"ישנה תופעה של פלישות וגרימת מפגעים בתחום שמורת טבע חולות ניצנים מצד עיריית אשדוד, לדוגמה בית ספר הנבנה בחלקו בתוך תחום השמורה, ומצד קבלנים הבונים בתים ברובע י”ז ותושבים הגרים בצמידות לשמורה, דבר הבא לידי ביטוי למשל בהשלכת פסולת ופלישה לשטחי השמורה”.
המפגש בין "סוף העיר" לבין שמורת טבע: בתי רובע י"ז באשדוד ושמורת חולות ניצנים. עיבוד: מג"א-רט"ג
כך טוענת מתכננת המחוז ברשות הטבע והגנים מירה הולדר (אבנרי) בעקבות תכנית חדשה שהגישה עיריית אשדוד ותכליתה הגדלת זכויות בנייה במגרשים של בתים צמודי קרקע ברובע י”ז הנושק לשמורה.
ברשות הטבע מותחים ביקורת חריפה על התכנית ועל התנהלות העירייה. שם טוענים בצורה ברורה: העיר אשדוד פולשת לתוך השמורה, ואישור התכנית המוצעת רק יחמיר את המצב.
חריגה בנוף
למעשה בעירייה מודים שהתכנית נועדה, בין השאר, להסדיר את חריגות הבנייה הרבות הקיימות ברובע.
איפה עובר הגבול? קצה רובע י"ז באשדוד ושמורת הטבע חולות ניצנים. צילום: רשות הטבע והגנים – גיא שלך
ישנה סוגיה נוספת; מתברר שחלק מהבתים ברובע י”ז נכללים בתחום שיפוטה של אשדוד, אך אחרים נמצאים בתחום השיפוט של המועצה האזורית באר טוביה.
“ברגע שמתחילה זליגה לתוך השמורה, השפעת השוליים מצטמצמת, והבעיה מתרחבת לתוך השמורה”, אמרה השבוע הולדר (אבנרי) ל”כאן דרום”. “זו כאילו החצר האחורית של התושבים שם, אבל במקום שיבואו ויגידו, ‘וואו, איזו הנאה צרופה – לגור מול שמורת טבע’… אז אמנם שמו גדר כי הם היו מחויבים, אבל למרות שיחות רבות לא הגענו לפתרון. הייתה למשל מחשבה על בניית טיילת היקפית שתהיה בין השכונה לשמורה, אבל גם זה לא יצא לפועל”, הוסיפה.
לדבריה, “כשאמרו לי בעיריית אשדוד שהם רוצים להגדיל את זכויות הבנייה אמרתי להם, ‘ימות העולם, מה פתאום?” ניסינו להידבר ולהתדיין, אבל זה נראה שם קטסטרופה, קטסטרופה, פסולת בניין, זבל, הרס, עשו שם זולות”.
מי ישמור על השמורה? צילום: רשות הטבע והגנים – גיא שלך
הולדר נחושה בדעתה. “חייבים”, היא אומרת, “להסדיר חיץ מסודר שימנע את המשך הפלישה לתוך השמורה. מדובר בשמורת טבע מוכרזת. אנחנו מכירים גם את הנושא של ניסיונות של יזמים או ספקולנטים להפשיר קרקעות מדרום לרובע י”ז, בשטח השמורה. אבל אין מצב, זו שמורת טבע מוכרזת, לא תהיה בנייה בשמורת ניצנים, לפחות לא בדור הזה”.
אלון חסן החל להעיד במשפט המתנהל נגדו ונגד שני נאשמים נוספים בפרשת נמל אשדוד בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. חסן הוא עד ההגנה הראשון שעולה לדוכן העדים. עדותו נמשכת כבר כמה דיונים וצפויה להימשך גם בדיונים הקרובים, כאשר את חקירתו הנגדית מנהלים לחילופין שני התובעים בתיק, עו”ד עמיחי חביביאן ועו"ד צחי יונגר מפרקליטות מחוז דרום.
בפתיחת עדותו אמר חסן: “שימשתי כיו”ר ועד עובדי ציוד מכני בנמל אשדוד, אבי היה יו”ר ועד בנמל אשדוד. מגיל קטן אני גדלתי בצל תפקידו של אבא שלי כיו”ר ועד, וזה היה מושא הערצה בפניי. אני עובד בנמל משנת 91' עד שנעצרתי. שימשתי בוועד העובדים משנת 97' כחבר ועד מן המניין, משנת 2001 הייתי יו”ר ועד עד שהתפוצצה הפרשה”.
חסן ואשתו, סימה. צילום: עופר וקנין
חסן המשיך בנימה אישית מאוד: “הנמל היה מרכז החיים שלי מגיל קטן. ואני אנסה בכמה מילים לתאר לבית המשפט את הארבע שנים, הסיוט הזה שנהרסו לי ולמשפחה שלי החיים. מאז שהתפוצצה הפרשה ולמרות שידענו שיש חקירה, אני לא תיארתי לעצמי ולא האמנתי שבמדינה שאני נולדתי בה, מדינת ישראל, גורמים אינטרסנטיים, משטרת ישראל ואפילו גם הפרקליטות, יעשו יד אחת לרסק משפחה שלמה. אני הרגשתי את זה מהיום הראשון ועד עצם היום הזה".
"החיים שלי כלכלית נהרסו”, המשיך ואמר על הדוכן, “כל העסקים שלי קרסו בגלל הפרשה הזו, אני כבר לא בנמל מאז הסיפור הזה, אני עליתי 50 קילו מאז תחילת הפרשה… אני לא מדבר על הילדים שלי שהחיים שלהם השתנו. הפרשה הזו התפוצצה כשהבן שלי תכף אחרי הבר מצווה ואוטוטו מתגייס הבן שלי הקטן. מזה מה שאנו חווים בבית, אני לא האמנתי שגורמים אינטרסנטיים שרצו להרחיק אותי מהנמל יחד עם ראש הצח”מ, זה שהיה אחראי על כל החקירה, שחקר את כל הפרשה יחד עם הסנגור שלי (ערן מלכה ורונאל פישר, ד”ג), עשו יד אחת והרסו לנו את החיים".
השר ישראל כ"ץ באתר הבניה של נמל הדרום. צילום: אורי קריספין
"לא האמנתי שדבר כזה יכול במדינת ישראל. אני מדבר על המשפחה, על ההורים שלי, על הילדים שלי שבגיל הכי קשה שלהם, גיל ההתבגרות. הילדה שלי הייתה חיילת בחיל המודיעין, היא הייתה צריכה להגיע לחקירה. פשוט הרס שמלווה אותי עד היום, ואני מאוד מקווה שזה יהיה המקרה האחרון. מאוד מקווה שהאמת תצא לאור, אני לא הייתי מוכן להתפשר, לא הייתי מוכן למצמץ בסיפור הזה. אני אלך עם האמת שלי עד הסוף, לא משנה מה בית המשפט יחליט בסוף. אני יודע שיש רק אמת אחת. אני את הדברים שאני יושב פה היום בגללם לא עשיתי”.
