוע, הפגנות לגיטימיות. כשהגיע יום הפינוי אמרו קינות וכריעה, אבל העזיבה, שהייתה כואבת ונוראה, לא הייתה מלווה באיזושהי התנגדות. היו קבוצות שפעלו אחרת, אבל זו לא היה הדרך שלנו, וזה הקו שהמשיך איתנו אחר כך. משם עברנו לגוש קטיף שהיה ממש בתחילת דרכו".
אמרת שהמטרה של הקמת הישיבה הייתה להיות במקומות שהם לא “המקום הברור” אלא להתערות בחברה הישראלית – אז למה גוש קטיף, זה כמו לפתוח היום ישיבה בבית אל, לא?
"צריך להבין אז הגוש היה ממש מתי מעט, לא היו בו אנשים. הישיבה שימשה בשני כובעים: חיזוק ההתיישבות בארץ ישראל וגם עיבוי ציבורי. הציבור בגוש קטיף היה מאוד מגוון, זאת לא הייתה התנחלות תורנית דוסית. היו יישובים תורניים, אבל הם היו מעטים יחסית. היו הרבה יישובים של חבר’ה חקלאים מהדרום או של חבר’ה שחיפשו דיור נעים. ציבור פתוח ורחב”.
ימית, נווה דקלים, אשדודאיך התמודדתם בישיבה עם ההיבט הביטחוני, האינתיפאדות לצד ירי פצ”מרים בלתי פוסק?
"התמודדות מאוד מאוד אמיצה, נחישות ומסירות על הארץ בלי לוותר למרות הקושי. היו גם הרבה — יש מי שיקרה לזה ניסים, יש מי שיקרה לזה מקריות – אלפי פצ”מרים וקסאמים שהלכו והתחזקו, ניסיונות לפיגועים, וב”ה כמעט ללא נפגעים. מיגנו את הישיבה ואת חדר האוכל שיהיה מקום שיהיה אפשר לגשת אליו בשעת התקפת פצמ”רים. היו קבוצות יותר מסוכנות, ובהן הצבנו שמירה על עצמנו, התמודדנו עם זה כחלק מתושבי הגוש בכלל".
נשמע מסוכן. ההורים לא חששו לילדיהם? בסופו של דבר מדובר בסכנה ממשית לחיים.
"היה ראש חודש אלול, יום ראשון של השנה, והייתה ממש התקפת פצמ”רים באזור הישיבה, ופחדנו שכולם יברחו ונישאר בלי תלמידים, אבל התלמידים היו מאוד נחושים וההורים ‘זרמו איתם’. זה לא היה סתם מתוך חוסר מודעות, אלא המציאות הראתה שבפועל למרות כל ההתקפות, אף אחד מהישיבה לא נפגע, וגם ביישוב עצמו (נווה דקלים, ש”ש) מתי מעט נפגעו. אם זה היה אחרת, היינו מחשבים מסלול מחדש. ההתמודדות הזאת מאוד העצימה אותנו ואת התלמידים, היה לזה הרבה משקל. גם בגוש היה חשוב לנו להיות בקשר עם היישובים מסביב — מורג, רפיח ים — קשר של אחריות עם כלל היישובים המסורתיים והחילוניים. כמובן עד הנאום של אריאל שרון ב—2004".
מה קורה אז כשנודע לכם, בפעם השנייה בתולדות הישיבה, על פינוי?
"בהתחלה לקח קצת זמן לעכל. מהרגע הזה מתחילה תקופה מורכבת של רצון לשמור על נורמליות לצד הגזירה שנמצאת ברקע. בתחילה היו דיונים בגוש באיזו דרך לפעול: האחת, דרך פחות ממלכתית, יותר קיצונית שנוטה למאבק כוחני, וכיוון שני, שבו אנחנו מאמינים — כמו חלק גדול מתושבי הגוש — שאנחנו חלק מעם ישראל. זו החלטת הממשלה, אבל בסוף יש פה עם, וכדי לשנות את זה צריך לפעול עם הציבור ולשכנע את הציבור בצורה עמוקה ומשמעותית בצורך בישיבה בחבל ארץ הזה, לא רק מתוך תועלתנות שזה 'יציל אותנו', אלא ממש ראינו הזדמנות לפגוש את החברה הישראלית ולהסביר על הגוש. היה את משאל מתפקדי הליכוד המפורסם, שבו למעשה הלכנו מבית לבית לבאר שבע, ראשון לציון וכולי ונפגשנו עם אנשים, בתוכם גם אנשי הליכוד, שהשתכנעו שזה מהלך לא נכון והצביעו נגד. אבל הניתוח הצליח והחולה מת".
בהצבעה שנערכה בקרב מתפקדי הליכוד הצעת ההתנתקות החד צדדית מגוש קטיף נדחתה בידי רוב המתפקדים. בכנסת רוב סיעת הליכוד הצביעה בעד התכנית, ושרון לא נענה לתביעות להעמידה למשאל עם של כלל הציבור, והתכנית כאמור יצאה לפועל. ביצועה החל ב—15 באוגוסט 2005, והחלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים.
זה מאוד אוטופי לדבר על חשיבות הגיוס לצה”ל, אבל ב-2005 חיילים פינו אותך מביתך בנווה דקלים ואת הישיבה שעמדת בראשה. איפה כל זה בא לידי ביטוי?
"זו סוגיה מאוד קשה. גם חיילים שלנו שהיו בשירות פעיל פחדו שיקבלו הוראות בפועל לפנות. הקושי הגדול היה אחרי העקירה עצמה, היו חבר’ה שהיו צריכים להתגייס במרץ שלאחר מכן, הייתה להם חצי שנה בין העקירה ובין הגיוס, והיו חבר’ה שאמרו, ‘אין מצב שאנחנו הולכים להתגייס בקרוב לצבא הזה שהוציא אותנו’. היו לנו איתם המון שיחות נפש, והאמירה שבסוף ניצחה הייתה שהצבא הוא לא הסוגיה פה, זה זרוע של הממשלה, והממשלה היא תוצאה של העם, וזה חוזר לעניין שאם אנחנו רוצים לשנות פה משהו צריך להיות מחוברים לעם ישראל, והם התגייסו בסוף לקרבי. פעלנו, אבל אולי זה היה מאוחר מדי? צריך לפעול לאורך כל הדרך עם עם ישראל. הצבא הוא לא בסיפור, כדאי גם לא להכניס אותו לסיפור, לכן גם הגיעו למסקנה שאם יש דברים כאלה, לא הצבא זה שצריך לפנות אלא משטרה שהיא גוף אזרחי של שמירת הסדר, ולא הצבא שמטרתו להילחם נגד אויבים. הצבא מבחינתו הוא מרכזי, וצריך מאוד להיזהר מלפגוע בו".
ואם חייל בוגר הישיבה נדרש לפנות את הישיבה או לחלופין את משפחתו מביתו, מה אז, אפשר לסרב פקודה?
"ברמה האישית, חייל שאמרו לו ככה, אמרנו לו: 'תלך למפקד מראש ותגיד לו פעולה כזו אני לא יכול לעשות'. זה כמו אדם ששבר את היד, לא ייקחו אותו למשימה. תסבירו שהלב שלכם שבור, ואתם לא יכולים להיות שם. לא ברמה של סירוב פקודה, ממש לא. אני נגד סירוב פקודה. אבל ברמה האישית, 'תן לי לעשות משהו אחר, לפנות – אני לא אתפקד, ברמת אני לא יכול לפנות את האחים שלי או ההורים שלי’. ומפקדים חכמים, זה מה שהם עשו. לא צריך לעמת בכוח את האנשים הללו.כלל אני אומר לתלמידיי: אין דבר כזה סירוב פקודה, למה? מחר יבואו אנשי שמאל ויגידו, 'אני לא רוצה להילחם בשטחים', אז מה נגיד להם? שיש להם אחריות? אז גם לנו יש אחריות, ואי אפשר להכניס את הצבא לזה. הדרך האמיתית היא עבודת שורש ולא פירוק".
אתה זוכר את ערב הפינוי? מה אמרת אז בדרשה האחרונה?
"בוודאי. היו לנו שעתיים של התכנסות, תפילה גדולה ובכיות. כשעליתי לדבר אמרתי את משפט שלמה: שתי נשים שבאו עם תינוק אחד ושתיהן טענו שהתינוק שלהן. שלמה בחוכמתו אמר, ‘תגזרו את הילד’ ותחלקו לשתי האימהות. אלא שאז האימא האמיתית אמרה שלא לעשות כך העיקר שיישאר שלם. ואמרתי, 'פה זה אותו דבר. אנחנו לא ניתן שיגזרו את עם ישראל, אנחנו עם אחד, עם כל הקושי, שמנתקים וגוזרים אותנו. ולא בגלל מה שכביכול עשו לנו נפתח פה עכשיו איזה ממלכת ישראל וממלכת יהודה, אנחנו עם אחד למרות שאנחנו חושבים שהתכנית הזו לעקירה זו טעות'”.הרב, אתה מאוד ממלכתי. אין בך שום ביקורת, כעס? יש בוגרים של הישיבה שעדיין, 12 שנים אחרי ההתנתקות, גרים בקרוואנים.