מעכשיו תוכלו לצפות באושיית הרשת אנה זק בכל ערב ב"צנרת" עם גיא לרר. אנה תהיה כתבת מאחורי הקלעים של הלייט נייט ואם יש משהו ששיפר את התכנית, זה לראות אותה על המסך בכל ערב בדיוק.
משטרת ישראל ממשיכה בפעילות נחושה לאכוף עבירות מסכנות חיים וביריונות כביש, במשטרה רואים פעולות אכיפה אלו כמצילות חיים. עבירות של שכרות מהוות סכנה ברורה ומיידית לנהגים ולכלל ציבור משתמשי הדרך. כלל המחקרים מצביעים באופן חד משמעי על חוסר שליטה, ערפול חושים וקבלת החלטות שגויה בזמן נהיגה תחת השפעת אלכוהול בכביש, עובדה המגדילה באופן משמעותי את הסיכויים למעורבות בתאונת דרכים
כך למשל, במהלך פעילות של היחידה לאכיפת רכב כבד ביציאה מנמל אשדוד עצרו השוטרים היום (חמישי) משאית ביציאה מנמל אשדוד, השוטרים הבחינו מכיוונו של הנהג בריח חריף של אלכוהול הנידף מפיו, החליטו לעכב את הנהג לבדיקה במכשיר הינשוף, אשר בישרה על רמת אלכוהול של 967 מ"ג במקום 50 מ"ג הנמצאים בגופו, קרי פי 19 מהמותר.
הנהג תושב באר יעקב בן 35 נעצר ונכלא ויובא מחר בפני שופט. בסיומה פסלה המשטרה את רשיון הנהיגה שלו והשביתה את המשאית לתקופה של 30 ימים.להגנתו טען הנהג: "שתיתי בלילה עם חברים בחתונה וודקה נקי".
בחודש נובמבר 2007 עלו עשרות רבות של תושבים מהעיר אשדוד לירושלים. שם, מול בניין הממשלה, עמדו והפגינו כשהם נושאים כרזות וקוראים להקים בית חולים באשדוד. ההפגנה הזאת נרשמה כאבן דרך במאבק הארוך והמתמשך לבניית בית חולים בעיר, ולרבים היא זכורה היטב.
במשפחת פרש מאשדוד זוכרים את אותו יום במיוחד. בני המשפחה עלו להפגנה עם תמונתה הגדולה של יקירתם, ניצה, תושבת העיר שנפטרה חצי שנה קודם לכן מאירוע מוחי. היא הייתה בת 42. עד שהגיעה לבית החולים ברזילי, היה מאוחר מדי. מעל קברה נדר אחיה עופר צבאן שיעשה הכול כדי שיהיה בית חולים באשדוד. הוא השתתף אז בהפגנה והחזיק את תמונת אחותו.
באותה הפגנה גדולה השתתף גם מסעוד פרש, בן ה-77 באותו זמן, חמה של ניצה. בשלב מסוים מסעוד הנרגש התמוטט והתעלף. מי שעמד בראש מטה המאבק למען הקמת בית חולים באשדוד ד”ר יחיאל לסרי, רופא במקצועו וכיום ראש העירייה, נזעק לסייע לו ולהעניק לו טיפול. בתוך זמן קצר פרש התאושש.
אך התמונה של האיש המבוגר שקרס בזמן הפגנה למען הקמת בית חולים נצרבה בתודעה והפכה לסמל נוסף בדרך הארוכה של המאבק הנפתל.
מסעוד פרש המשיך מאז אותה הפגנה בחייו השקטים והצנועים באשדוד. הוא היה מוקף בילדיו, נכדיו וניניו. בשנים האחרונות חלה האיש.
מסעוד ורחל פרש ז"ל. התצלום באדיבות המשפחה
בראשית השבוע, עשר שנים מאז אותה התמוטטות, הוא הלך לעולמו במחלקה פנימית ב’ בבית החולים החדש באשדוד, זה שנפתח רק לאחרונה, זה שהוא היה לאחד מסמלי המאבק בדרך להקמתו.
פרש נולד בטטואן, מרוקו הספרדית. הוא נישא לרחל, שהלכה לעולמה לפני 14 שנה, ונולדו להם ילדים. ב-1972 המשפחה עלתה לישראל והתיישבה באשדוד. הזוג פרש התגורר מאז ובמשך כל השנים באותה דירה קטנה ברחוב שלמה בן יוסף ברובע ו’.
מסעוד, שעסק במרוקו בראיית חשבון, עבד בארץ כאזרח עובד צה”ל. “מאז שאימא זכרונה לברכה נפטרה לא השארנו את אבא לבד, תמיד היינו איתו, והוא מאוד אהב את המשפחה לידו”, הוסיפה הבת מימי. “הוא אף פעם לא אמר מילה אחת רעה על אף אחד, הפה שלו היה סוכר. תמיד בירך אותנו, הילדים. הוא נהג לפקוד את בית הכנסת קול יהודה, כאן לא רחוק מהבית”, אמרה. הבת יעל: “אבא היה אדם שמח ועניו, אהוב מאוד על סביבתו”. במשפחתו אמרו השבוע, “היו לו שמונה ילדים, 32 נכדים ו-68 נינים בן פורת יוסף”.
מודעת האבל השבוע ברובע ו'. צילום: דור גפני
מימי: “במוצאי שבת היינו כולנו אצלו. היה לו קשה לנשום. הזמנו אמבולנ ולקחו אותו למיון בבית החולים אסותא בעיר. טיפלו בו, הוא הועבר לפנימית ב’ ובלילה שבין ראשון לשני נפטר”. הבן נפתלי: “הגענו כולם להיפרד ממנו, ובסביבות שלוש בבוקר הוא הלך לעולמו”.
הבחירות המקומיות ייערכו בעוד כשנה – ב-30 באוקטובר 2018. במי הייתם בוחרים לתפקיד ראש עיריית אשדוד, אם הבחירות היו מתקיימות עכשיו? אתם מוזמנים להצביע ולהשפיע.
המשאל יינעל ביום שלישי, 21 בנובמבר, בשעה חמש אחה"צ, והתוצאות יפורסמו כאן למחרת.
הבחירות המקומיות ייערכו בעוד כשנה – ב-30 באוקטובר 2018. במי הייתם בוחרים לתפקיד ראש עיריית אשדוד, אם הבחירות היו מתקיימות עכשיו? אתם מוזמנים להצביע ולהשפיע.
המשאל יינעל ביום שלישי, 21 בנובמבר, בשעה חמש אחה"צ, והתוצאות יפורסמו כאן למחרת.
בשלישי לספטמבר דר' מיכאל דרקסלר, מנהל המחלקה האורתופדית בביה"ח אסותא אשדוד לבש את המדים הירוקים של חדר הניתוח, אך ההתרגשות הייתה שונה. דר' דרקסלר, מומחה בניתוחי החלפות מפרקים ראשוניות ורביזיות של ברך וירך שבעברו היה שותף בניהול המרכז לשיפור היכולות הכירורגיות בקנדה, שימש כמרצה בכיר באונ' ת"א ומועמד לקבלת פרופסור מאוניברסיטת בן גוריון היה הראשון 'לחנוך' את שולחן הניתוחים בבית החולים החדש בניתוח בסדר גודל 'גדול', השבוע הוא סיפר לנו על ההרגשה: "הניתוח שעברה גב' אניג'ר היה החלפת מפרק ירך. ניתוח זה הינו ניתוח עם תוצאות מצוינות לטווח ארוך. המשמעות של זה היא לקחת אדם שהיה 'מוגבל' פיזית במשמעות של תלוי באמצעי הליכה, באנשים ובתרופות ולהפוך אותו לבן אדם בריא במחי ניתוח. זה ניתוח שמשנה חיים".
אתה זוכר את התחושה של ניתוח ראשון כמנהל המחלקה באסותא?
"כמובן. תמיד יש התרגשות, אבל זו הייתה חוויה בראשיתית. הכל חדש, המקום, הצוות והמטופל. הכל פעל בצורה הטובה ביותר כיוון שהתחושה היתה מאד אישית, יש אפשרות ללוות את המטופל לאורך כל הדרך ".
איך ההרגשה לעבור מבית חולים וותיק, לבית החולים החדש באשדוד?
"זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי, אחרי אישתי כמובן. האווירה היא שבאים לעשות, לשנות, לתרום, באמת יש אכפתיות כלפי כל מטופל. בבתי חולים גדולים לפעמים זה הופך להיות סוג של 'מפעל', לטוב ולרע. את הדברים הטובים אימצתי".
מניסיונך, המכשור הרפואי ברמה דומה לבתי חולים אחרים בארץ?
"הכל הכי טוב, הכי חדש. הרבה הגבוהה ביותר ללא כל ספק".
"בחודש מאי פניתי לרופאה שלי, כשאני צולעת, והרופאה שאלה אם ארצה לעבור ניתוח בבית החולים החדש. ובאמת התקשרו אלי לקביעת תור, זה היה ממש פשוט. הניתוח נקבע לשלישי לספטמבר" מספרת סולי אני'גר (66), את השם אתם אולי מזהים, כיוון שמעל גבי עיתון נחשף ספרה הראשון פרי עתה, מילון עברי-גודיאספנייול, (ספרדית עתיקה) ייחודי. אלא שבבית החולים החדש לא ידעו את הרזומה הספרותי של אניג'ר אך עדיין התייחסו אליה כאל כוכבת "כשהגעתי לבית החולים ליוו אותי ממש עד המחלקה, התייחסו אלי בצורה לא רגילה. עברתי ניתוחים בחיי אך יחס כזה אישי? מעולם לא קיבלתי".
הכל התחיל ביולי 2015 בביקור של מאיר כהן, תלמיד ישיבת גרנודא המפורסם בשבת בבוקר במרכז הקניות החדש באותם ימים, 'ביג פאשן', שפותח את שעריו גם בשבתות וסופי שבוע. כהן התייצב בשער הכניסה למרכז הקניות, וזעק לעבר ציבור המבקרים: "שבת היום, תתביישו לכם…" במחאה על פתיחת עסקים בשבת, האירוע תועד והוסרט ומשם הכל היסטוריה… "שבת היום" נידון לחודש מאסר על תנאי וקנס בסך 2000 ש"ח בגין "התנהגות פרועה במקום ציבורי". בימים האחרונים רץ ברשת סרטון נוסף בו כהן תועד קורע את שלט פרסומת מעל אוטובוס וזכה לתגובות נזעמות מצד הנהג ומצד אחד מעוברי האורח שתיעד אותו , כהן אמר בתגובה "זה מכשיל".
ואיך אפשר לשכוח..
מה יש לכם לומר על הסרטונים? מדובר במקרה בודד שאינו מייצג? זה מטריד אתכם? הגיבו והשפיעו
העונה השביעית של התכנית "מאסטר שף" — שבה הפרמטר להצלחה נמדד על פי כמות הפעמים שצעדתם נחושים למטבח, וכל מה שייחלתם לו היה סינר לבן משלכם — החלה. ובין כל סיפורי החיים, שהפכו כבר לסמל מזוהה עם התכנית, יש כאלו שתמיד בולטים, כאלו שתמיד נזכור.
זה בדיוק מה שקרה כשנריה כהן (29) הגיע למטבח הכי מאובזר במדינה בעונה השישית והכין את "הפסטה של יהודה", מחווה לשוק האוכל בירושלים, וזכה למחמאות חבר השופטים. הוא הגיע עד לשלב הנבחרת, שבו נותרו 12 מתמודדים, ואז הודח.
מלבד חומרי גלם פשוטים ומשובחים, כהן מביא איתו את התבלין המדויק, כזה שגורם למתבונן בו מהצד לבקש להכיר עוד מאותו בחור ישיבת הסדר שיכול לגרום לסלק להפוך למנה מנצחת. את האהבה לאוכל הוא מייחס לבית הדתי לאומי שבו גדל ברובע ט’ באשדוד.
אימו, אשת חינוך, ואביו, נגר במקצועו, דאגו למלא אותו באהבה וריחות של תבשילים. מצד אמו הוא ספג את האוכל המסורתי הטוניסאי ומצד אביו את המרוקאי: "כל צפון אפריקה במטבח. המון חריף. המון כמון וקוסקוס של אימא בכל שישי", וביניהם הוא סלל את דרכו.
חוויה חוץ—גופית
כהן — הקטן מבין חמשת אחיו: אחות אחת וארבעה בנים — נולד באשדוד, למד בבית הספר היסודי יהל"ם ובישיבה התיכונית נווה הרצוג, וכבר שם החל הרומן עם המטבח. כיום הוא מתגורר בירושלים, עובד כשף פרטי באירועים, מלמד מחול בישיבה תיכונית בירושלים וגם מעביר שיעורי העשרה ביהדות.
כהן. צילום: ארנון בוסאני
כהן לא שוכח מאיפה הוא הגיע: "אשדוד עיר מהממת. מחוץ לחלון שלי בנו את אסותא אשדוד, אני רואה שעל הדיונות בהן שיחקתי כילד גדל מבנה ענק של בית חולים. אני לא יודע עדיין מה אני חושב על זה, על להרוס משאב טבע כמו דיונות. אבל העיר מתפתחת. דן לסרי, הבן של ראש העיר, היה חניך שלי בבני עקיבא, הייתי בן בית שם. והכריך קציצות של מרים ז"ל זה אחד הדברים הכי מדהימים בעולם. באותה תקופה חייתי אצלם בבית, זה היה מטורף. אני מאוד נהנה להגיד שאני מאשדוד".