הרב גבריאלי ובנו. צילום: אורי קריספין
"בהיבט המוסרי, אני חושב שפה זו בדיוק הנקודה שיכלו לפעול אחרת. בסדר, מפנים אותנו, אבל מה הצעד הבא? לאן אנחנו הולכים? חודשים תושבי הגוש היו בבתי מלון. היה צריך להכין תכנית מסודרת ליום שאחרי. איך דואגים לאנשים שפינו אותם מהבית? מה הלאה?".
בדיעבד, מה לדעתך היה יכול למנוע את תכנית ההתנתקות?
"אני מאמין שאם להפגנות המחאה כנגד היו יוצאים לא 100 אלף או 200 אלף אלא מיליון, בעיקר אם זה לא היו חבר’ה דתיים לאומיים, זה לא היה קורה. זה עניין פוליטי, אם פוליטיקאים רואים שזה ‘החבר'ה שלהם’, זה לא היה קורה. כשזה ציבור דתי לאומי, אפשר להגיד אלה ממילא מצביעים הבית היהודי או מפד”ל, זה לא משנה. יש כוח להרבה אנשים”.
לאחר ביצוע תכנית ההתנתקות המבנה שבו שכנה הישיבה נהרס ונבזז בידי הפלסטינים. הישיבה פעלה זמנית בכפר מימון ולאחר מכן בדצמבר 2007 עברה לקרוואנים באשדוד.
"יש שופטים בישראל והצדק נעשה. אני רוצה לחזור לשקט שלי, למשפחה ולעשייה למען תושבי אשדוד. לא רוצה יותר שום דבר אחר. הייתי מאוד נרגש כשהשופטת הודיעה שאני זכאי. זו אבן ריחיים שהייתה מונחת על צוואר של בן אדם שיודע שהוא לא עשה כלום, ולוקחים אותנו למקום מטורף, אותו ואת המשפחה שלו. התחושה היא מטורפת. אתה עובד עם אנשי חירום, אנשי ביטחון, משטרה, ואתה הולך באי—נוחות נוראית, כי כולם חושבים. אתה אומר לעצמך, ‘אני חייב להוריד את העננה הזו מעליי’. התוצאה של המאבק ושל המשפט מדברת בעד עצמה".
יפית ואריה איטח לאחר הזיכוי ב-2013. צילום: דור גפני
כך אמר השבוע מנהל אגף הביטחון והחירום בעיריית אשדוד אריה איטח, אל”מ במיל’, בעקבות הכרעת הדין בעניינו שניתנה ביום ראשון. השופטת גילת שלו, שדנה בתיק, זיכתה אותו מכל האישומים נגדו שכללו עבירות של מעשים מגונים והטרדות מיניות כלפי שלוש עובדות עירייה שהיו כפופות לו. כשהשופטת הודיעה שהחליטה לזכותו, הוא החל לבכות.
כתב האישום הוגש לבית משפט השלום באשדוד בפברואר 2010. קדמה לו בדיקה שנעשתה על ידי העירייה וחוקרת מטעמה ולאחר מכן חקירת משטרה. המשפט ידע כמה תפניות. לאחר שזוכה כבר בעבר, פרקליטות מחוז דרום – שלוחת לכיש הגישה ערעור ובית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית משפט השלום.
הזיכוי הקודם, בנובמבר 2013, נבע מכך שבית המשפט קיבל את בקשת הסנגור בנוגע לחשיפת פרטי מקור מודיעיני של המשטרה, והפרקליטות התנגדה אף במחיר של חזרה מכתב האישום, כפי שאכן קרה. כאמור, הוגש ערעור, והמחוזי החזיר את הדיון לשופטת שלו. ביום ראשון היא מסרה את הכרעת הדין.
"חזרתי להיות אריה איטח בלי העננה"
"בסך הכול אני רציתי לחזור לשגרת יומי השלווה ולבני משפחתי, ללכת למקום של שקט ולהמשיך לעשות את מה שאני אוהב", אמר איטח השבוע בריאיון ל"כאן דרום". "אחד הדברים הכי חשובים ומשמחים מבחינתי זה לחזור להיות אריה איטח, זה שבא לעבודה כמו שהוא. אני איש צבא לשעבר, אני לא איש שעובד בשביל שכר, תנאים או כבוד, אני עובד כי קרה לי משהו נורא בחיים וחיפשתי לתרום לקהילה וגם לצאת מהבית, והדרך שלקחתי על עצמי היא הנכונה לדעתי. אני מקבל פרגון והערכה, עוצרים אותי ברחוב ומרעיפים עליי המון אהבה ותמיכה. חזרתי להיות אריה איטח בלי העננה מעל ראשי", הוסיף.