"הייתי מדריך בסניף בני עקיבא ברובע י"א, סניף מאוד קטן, ומקבוצה קטנה של 15 הפכנו ל-60", הוא מספר. "אחת הפעילויות שהכי זכורות לי זו פעולת אמצע שבוע שבה התחלקנו לשלוש קבוצות שקיבלו סל מצרכים, והמטרה הייתה להכין ארוחה. ושם הייתי שופט. נזכרתי בחוויה הזו לאחרונה, וזה הצחיק אותי", הוא משתף, צולל למחוזות העבר ונזכר.
עם חבריו לנבחרת. משמאלו שירה בצלאל
"בכלל, כילד, תמיד דחפתי למפגשי אוכל: ‘בואו נשב במסעדה’, אוכל תמיד העסיק אותי. עד גיל בר מצווה הייתי צ’אב כזה, שמנמן, וכולם במשפחה היו מסתלבטים עליי שאני כזה דובי שאוכל מלא, כי כולם אצלנו מאוד רזים, וזה היה הכי לא במשפחה שלי, לא גנטית ולא חיצונית. ואז בגיל 13 כל המערכת הפיזיולוגית שלי השתנתה ונהייתי שרוך. ארוך ודק. ומאז השאלות התחלפו, ל’איך אתה אוכל הרבה ונשאר רזה?’".
אהבת אוכל, אבל העיסוק בו היה תחביב או מעבר?
"אז, תחביב. זה לא הגיע לרמה של לקחת קורס. תחביב מאוד מפותח שהתחיל כבר מגיל קטן שבו נכנסתי למטבח ורציתי להבין, לדעת. אימא שלי קלטה שאני נעול על הקטע, והיא לאט לאט יותר שחררה ואפשרה לי לחוות את המטבח. הטוויסט המשמעותי היה רק ב'מאסטר שף', רק שם הבנתי שזה זה. לפני זה תמיד זה היה באיזי".
כהן למד בישיבת ההסדר נווה דקלים, שמשלבת לימוד תורה עם שירות צבאי משמעותי. "כמה חודשים לפני שיעור ב’ (השנה השנייה, ש"ש) הישיבה עברה מכפר מימון לאשדוד. בהתחלה קצת התבאסתי מזה — מאוד אהבתי את השקט של הכפר — והתלבטתי אם להמשיך, אבל הייתה לי איזושהי הבנה שאני מגיע שוב לאשדוד, אבל ממקום אחר".
גם שם, כמובן, כהן מצא את דרכו לעולם האוכל בערבי גיבוש, אוכל איכותי ופויקה מעולה. בשלב החיול עלה כהן על מדים לשירות צבאי בחיל התותחנים כתומך לחימה בתפקיד של מדריך בחיל.
איך נער שאוהב אוכל איכותי מסתדר במטבח הצבאי?
"הייתי הכי מפונק שיש. נורא רזיתי בצבא, גם מה שהיה נעלם. ביום-יום האוכל היה נוראי, המזל שלי היה שכמה חבר’ה פשוט פתחנו מטבחון קטן — טוסטר אובן, מיקרוגל וטוסטר — וידענו לשחק עם זה טוב, וזה עבד. עם הזמן למדנו להסתדר. לא במוצהר תמיד האוכל היה תחום אחריות שלי".
במה זה בא לידי ביטוי?
"הולכים לחדר אוכל, ואין משהו סבבה? אז הולכים לשק"ם, קונים מצרכים והולכים למטבח. הרס"ר מטבח היה חבר שלי, אז קצת גמבה והכול מסתדר. מעבר לזה, הייתי מגיע גם עם אוכל מהבית. צידה לדרך כזה. ואז השבוע עבר סביר. בגדול עבר בטוב".
צילום: ארנון בוסאני
לאחר שסיים את מסלול ההסדר עזב כהן את העיר אשדוד לטובת הבירה, ממש ליד שוק מחנה יהודה.
למה עברת לירושלים?
"עד היום אני לא יודע לענות על זה. פשוט היה לי נורא ברור לגור בירושלים. רוב השכבה שלי נשארו לגור באשדוד, ולי היה ברור שזה יהיה הבית שלי, בנחלאות. מאוד רציתי ללמוד באוניברסיטה העברית עבודה סוציאלית ומשפטים והלכתי לכיוון הזה".
אלא שאז חלה תפנית נוספת בחייו של כהן. "הייתי ביום פתוח באוניברסיטה כדי להירשם למסלול הלימודים, אבל משהו עצר אותי. אני עובד המון עם אינטואיציה, אבל לא הבנתי מה קורה פה. באותו הערב חבר מאשדוד שהיה צריך לכתוב ביקורת על מופע תיאטרון הציע לי להגיע איתו להופעת מחול של אנסמבל 'כע"ת' – להקת גברים דתיים שיתופית שיוצרת מחול עכשווי סביב תרבות וזהות יהודית – לא הבנתי מה הקשר. אמרתי לו, ‘שחרר, אחי’, אבל הוא הבטיח, ‘בירה עליי’. אז אמרתי לו ‘אני איתך’, ואז… וואו".
מה קורה לך שם, בחור ישיבת הסדר אל מול גברים שרוקדים מחול?
"אני אפילו לא יודע איך לדבר על זה. זו הייתה חוויה חוץ—גופית, חשיפה לעולם שלא הכרתי. זה עולם כמעט ללא מילים, אבל עם כל כך הרבה ביטוי. הייתי במופע שנקרא 'כביש מס’ 1', שמציג פגישה בין מזרח למערב, הרים לים, תל אביב לירושלים, בין חילון לקדושה, בין מסיבת רייב לתנועה אקסטטית בבית הכנסת. יצאתי משם בהרגשה מטורפת ואמרתי לחבר שלי, ‘זה שיעור התורה הכי חזק ששמעתי בחיים שלי’. זה תפס אותי כל כך לא מוכן. הרגשתי שאני פוגש שפה שאני לא מכיר: תיאטרון מחול, ז’אנר בפני עצמו, נטו תנועה. אמרתי אני חייב לבדוק מה זה הדבר הזה".
צילום: ארנון בוסאני
מה לך ולמחול באותה תקופה?
"לא היה לי שום רקע. לא דיבר אליי ולא עניין אותי. הייתי דוס. הכי דוס. מה זה דוס, את שואלת? בפן החיצוני, ציצית, זקן, כיפה גדולה, ובפן המהותי, תפילות, שמירת נגיעה. לא זז ימינה—שמאלה. ולא הבנתי מאיפה זה בא לי המחול הזה, אז הלכתי לשיעור ניסיון שהפך לשלוש שנים של לימודים".
איך החבר’ה מהישיבה, וההורים הגיבו על ההחלטה?
"המשפחה בהתחלה אמרה, ‘מה, אתה כל כך מוכשר. מה עם פרנסה ומה עם העתיד ומה יגידו ואיך זה נראה’, ואני אמרתי, ‘זו הבחירה שלי, זה לא משנה מה תגידו. אני רוצה לבחון את זה’. ודחיתי את התחלת הלימודים באוניברסיטה עוד שנה ועוד שנה עד שהבנתי שזהו, זה שם. בזמן לימודי המחול עבדתי בהוסטל לנערים בעלי רקע של עבירות מין, מקום מאוד מאתגר ומיוחד. ככה יכולתי לשלב עשייה חברתית—קהילתית שמאוד חשובה לי עם יצירה. אלה היו שלוש שנים מאוד אינטנסיביות, כאשר במהלך הלימודים קיבלתי הצעה להשתתף בלהקת הבוגרים, הצעה שלקחתי בשתי ידיים. יחד עבדנו על יצירה בשם ‘הדחף לרוץ’, איתה הופענו ברחבי ירושלים".
רוקד כל הדרך אל המטבח
לאחר שנתיים בלהקה הבוגרת, כהן התקבל לפסטיבל מחול, ועבורו הוא הכין קטע סולו, חודשים של אימונים למופע מחול משלו. העבודה האינטנסיבית לקראת המופע הובילה אותו למאמץ יתר שבסופו אובחנו אצלו שברי מאמץ שאילצו אותו לשבת בבית ולהחלים, והוא חזר לבית הוריו באשדוד.
"יום אחד ישבתי על המחשב וקפץ לי באנר ‘רוצים להירשם למאסטר שף 6?’ והתפוצצתי מצחוק".
למה זה הצחיק אותך?
"כי תמיד כולם אמרו לי ‘תלך ל"מאסטר שף"’, ‘למה אתה לא הולך?’ ותמיד עניתי, ‘אתם נורמלים?’ איפה אני ואיפה זה. כן, הייתי זה שמבשל תמיד בארוחות שבת, במיוחד היו מתלהבים שאני מצליח להכין קינוחים פרווה, שהצלחתי לפצח את הנוסחה. זה כל הזמן היה שם, אבל ברמה של 'מאסטר שף'? צחקתי, אבל אמרתי, ‘יאללה, מה כבר יכול להיות?' באמת ובתמים לא חשבתי שיקרה עם זה משהו. יום למחרת אני מתעורר בעשר, מצחצח שיניים, שומע צלצול, ואני רואה דרך האפליקציה לזיהוי שיחות 'מאסטר שף' על הצג, והייתי בשוק. לא התעוררתי עדיין. אמרתי, ‘אין סיכוי שזה קורה’. קבענו אודישן, ואז זה התגלגל".
איך הייתה החוויה, להיות חלק בתכנית בפריים טיים?
"הצילומים זה הסוף של הסוף. לפני כן אתה עובר כל כך הרבה שלבים שאנשים בבית לא מודעים אליהם בכלל. זה היה תהליך מטורף של המון לימוד עצמי ודיוק. כי 'מאסטר שף' דורשת ממך לדייק: מה האוכל שלך? מי אתה כבן אדם. חוויה נורא מיוחדת, נורא חדשה".
מה הכנת לאודישן הראשון?
"לאודישן הפקה הכנתי קובנה בריוש, מתכון של מאיר אדוני שקצת שיחקתי איתו עם שלושה מטבלים. מאוד פשוט. היה חשוב לי כאמירה להיות הכי פשוט ואסלי שיש. עשוי טוב ומדויק, אבל פשוט. לא משהו שמנסה להיות וונאבי, בלי פנפונים ורעשי רקע מיותרים, והוא אמר לי, ‘זה עשוי טוב, אבל זה פשוט. יש לך יד, למה זה מה שאתה עושה?’ ואני אמרתי, ‘אני פה בשביל לגדול’. זה לאט לאט התגלגל. הגעתי ממקום של פאן, לא חיפשתי שיכירו אותי, באתי כי נורא רציתי מזווה ענק. והמזווה של 'מאסטר שף'? לבן אדם שאוהב מטבח? זה טירוף. יש שם הכול מהכול".
כהן עם חיים כהן
הכול מהכול? לא סתם נשאלת בשנייה הראשונה את השאלה המתבקשת: "איך תפעל במרחב מוגבל של מטבח כשר? איך תתפתח?"
"אם יש משהו שלמדתי במחול זה שיש מנעד רחב, יש טווח מטורף של תנועה. אתה יכול להסתכל, להגיד שזה מוגבל, ואי אפשר קלמרי, סטייק בחמאה ופירות ים. השאלה איך אתה מפצח נכון את מה שיש לך. כי מגבלה זה נשמע שלילי, אבל זה בחירה להסתכל ככה. מבחינתי, זה אופן ביטוי שיש מה לפצח איתו, יש אתגר בכשר, ואני אוהב את זה. תום פרנץ ואבי לוי, זוכי 'מאסטר שף', עשו את זה, זה אפשרי. אני מחפש את זה. ובכלל, אני אוהב אתגרים. בקיץ האחרון טסתי להודו לבשל ב’חווה של אדם’, חוות מטיילים שהיא הדיבור הכי חם. שם הייתי צריך לנהל מטבח טבעוני, שלוש ארוחות ביום עם כמויות מאוד גדולות. שם בישלתי לאביתר בנאי. מאז אנחנו בדיבור זורם".
מה עם החיבור לשופטים ולביקורת של יונתן רושפלד?
"יונתן? כפרה עליו. הוא עשה לי את המוות באודישן. אבל אם אני פוגש אותו היום בתל אביב? יושבים ומתחבקים. מת עליו, אם יש מישהו שלקחתי מ’מאסטר שף’, זה יונתן. הוא אותנטי בצורה הכי טובה שיש. מה שאתה רואה – זה מה שאתה מקבל, ואני מאוד מעריך את זה".
בינינו, לא הרגשת על הטיקט של הדתי?
"הסיפור שלי לא סוחט דמעות, סיפור ייחודי כן. 'מאסטר שף' לא מסתירה את זה, הם אומרים שחור על גבי לבן: מה הסיפור מאחורי האוכל? ייאמר לזכותם שהם לא מסתירים שהם מחפשים את הדמות ומי שעומד מאחורי המנה. הם מאוד שקופים, והם היו שקופים איתי מההתחלה עד הסוף: מה אתה מביא שאף אחד לא הביא לפנייך? ולא ראו רקדן שהוא חי חיים מאמינים. שילוב של גבר, דתי, שמשלב הכול. גם באוכל. כל החיבורים, והשופטים שמו לב לזה, לטוויסט, הקונפליקט והחיבורים שהבאתי לאוכל. מצד שני, מאוד התלהבו מזה שיש לי עגיל, ממש עפו על זה שם. ופה בירושלים יש לי מלא חברים דוסים עם עגיל, זה לא אישו. אני רוב הזמן שוכח שהוא קיים (צוחק)".
כהן ב"מאסטר שף"
הגעת לנבחרת, אך הודחת בהתחלה. לקחת סיכונים עם המנות החדשניות. בדיעבד, היית עושה אחרת?