המשפט התחיל בראשית 2010, ולפני זה הייתה חקירת משטרה ועוד קודם בדיקה בעירייה. מה הייתה הנקודה הכי קשה לאורך הדרך?
“לקחו פעילים פוליטיים של מישהו שרצה לסלק אותך כדי להביא מישהו אחר. זה כל כך פשוט באמירה, וכל כך נורא במעשה. זו אכזריות לשמה. אם לא הייתה לי משפחה תומכת והוריי ז”ל שחיזקו את ידיי, לא הייתי שורד את זה. בן אדם נורמלי שמפילים עליו כזה תיק, שהוא יודע שלא עשה את המעשים שמייחסים לו… תן לי להילחם בעשרה מחבלים עם צוות של שני אנשים ולא להתמודד עם סיטואציה מביכה כזאת.
איטח
"היו לי רגעי שפל קשים. היו לי מחשבות נוראיות. זה גם טלטל את המשפחה. לליהי, הבת הקטנה שלנו, היה הכי קשה עם כל הסיפור הזה. תשמע, אריה איטח בחטיבת גבעתי זה שם דבר, אריה איטח באשדוד, שהוא מרגיש כאחת מאושיות העיר ופתאום מורידים אותך מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. הייתה פה קנוניה, אבל ראש העירייה ומנכ”ל העירייה נתנו לי גיבוי בלתי מסויג, וזה אחד הדברים שחיזקו אותי באותם ימים”.
מי עמד מאחורי מה שאתה מתאר?
"אם כתוב בהכרעת הדין מי שהוביל, אז זה מדויק”.
יש לך כוונה לבוא חשבון עם מישהו?
“אין לי שום כוונה להתיש את נפשי ואת חיי בעניין הזה, אין בי נקמה. כן, אני שוקל לחדש את תביעה נגד המתלוננת הראשית. תבענו בזמנו, והתביעה הוקפאה על רקע המשפט נגדי. אני חושב שהארגון כארגון צריך לעשות בדיקה מה עושים למתלוננות שהתלוננו תלונת שווא”.
הפרקליטות תגיש לדעתך ערעור על הזיכוי שלך?
“אם כן, זה יהיה עינוי דין. על מה ולמה?”
במבט לאחור, יש משהו שהיית עושה אחרת?
“ההתנהלות בעיריית אשדוד היא פמיליארית, נשיקות, חיבוקים, ואני פונה לכולם להיזהר, כי התנהגות כזו נחשבת בעיני החוק בצורה שונה ממה שניתן לחשוב”.
כמעט שמונה שנות משפט
הכרעת הדין של השופטת שלו היא ארוכה ומפורטת, מתפרסת על פני 120 עמודים. “ביום 11.7.14”, נכתב בעמוד 6, “עם סיום פרשת התביעה עתר הסנגור שוב לגילוי זהותו של המודיע שמסר את המידע המודיעיני בתיק. לטענתו, המודיע הוא חלק מאותה חבורה המקורבת לבן לולו ושותף לקנוניה הפוליטית שנרקמה נגד הנאשם, ועל כן יש לאפשר להגנה לחקור אותו לגבי הקשרים והאינטרסים שלו ולברר את רמת מהימנותו".
השופטת גילת שלו. צילום: אוליבייה פיטוסי
איטח ובא כוחו עו”ד רובינשטיין טענו במרכז ההגנה שלהם שהאישומים הם בגדר עלילה שנרקמה, לכאורה, בידי מי שהיה סגן ראש העירייה לאון בן לולו ובעזרת הסמנכ”לית דאז, וכיום המשנה למנכ”ל, דינה בר אולפן.
בעדותו טען איטח, “כי לאחר חילופי ראש העיר הסתבר שגורמים עבריינים השתלטו על שטחים ציבוריים, וזמן קצר לאחר שראש העיר החדש נכנס לתפקידו, נזרק רימון רסס לעבר ביתו, ובעקבות כך הוא התבקש לסייע למשטרה ולנסות לרכז מידע לגבי המתרחש בעירייה. לטענתו, לאחר שמסר מידע למשטרה בנוגע לבעלי תפקידים ולקשרים בעירייה, הוא פגש בישיבה את בן לולו שאמר לו 'לא מתאים לי שאתה מלכלך עליי, אם הייתה לך עצם בלשון, אני הייתי שובר לך אותה'. וכשהוא שאל לכוונתו, זה הוסיף 'אתה מלכלך עליי במשטרה', וכך הוא הבין שהדברים שמסר לרכז המודיעין מצאו דרכם החוצה והובאו לידיעתו של בן לולו” (עמ’ 72).