"אין משהו שאני מצטער עליו. לקחתי לא מעט סיכונים. לא הייתה מנה, גם לא מנת האודישן שעשיתי לפני כן. הכול פעם ראשונה. מבחינת הסיכונים, כל הזמן אמרתי לעצמי שאם לא תהיה יצירתי עכשיו, אז מתי? אתה במגרש משחקים, אז תשחק, אל תהיה מתמטיקאי, וזו אסטרטגיה עם יתרונות וחסרונות. ופה נכנסת האמונה, אני מאוד מאמין שהגעתי לאיפה שהייתי צריך להגיע. הייתי שמח להגיע יותר ולהראות יותר את היכולות שלי, אבל זה לא משהו שאני מתבאס עליו. הודחתי? אז הודחתי. לכל דבר הקצב שלו".
היום (ה') יתקיים בהיכל הזיכרון הממלכתי החדש בהר הרצל טקס לציון 35 שנה לאסונות צור אשר אירעו במהלך מלחמת לבנון הראשונה. הטקס יערך ביוזמת בני הדור השני למשפחות החללים ולניצולי האסונות, ליאור ביטון ששכל את אביו מרדכי ביטון ז"ל בהיותו ילד בן שש יחד עם אודליה אלבו, תושבת גן יבנהויעקב שטרן שאביהם ניצלו ושרדו. הטקס יערך בחסות משרד הביטחון, בשיתוף פעולה בין מג״ב, צה״ל ושב״כ.
לטקס הוזמנו בני המשפחות השכולות, פצועים, ניצולים וחברים לנשק. הטקס פתוח לגמלאי החיל, לאנשים שלחמו כתף אל כתף עם לוחמינו שנפלו ולכל המכירים והמוקרים. מיד בתום הטקס יערך סיור הדרכתי מיוחד בהיכל הזיכרון החדש. המעוניינים להשתתף יש ליצור קשר עם משרד רווחה מג"ב בטלפון – 08-9770475.
אודליה אלבו, פעילה חברתית ובת לניצול האסון, ישראל – דב שווייצר, מספרת:
"אבא שלי הגיבור ניצול אסון צור הראשון בזמן מבצע שלום הגליל. אבא בכלל לא היה אמור לשהות בבניין באותה העת, אבל רצה הגורל ואבא בחר לדחות את קורס הסמלים וכ"עונש" נשלח ע"י מפקדו לצור שבלבנון. אבא שהיה מ"כ במג"ב מונה למפקד על הכוח ששמר על האסירים הביטחוניים (הבניין היה בן 7 קומות והאסירים שהו בקומה השביעית). בלילה שבו קרס הבניין אבא חיפש מקום
לישון בו ומאחר ובקומה השישית והחמישית כבר לא היה מקום, אבא ירד אל הקומה הרביעית והמקום הפנוי היחיד היה בחדר הנהגים. (לציין כי כל מי ששהה בחדר הזה ניצל).
בסמוך לשעה 7:00 בבוקר קול נפץ הרעיד את האדמה והבניין בו שהה אבא שלי וחבריו קרס לחלוטין ! אבא נקבר בתנוחה שבה הלך לישון עד אשר חילצו אותו לאחר שעות ארוכות שניראו כמו נצח. האסון הראשון היה הראשון מסוגו בכמות הנפגעים , זה היה שיא טרגי שלא נשבר עד היום מבחינת קורבנות ישראליים באירוע אחד.
עד היום קיימת "מחלוקת" (זה לא באמת מחלוקת… זה יותר טיוח) באשר לסיבת התרחשות האסון, לאחר חקירה מעמיקה, יסודית וחשאית של מצ"ח הם גילו מספר ראיות שמצביעות על כך שהאירוע התרחש כתוצאה מפעילות חבלנית עויינת ולא מבלון גז כפי שבחרה וועדת זורע לפרסם.
העובדה שאבא שלי הרגיש צורך במשך 35 שנה להתנצל על הסיבה שהביאה לפציעתו עוררה בי את הרצון לגלות את האמת מאחורי מסכת הטיוח אשר בגינה ארע הפיצוץ. היום זהו יום מרגש עבורי, עבור משפחתי ועבור אבא בפרט, היום לראשונה מזה 35 שנה משפחות החללים והניצולים, חברים לנשק, מפקדים בהווה ומהעבר יתכנסו בהיכל הזיכרון הממלכתי לטקס רישמי לציון 35 שנה לאסונות צור להאיר את זכרם ומורשתם של חללי האסון וניצוליו".
עיריית אשדוד השקיעה יותר מ-30 מיליון שקל בהקמת הקאנטרי קלאב ברובע י”ג שנמשכת כבר 16 שנים וחצי.
אחרי כמה מכרזים — ששלושת האחרונים שבהם פורסמו במהלך השנה האחרונה, ולא ניגשו אליהם מועמדים — אישרה בשבוע שעבר מועצת העיר “לנהל משא ומתן עם מציעים פוטנציאליים לצורך התקשרות בחוזה למתן השירות להפעלת מרכז תרבות וספורט ברובע י”ג בעיר ללא מכרז, תוצאות המשא ומתן והחוזה יובאו לאישור נוסף של מועצת העיר”.
נוכח ההיסטוריה העגומה והכושלת של הקמת הקאנטרי קלאב ולנוכח המתווה החדש של ניהול משא ומתן כדי למצוא מפעיל למקום, לא ברור אם זה יהיה האור שבקצה המנהרה. גם לא ברור לגמרי אם העירייה מבקשת בדרך זו להוריד מעצמה את נטל הפרויקט הכושל.
קצת היסטוריה: ביולי 2001 פרסמה עיריית אשדוד מכרז להקמת הקאנטרי קלאב על שטח של 38 דונם ברובע י”ג. השלטים שהוצבו במקום בישרו על כך שהוא יפתח את שעריו ב-2006, אולם העבודות באתר נתקעו בשל מחלוקות בין חפ”א (החברה לפיתוח אשדוד) לקבלן שזכה במכרז.
בהמשך הודיע יו”ר חפ”א ולדימיר גרשוב כי הקאנטרי ייפתח בקיץ 2008. וכשזה לא קרה, הוא הודיע על דחיית פתיחתו של הקאנטרי לתחילת 2009. גם זה לא התממש, והעבודות נותרו תקועות. בסוף ספטמבר 2009 הודיעה חפ”א שעבודות הבנייה יסתיימו בתוך חצי שנה. על פי הצפי, הקאנטרי היה אמור להיפתח ב-2012. גם הפעם זה לא קרה.
בחוברת חגיגית ומפוארת בשם “אשדוד העיר הישראלית” שחולקה לתושבים נכתב כי העבודות בקאנטרי קלאב “חודשו, הוחשו ונמשכות כסדרן”. בחוברת מתואר קאנטרי קלאב מודרני שיכלול שתי בריכות שחייה, שאחת מהן מקורה ותפעל גם בחודשי החורף. עוד הוא יכלול בין השאר חדרי כושר, מלתחות, מקלחות, ספא, ג’קוזי, אולמות לחוגים, לפעילויות חברתיות ולאירועי תרבות, קפטריה ומתקני משחקים וספורט. בחוברת הוצהר שהקאנטרי ייפתח ב-2013, מה שנותר בגדר הבטחה על הנייר. אחר כך הודיעה חפ”א באתר האינטרנט שלה כי הקאנטרי ייפתח עד סוף 2014.
באפריל 2015 הודיע לסרי שהקאנטרי ייפתח במחצית הראשונה של 2016. ב-27.10.16 פרסמה העירייה מכרז נוסף לקבלת הצעות להשלמת הקמת הקאנטרי והפעלתו, ואיש לא ניגש אליו. בנובמבר 2016 הודה לסרי בישיבת מועצה כי העירייה נכשלה עם הקאנטרי. גם לשני מכרזים נוספים שפורסמו ב-18.5.17 וב-20.7.17 לא ניגשו מועמדים, אף שהעירייה הקלה בתנאי המכרז. “בהתאם להוראת סעיף 22 לתקנות העיריות, משלא הוגשה כל הצעה למכרז, רשאית העירייה להתקשר בחוזה ללא מכרז, לאחר שמועצת העיר תחליט על כך ברוב חבריה ולאחר שנוכחה שבנסיבות העניין עריכת מכרז לא תביא תועלת”, נכתב במסמך שאושר על ידי מועצת העירייה בישיבתה בשבוע שעבר.
בדיון שהתקיים טרם ההצבעה לאישור המסמך המדובר אמר לסרי כי במתווה של ניהול המשא ומתן תובטח לציבור רמת שירות גבוהה במחירים נמוכים. הוא אמר שלפני שהוחלט “התייעצנו עם מומחה ידוע בתחום שייעץ למקומות אחרים, ונסענו לראות איך זה פועל בשלושה מקומות”. מנכ”ל העירייה אילן בן עדי אמר ששלושה מלכ”רים (מוסדות ללא כוונת רווח) כבר גילו התעניינות בהפעלת הקאנטרי.
החל מתאריך ה-19.11.17 בשעה 22:00 בלילה ועד יום שישי ה-24.11.17 בשעה 05:00 בבוקר יבוצעו עבודות תשתית בשד' הרצל/שבי ציון והצומת תיסגר לתנועה מוחלטת. אי לכך יחולו שינויים במסלולי הקווים המופיעים מטה.
להלן מסלולים הקווים החדשים:
קו 2,2א לנמל:
ייסעו במסלולים המקוריים עד רוגוזין/יצחק הנשיא , ישר לרוגוזין, שמאלה לנורדאו, ימינה לאבא הלל סילבר, ימינה לז'בוטינסקי, שמאלה לאורט והמשך למסלול המקורי
קווים 2,2א למסוף ריביירה:
ייסעו במסלול המקורי עד נורדאו/רוגוזין, ימינה לרוגוזין והמשך למסלול המקורי.
קו 4 לתחנה מרכזית:
ייסע במסלול המקורי עד רמב"ם/קיבוץ גלויות, שמאלה לקיבוץ גלויות, ימינה ליצחק הנשיא, שמאלה לרוגוזין והמשך למסלול המקורי.
קו 5 לתחנה מרכזית:
ייסע במסלול המקורי עד אבן עזרא/יצחק הנשיא, שמאלה ליצחק הנשיא, שמאלה לרוגוזין והמשך למסלול המקורי
קו 7 (ביום רביעי בלבד) לחוף-לידו:
ייסע במסלול המקורי עד ז'בוטינסקי/הראשונים, ישר לז'בוטינסקי, ימינה לנשיא ויצמן, ימינה לרמב"ם, שמאלה לקיבוץ גלויות והמשך למסלול המקורי עד מורדי הגטאות/הנשיא ויצמן, ימינה לנשיא ויצמן, שמאלה לז'בוטינסקי, שמאלה לראשונים, ימינה לשבי ציון והמשך למסלול המקורי עד לחוף לידו.
קו 7א לרובע-ג'(יום רביעי בלבד):
ייסע במסלול המקורי עד ז'בוטינסקי/הראשונים, ישר לז'בוטינסקי, ימינה לנשיא ויצמן, ימינה לרמב"ם, שמאלה לקיבוץ גלויות והמשך למסלול המקורי
קו 10 לא.ת הבושם:
ייסע במסלול המקורי עד הרצל/יצחק הנשיא, ימינה ליצחק הנשיא, שמאלה לקיבוץ גלויות, ימינה לרמב"ם, שמאלה לנשיא ויצמן, ימינה לז'בוטינסקי והמשך למסלול המקורי
קו 10 למסוף ריביירה:
ייסע במסלול המקורי עד ז'בוטינסקי/הנשיא ויצמן, שמאלה לנשיא ויצמן, ימינה לרמב"ם, שמאלה לקיבוץ גלויות, ימינה לנשיא ויצמן, שמאלה להרצל והמשך למסלול המקורי
קו 14 לתחנה מרכזית:
ייסע במסלול המקורי עד רוגוזין/יצחק הנשיא, ימינה ליצחק הנשיא, שמאלה לקיבוץ גלויות, ימינה לרמב"ם, שמאלה לנשיא ויצמן, ימינה למורדי הגטאות והמשך למסלול המקורי
קו 15 לתחנה מרכזית:
ייסע במסלול המקורי עד רוגוזין/יצחק הנשיא , ימינה ליצחק הנשיא, ימינה לאבן עזרא והמשך למסלול המקורי
קו 33,33א לא.ת צפוני:
ייסע במסלול המקורי עד רוגוזין/יצחק הנשיא , ימינה ליצחק הנשיא והמשך למסלול המקורי
קו 33 לתחנה מרכזית:
ייסע במסלול המקורי עד יצחק הנשיא/קיבוץ גלויות, ישר ביצחק הנשיא, שמאלה לרוגוזין והמשך למסלול המקורי.
“ההתנהלות המתוארת של המשכן איננה עומדת בכללי השוויון וההגינות, החלים עליו בהיותו גוף ציבורי שנועד לשרת את הציבור. היות והחלטת המשכן פוגעת בשוויון ללא כל בסיס, הרי שהיא איננה יכולה לעמוד על כנה”.
כך פסק ביום שלישי השופט יהודה ליבליין מבית משפט השלום באשדוד בעקבות תביעה שהגיש המקומון “השבוע באשדוד” בבעלות מנחם גלילי נגד המשכן לאמנויות הבמה, ובה נטען לאפליה במתן פרסום לעומת מקומונים אחרים. בית המשפט הטיל על המשכן לשלם הוצאות ושכר טרחה בגובה 20 אלף שקל.
מנכ"ל המשכן לאמנויות, מוטי מלכא. צילום: אורי קריספין
התביעה הוגשה בשנה שעברה נגד המשכן וגם נגד המקומון “המגזין”, ידיעות תקשורת ורשת שוקן מקבוצת הארץ שהיא, גילוי נאות, בעלת “כאן דרום”. אלה הן נתבעות 4—2 שהודיעו לבית המשפט כי אין להן כל עמדה במחלוקת וכי יכבדו כל הכרעה של בית המשפט.