“עוד ציין הנאשם”, נכתב בהכרעת הדין, “כי העירייה היא מערכת פוליטית בה האנשים משתייכים לקליקות, כאשר בזמנו הייתה קליקה של בן לולו, והיה לו כוח רב בין היתר למנות ולקדם אנשים, ושדינה הייתה כפופה אליו וסייעה לו לשלוט על המערכת. לדבריו, רבים מהמעורבים בתיק, ובהם המתלוננות, התפקדו לליכוד לסייע לבן לולו, וכיום כשבן לולו כבר לא בעירייה, למיטב ידיעתו הם קשורים לדינה. עוד ציין כי מדובר בחבורה של אנשים עם מניעים, ובראשם בן לולו ודינה, שמיד אחרי התלונה של **** התארגנו לסלקו מהעירייה, כי בן לולו לא רצה אותו עוד לפני שהתחיל בעבודתו בעירייה, ותמך במועמד אחר לתפקיד” (עמ’ 72).
עדות לקנוניה, לאון בן לולו. צילום: פבל טולצ'ינסקי
השופטת שלו קבעה בהכרעת דינה: “על אף שההגנה לא הצליחה להוכיח את טענת הקנוניה שנרקמה על ידי בן לולו, הצליחה ההגנה להטיל עננה כבדה של תהיות וחשד בנוגע למעורבותם של גורמים שונים ושל בעלי עניין המסוכסכים עם הנאשם בחקירה נגדו. בהקשר זה יצוינו התמיהות לגבי עצם מעורבותה של דינה בפרשה” (עמ’ 117).
השופטת מתחה ביקורת קשה על עדויות המתלוננות ופקפקה באמינותן. בין השאר ציינה: “עדותה של **** עשתה עליי רושם לא אמין. בחקירתה הנגדית התגלו סתירות רבות, הן סתירות פנימיות והן סתירות אל מול עדויות של עדים אחרים, כאשר מדובר בסתירות היורדות לשורשו של עניין שיש בהן כדי לקעקע כליל את עדותה” (עמ’ 109).
עוד כתבה השופטת, “הובאו ראיות ועדויות מהן עולה כי כל הצילומים בוצעו בהסכמתה ואף מתוך רצונה של ***** באופן המחזק את גרסתו של הנאשם כי היא זו שביקשה שיצלם אותה, ואף ביקשה להמשיך ולהצטלם גם באור יום. גם בנושא זה הסתבכה מאוד בתשובותיה בחקירה הנגדית, ועדותה הייתה רצופה סתירות ותמיהות” (עמ' 111).
ביקורת על המתלוננות. אילוסטרציה: אילן אסייג
אחת מטענותיו של איטח הייתה שלכל היותר הוא נהג לחבק ולנשק כאדם חם ו”פמיליארי”. בהכרעת הדין צוין שמנכ”ל העירייה אילן בן עדי העיד, “גרסתו של הנאשם במהלך השימוע שערך לו חיזקה דברים שהוא ידע בעצמו כי האווירה באגף הייתה אווירה חופשית ופמיליארית, שכוללת דיבור חופשי, התנהגות פיזית חופשית של חיבוקים ונשיקות משפחתיות ולא מיניות. לדבריו, לאורך עבודתו בעירייה, הוא ראה בהרבה מחלקות נשיקות וחיבוקים החל במנכ”ל העירייה הקודם ועד אחרון העובדים, ולא ראה בכך משהו יוצא דופן, אך עם הזמן התרחבו הגבולות, והיו גם חיבוקים עם 'קצת הצמדה שלא במקומה', ולכן עם תחילת עבודתו כמנכ”ל הוא ביקש מדינה לרענן את ההנחיות לגבי הטרדה מינית” (עמ’ 47).
בסיכום הדברים ציינה השופטת שלו: “כאשר מצרפים את הקשיים והתמיהות האמורים לקשיים הקונקרטיים העולים מעדויות המתלוננות והעדים האחרים לגבי האירועים עצמם ולעדויות בנוגע לנוהג של חיבוקים ונשיקות באגף לרבות בין הנאשם למתלוננות, הרי שיש לקבוע כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה, וכי לגבי האישום הראשון והשני לא ניתן לקבוע ממצאים ברורים לגבי עצם התקיימות המעשים, ואם אכן התרחשו, האם התרחשו כפי שהמתלוננות תיארו אותם או שמדובר באירועים תמימים או מינוריים שאינם מגיעים לכדי עבירה אשר הוצאו מהקשרם וניתן להם נופך חמור יותר מתוך רצון לפגוע בנאשם או מתוך שיקולים זרים אחרים” (עמ’ 118).
התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד חזרה ארצה לאחר סיור מוצלח ומרגש במרוקו. בראש המשלחת עמד ראש העירייה ד"ר יחיאל לסרי.
התזמורת שיצאה לבירת המגר'ב תחת מעטה של חשאיות, זכתה לחיבוק חזק במרוקו בכל מפגש שלה ולאהדה רבה בהופעותיה, אומר המנכ"ל שלה, יעקב בן סימון. עדיין לא ניתן לפרסם הכל, אך את מה שניתן לספר מבטיחים בתזמורת לשתף בקרוב.
בימים אלו נערכת האנדלוסית להופעה בארמון המלך במדריד במסגרת ביקור רשמי של נשיא המדינה ראובן ריבלין בספרד, הנמצאת בימים אלה על פרשת דרכים.
מעל שלושה עשורים מאז חגגו בחבל ימית את הקמת ישיבת ימית, שלימים תקרא ישיבת נווה דקלים, מאז הישיבה פונתה מחבל ימית (1982) מושבה הראשון, ומגוש קטיף- נווה דקלים (2005), מושבה השני.
אתמול, בחגיגה של מעל ל1,000 משתתפים, בוגרי הישיבה לדורותיה, חברי כנסת, רבנים, אנשי ציבור ותושבי העיר, הם חגגו את ביתם החדש ברובע י' באשדוד:
צילום: נוריאל אפרתי
ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי אמר: "הערב חנכנו את הקריה החדשה של ישיבת ההסדר "נווה דקלים", שבחרה להמשיך את דרכה באשדוד, לאחר העקירה מגוש קטיף ב-2005 בעקבות תוכנית ההתנתקות. זכות גדולה לאשדוד להיות שותפה להגשמת חלומם ותקוותם של רבים שחוו את טראומת ההתנתקות, לבנות ולהיבנות מחדש בעיר שלנו ולתרום להתפתחותה והצלחתה. נאחל שישיבת ״נווה דקלים" תהיה עבור תושבי אשדוד לבית של תורה עם ערכי אהבת העם והארץ".
הרב דוד גבריאלי, ראש הישיבה בנאומו המרגש:
שמחת התלמידים לדורותיהם, בווידאו ניתן לראות גם את הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת אור עציון, רב היישוב מרכז שפירא, יושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא:
אמש התקיים שיח קפה בנושא "המגמות האחרונות בעידן הדיגיטלי של היום, והשפעתן על מרבית תחומי חיינו" תוך בחינת המונח: אושר.
המפגש נערך ב"קפה ג'ו" בסטאר סנטר מטעם רשת העיר (רשת שוקן בע"מ) ובנק לאומי. הכניסה הייתה ללא עלות והתאפשרה לנרשמים מבעוד מועד, שכן מספר המקומות הוגבל מלכתחילה. בין באי האירוע, ניתן היה להבחין בנוכחותם של עיתונאים, צלמים, מורים, בנקאים, ואף אנשים מן השורה. מספר הנוכחים באירוע עמד על כ-70 איש.
לאחר הגשת הכיבוד נשאה דברים מנהלת אזור הדרום וירושלים בבנק לאומי חנה אדרי: "אני שמחה לפתוח את הערב הזה בשיתוף רשת שוקן ונמצא איתנו כאן ד"ר אייל דורון. הנושא של המפגש שלנו היום זה המהפכה הדיגיטלית, אנחנו בבנק לאומי, כמובילים של הבנקאות הדיגיטלית, בעצם מבקשים לתת לכם טעימה על המהפכה הזאת. אייל מומחה בתחום, ויש לו הרצאה מרתקת".
צילום: אורי קריספין
מייד לאחריה המיקרופון הועבר לד"ר אייל דורון, יוצר, חוקר תבונה יצירתית, מומחה לפיתוח חשיבה המצאתית ולפיתרון בעיות, כחלק מתהליך המוכנות למאה ה-21. מתמחה בעבודה עם מנהלים בגבולות הארץ ומחוצה לה ואף מחבר הספר: "החיים בלונה פארק".
"אפשר לדבר על מה שרוצים", פתח ואמר, "אנחנו נדבר על אושר במאה ה-21, בעולם הדיגיטלי". לדבריו, שלושת הדברים המנבאים אושר ואריכות-חיים הינם: ילדות חמה, טיב חיי הנישואין, וחברים טובים וקרובים.