השופט קיבל את התביעה והורה למשכן לחדול “לאלתר מלהפלות לרעה את התובעת בכל הקשור ברכישת מודעות”. הוא קבע שהמשכן יבסס “לאלתר את מדיניות הפרסום במקומון של התובעת ובמקומונים של הנתבעות 4—2 על בסיס קריטריונים ענייניים ושוויוניים”.
על פי פסק הדין, חברת המשכן, שבבעלות מלאה של עיריית אשדוד, טענה להגנתה שתי טענות מרכזיות כנימוק לכך שאיננה מפרסמת ב”השבוע באשדוד”: 1. לתובעת אין רישיון כדין בהתאם לפקודת העיתונות. 2. מטעמים עניינים שקשורים בין השאר לקהל היעד ולתפוצה.
המשכן לאמנויות הבמה באשדוד. צילום: לימור אדרי
השופט ציין ש”אין מחלוקת שהמשכן, אשר פתח את שעריו בחודש יוני 2012, לא פרסם מאז מועד הקמתו ולו מודעה אחת במקומון, אשר מתייחסת לאירוע כלשהו שהתקיים בתחומו. מנגד, לפי תצהיר שהוגש על ידי עמי כלפון, מנהל 'השבוע באשדוד' באותה עת, ולא נסתר על ידי המשכן, בין מאי 2014 למאי 2015 פרסם המשכן במקומון 'המגזין' “בבעלותו של ג’קי בן זקן, מקורבו של ראש העיר יחיאל לסרי” (כך בתצהיר) 33.5 עמודי פרסום; במקומון “ידיעות אשדוד” 31 עמודי פרסום, במקומון “כאן דרום” 30 עמודי פרסום ובמקומון “היי קיו” שני עמודי פרסום.
מנחם גלילי, הבעלים של "השבוע באשדוד". צילום: אורי קריספין
באשר לטיעון בנוגע לרישיון, ציין השופט: “המשכן משתמש בנימוק זה ככסות למניעים פסולים”, וזאת “גם אם אני נכון לקבל את הטענה כי ביחס לתקופה מסוימת פעלה התובעת שלא בהתאמה מלאה להוראות פקודת העיתונות”.
בשעה 18:13 התקבל קריאה במוקד לכיש על תאונה דרכים קשה ברחוב המעפילים/שבי ציון באשדוד. אופנועני מד"א הצלה דרום יוסי צמח, ואליעזר שטיסל. יחד עם הכוננים שניר אלמליח ויעקב דונט שהגיעו למקום העניקו טיפול רפואי לגבר כבן 50 רוכב האופניים חשמליות שהחליק. צוות ניידת טיפול נמרץ של מגן דוד אדום פינו את הנפגע שהוא במצב בינוני עם חבלת ראש לבית החולים אסותא בעיר
בארגון מד"א הצלה דרום שבים ומזכירים לציבור כי בכל מקרה חירום רפואי יש לחייג מיידית אל מוקד 101 של מד"א
שימו לב מי לקחה ברצינות את שיעורי היוגה בחופי אשדוד, מיכל אלבז ההיא עם התלתלים שהשתתפה בשנה שעברה בתחרות מלכת היופי של ישראל לשנת 2017 החליטה לשמור על איזון בחיים והיא חזק בשיעורי היוגה, יש תמונה להמחשה למי שמתעניין, חפשו את המתולתלת
ב-2 בפברואר השנה הגישו שבעה תושבים באשדוד תביעה לפיצויים נגד עיריית אשדוד, ראש העירייה, בעלי תפקידים נוספים ונגד משרד התחבורה. התביעה באה בעקבות תכנית התחבורה הירוקה באשדוד שזכתה לשם REWAY. בחודש נובמבר לפני שנה החלו העבודות במסגרת הפרויקט הענקי שבמסגרתו רבים מכבישי אשדוד נסגרים לתנועה והתוצאה: פקקים, עומסים, רעש ואבק.
הדמיה העבודות באשדוד. תמונה: עיריית אשדוד
התושבים התובעים מבקשים שבית המשפט המחוזי בבאר שבע יפצה אותם ואת כל מי שניזוק מהעבודות למעשה כל תושבי העיר ואלה שמגיעים אליה לעבוד ולבלות. לכן הם ביקשו להכיר בתובענה בתור יצוגית והסכום המבוקש 350 מיליון שקל.
בחודשים האחרונים ניסו הצדדים לנהל הידברות ולהגיע לפשרה. אבל היום המועד האחרון שקצב בית המשפט הודיעו התושבים באמצעות עורך דינם דניאל כהן: הניסיונות להגיע להסכמות לא צלחו ולכן הם מבקשים להמשיך ולנהל את התביעה.
מיזם התחבורה הציבורית הגדול באשדוד שעלותו מוערכת במאות מיליונים
בתביעה ללשון הרע נגד צעיר תושב אשדוד, אותה הגיש עוה"ד חיים פרנק, נטען כי הצעיר נתקל במכרה שלו במועדון בתל אביב. על פי התביעה, הצעיר, העוסק באמנויות לחימה,הניף אותה על כתפו ללא כל הסכמה מצדה,רקד עימה כך כשהיא מטלטלת מצד לצד, ומסמנת לו להפסיק במעשיו.לדברי עוה"ד פרנק, בשלב מסוים החל הצעיר להשתמש בה משקולת, כשהוא מרים ומוריד אותה נגד רצונה.
הצעירה טוענת כי הביעה שאט נפש ממעשיו של הצעיר עת ששחרר אותה ובתגובה, התכופף הצעיר, לפת את רגליה בתנועה שנראית כאילו היא לקוחה היישר מזירת ההיאבקות. כתוצאה מכך איבדה הצעירה את שיווי משקלה, הוטחה בעוצמה בקרקע ושברה את ידה. לאחר האירוע נזקקה הצעירה לטיפול רפואי, וידה גובסה. התביעה כולה נשענת על סרטון שתיעד את האירוע, ואשר צולם ע"י חברו של הצעיר שרקד עימו במועדון.
לדברי עוה"ד פרנק, אם לא היה די בהטרדתה הקשה של הצעירה, ובנזק הגופני שהוסב לה, הגדיל הנתבע לעשות, והעלה את סרטון האירוע בעמוד הפייסבוק הציבורי שלו, ואף כינה את הצעירה בכינויים מעליבים. על פי התביעה פנתה הצעירה אל הצעיר פעם אחר פעם בבקשה כי יוריד את הסרטון, אך הוא פטר אותה בגיחוך וסירב לעשות זאת.
לישון בו ומאחר ובקומה השישית והחמישית כבר לא היה מקום, אבא ירד אל הקומה הרביעית והמקום הפנוי היחיד היה בחדר הנהגים. (לציין כי כל מי ששהה בחדר הזה ניצל).