כדי לחזק את דבריו התבסס על המחקר המדעי הכי חשוב שנעשה בעולם בתחום. מדובר במחקר שבמהלכו עקבו במשך 75 שנים, אחרי אנשים באמצע שנות ה-20 לחייהם, חלקם בוגרי אוניברסיטת הרווארד וחלקם נערים משכונות מצוקה בבוסטון, בעצם חקרו את מהלך חייהם שנה אחר שנה, כך לאורך 75 שנים, כאשר החוקרים התחלפו עם הזמן. דורון, שוחח עם מנהלו הרביעי של המחקר, וולדינגר, ושאל אותו, מה גילית אחרי 75 שנות מחקר? תשובתו של מנהל המחקר הייתה: "בנוגע לחברים טובים וקרובים, יותר חשוב מכמה כולסטרול יש לך בדם, זה כמה חברים טובים יש לך". "זאת-אומרת, מה שניבא בסוף מי יחזיק יותר זמן מעמד, היה איכות הקשרים החברתיים של האדם הרבה יותר ממצבו הרפואי", מבהיר דורון.
צילום: אורי קריספין
"בנוגע לחיי הנישואין, נישואין שעוזרים לאריכות-חיים נקראים: "קשר זהב". קשר זהב זה קשר שאתה יכול לריב בתוכו ואתה סומך על זה שמחר זה לא יתפרק ואפשר יהיה להמשיך הלאה ביחד. קשר דינאמי.
"בנוגע לילדות חמה, שימו לב, שמדינות סקנדינביה משקיעות הון תועפות בילדות המוקדמת, מתוך תפיסה כלכלית-חברתית שמה שאתה לא משקיע בילד כשהוא קטן, אתה תשלם הרבה יותר כסף שהוא מבוגר", מסביר דורון.
באותנטיות, הומור, קלילות וכריזמה מרתקת, מרבה דורון במהלך הרצאתו, לשתף את הקהל וליצור עימו אינטראקציה.
גם אנחנו, כמו כולכם תוהים איך הם לא נפגשו קודם, והאם המודל הזה של חתונה מתחת לחופה הולך להיות הדבר הבא, הודות לאהבה הגדולה שמפיצים הזוג סיטבון-כוכבא..בתחילת השבוע היה זאת הנשיקה המפורסמת, אבל כעת יש לנו הוכחה שהם ממש ב י ח ד.
נפלאות הטכנולוגיה, אחווה סיטבון העלתי ל"סטורי" שלה באיסנטגרם את התמונה הבאה: הבנתם, מה לא הבנתם?
צילום: אינסטגרם
גם טל, הרגיש צורך לשתף ולחלוק את רגשותיו, תראו מה יש לו לומר..
שתי תביעות בגין לשון הרע, כל אחת על סך מאה אלף שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, הוגשו נגד תמי אברהמי, בעלת אתר האינטרנט "אשדוד היום" שהקימה, עורכת וכותבת כתבות במסגרתו. אברהמי עבדה במשך תקופה כראש מינהלת רובע הסיטי בעירייה אך לפני כשלוש שנים הופסקה העסקתה.
עיריית אשדוד הגישה את התביעה נגד אברהמי, עובדת עירייה לשעבר ששימשה כראש מינהלת הסיטי לבית משפט השלום בת"א, באמצעות עו"ד טלי בן סימון בגין כתבה שפרסמה באתר ב-23.8.17 תחת הכותרת "פורנוגרפיה של המוסר או מי אתה בועז רענן". לטענת העירייה עולה מהכתבה הרושם השקרי כאילו העירייה, שהיא גוף ציבורי, מממנת ביודעין באמצעות התמיכה שהיא מעבירה לעמותת הפורום הציבורי לאיכות הסביבה באשדוד, את עיסוקו הפרטי של יו"ר הפורום, בועז רענן, בצילומי עירום של נשים.
תביעה נוספת הגישה נגד אברהמי עו"ד מרב גולן, תושבת אשדוד, באמצעות עו"ד ארז צ'צ'קס. בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום באשדוד נטען כי בכתבה שפרסמה אברהמי ב- 23.6.17 תחת הכותרת " הטלנובלה בהמשכים של יחיאל לסרי וג'קי בן זקן במע"ר דרום" ייחסה הנתבעת שחיתות לתובעת תוך הישענות על קשרי המשפחה של התובעת עם אחיה, ג'קי בן זקן".
העמוד הראשון בכתב התביעה
בשתי התביעות צויין כי טרם הגשת התביעות נשלחו לנתבעת מכתבי התראה שנותרו ללא מענה. בכתב התביעה שהגישה העירייה נטען כי אחרי פיטוריה הקימה אברהמי אתר אינטרנט שכל מטרתו לנגח את העירייה, תוך הסתרת עובדת פיטוריה ונסיבותיהם.
"אין זה מעניינה של העירייה כגוף ציבורי, במה עוסק כל אחד ממנהלי העמותות הנתמכות על ידי העירייה, ועניין זה, קרי: עיסוקם של יושבי ראש של עמותות בזמנם החופשי ועל חשבונם, אינו יכול להוות, כמובן, תנאי להעברת כספים ציבוריים או לשלילתם", נכתב בכתב התביעה.
הכספים שמעבירה העירייה לעמותה, נטען, אינם מועברים ישירות לרענן, ובכל מקרה רענן מכהן כיו"ר הפורום הציבורי לאיכות הסביבה באשדוד בהתנדבות ואינו מקבל שכר מהפורום.
"כך או אחרת", נכתב, "בניגוד מוחלט לנטען בפרסום, אין ולא היה מעולם כל קשר בין כספי הציבור שהעבירה העירייה לעמותה- ככל שהעבירה, לבין עיסוקו של יו"ר העמותה- מר בועז רענן, בצילומי עירום של נשים בזמנו החופשי. זאת, הן מפאת שהכספים שהועברו על ידי העירייה, ככל שהועברו לאורך השנים, הועברו לעמותה בראשה הוא עומד ולא למר בועז רענן עצמו, והן מפאת שמר בועז רענן אינו מקבל כלל משכורת מהעמותה בראשה הוא עומד. וזאת מבלי לפגוע בטענה שגם לו היה בועז רענן מקבל שכר כנגד פועלו כיו"ר העמותה מהעמותה הנתמכת על ידי העירייה, לא היה בכך כדי להכתים את העירייה באופן המצדיק פרסום כמו זה שנעשה על ידי הנתבעת".
בכתב התביעה דורשת עו"ד בן סימון בשם עיריית אשדוד בנוסף לפיצוי הכספי וכיסוי הוצאות המשפט גם למחוק את הפרסום מהאתר והארכיון ולפרסם תיקון לדברים.
בכתב התביעה שהגישה עו"ד גולן נטען כי הנתבעת עשתה שימוש באופן מכפיש ומטעה והאירה באור שלילי ביותר ומבזה את הקשרים המשפחתיים בין התובעת לאחיה, "הטילה דופי בתובעת וביושרתה" והתיימרה לחשוף כביכול שחיתות בתהליכי בנייה באשדוד. בכתבה נכתב באופן מכפיש כאילו קיים קשר של שחיתות בין לסרי לבן זקן לבין הקבלן יהודה אמסילי וכאילו התובעת קשורה אף היא בקשרי השחיתות הנ"ל והינה עוה"ד של אמסילי. לטענת התובעת היא אינה מייצגת את אמסילי וגם לא ייצגה אותו בכל דבר ועניין.
רענן ששמו הוכפש בכתבה באתר של אברהמי אומר שהוא עוסק בצילום מעל לעשרים שנים וחבר ועד מועדון הצילום באשדוד. צילומי העירום הנשי, המוזכרים בכתבה הם צילומים אמנותיים שגם הוצגו לפני מספר שנים בתערוכה באשדוד, שזכתה לביקורות מצוינות. הוא נמנה על מייסדי הפורום הציבורי לאיכות הסביבה באשדוד, שבמהלך שנות קיומו השיג הישגים רבים בנושא. הוא מכהן כיו"ר הפורום בהתנדבות מלאה ואינו מקבל שכר.
בועז רענן
עוד מסביר רענן כי בשנים האחרונות אין לפורום כמעט הוצאות מאחר שבנושאים משפטיים, שהיוו בעבר את החלק הארי בהוצאות, הוא נעזר בקליניקה המשפטית באוניברסיטת בר אילן, שמעניקה את שירותיה בחינם. לכן בניגוד לעבר אין לפורום כמעט הוצאות ובהתאם לכך גם קטנה תמיכת העירייה בפורום, מה שממילא חוסך כסף לעירייה.
בשעה 16:17 – דווח על שריפת וילון ניילון אשר נמצא במרחק בין 10 ל15 מטר מקיר הפרדה בין שני אגפים במפעל "יהודה פלדות" באזור התעשייה הצפוני באשדוד. בהמשך דיווח דובר כב"ה אשדוד כי הושגה שליטה על השריפה במפעל הצוותים במקום עדיין פועלים לסריקת המפעל ולאוורור מעשן כמו כן האירוע הסתיים ללא נפגעים.
