כולם מדברים על חשיבותה של הסכה בבלימת המגפה שהתפשטה כבר ליותר מ-200 מדינות בעולם. ישראל נקטה במדיניות של סגר ארצי, הישארות בבית והגבלת התנועה במרחב הציבורי. ההנחיה המשמעותית למי שחייב לצאת מהבית לצרכים החיוניים כפי שמוגדרים בתקנות, היא שאין לצאת למרחב הציבורי ללא מסכה שתכסה את הפה והאף.
ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, שהיה הראשון להכריז על חשיבות המסכה ואף העלה לפני כשלושה שבועות סרטון הדגמה כיצד ליצור מסכה ביתית, שב וקרא לכל תושבי אשדוד לעטות על עצמם מסכה ולא לצאת מהבית בלי מיגון לפנים ולידיים. "תושבי אשדוד, מעתה לפי ההנחיות יש לחבוש מסיכה ביציאה מהבית למרחב הציבורי. אנחנו יודעים שיש מחסור במסכות, אבל אפשר להכין מסיכה בבית מחומרים זמינים ופשוטים" אומר ראש העיר בפוסט אישי ומצרף את סרטון ההדגמה כיצד ניתן ליצור מסכה בחומרים זמינים.
חבישת מסכה במרחב הציבורי
למסכה יתרון ברור: היא מונעת הדבקה עד לכדי מינימום ובמדינות רבות הוכח שהשימוש בהן הצליח לבלום את המשך התפשטות המגפה בארצם. בסין, בדרום קוריאה, בסינגפור ובטייוון רואים תוצאות מידיות וכך גם במדינות כמו בצ'כיה ובישראל. ד"ר לסרי: חובשים מסיכה שומרים על החיים! זאת כמובן בנוסף להנחיות המגבילות את ההימצאות במרחב הציבורי. המסר העומד אחר המסכה הוא: אני שומר עליך אתה שומר עלי! והמשמעות היא שהפתרון להתפשטות המגפה נמצא בידיים של כולנו.
משרד הבריאות יצא במסע הסברה מסיבי לקראת פסח, במיוחד לקראת ליל הסדר שהוא החג הכי משפחתי שיש, וכותרתו: הציבור מתבקש לקיים את הסדר רק בחוג המשפחה הגרעינית. עם כל הצער והכאב, החיים חזקים יותר מכל דבר ולכן יש להישמע להנחיות משרד הבריאות ולקיים את הסדר בבית, בלי אורחים ואפילו לא בני משפחה קרובים שאינם מתגוררים עם ההורים. הנחיה זו נכונה גם לחול המועד פסח, והציבור מתבקש להישאר בבתים ולוותר השנה על הטיולים בחיק הטבע.
רק ביחד נוכל להדביר את המגפה הזאת ולנצח את הקורונה!
בימים כתיקונם, במהלך חופש הפסח מתקיימת בכפר הנוער כנות מכינה לתלמידים שעתידים להתקבל לכיתת מופת לשנת הלימודים תשפ"א. כזכור, תכנית מופת שמה דגש על לימודי מתמטיקה, פיזיקה, מדעי המחשב ואנגלית ברמה גבוהה תוך שהיא מפתחת חשיבה לוגית ויצירתית בגישת החקר והגילוי. זוהי מכינה אינטנסיבית של 36 שעות המכשירה את התלמידים במקצועות פיזיקה, מתמטיקה ואנגלית לצד פעילויות גיבוש וחברה. על המכינה אחראים מורי בית הספר וצוות הפנימייה.
השנה, לאור המצב, כפר הנוער כנות נאלץ לבטל הגעת תלמידים למכינה, אך לאחר חשיבה נוספת החליטו לקיים מכינה מקוונת באמצעות אפליקציית 'זום'. המכינה מתקיימת בשני סבבים מהשעה 8:00 עד 14:00, כאשר כל תלמיד משבץ את עצמו בשעות שנוחות לו.
"כאשר הוחלט לקיים את המכינה עלו חששות רבים מצד המורים והצוות: איך התלמידים יחוו את האווירה הלימודית בבית הספר? איך נוכל לוודא שכל התלמידים יתעוררו בזמן? איך התלמידים ילמדו כאשר הם לא תחת עיניהם של ההורים שחלקם עובדים? אבל החלטנו שעל אף החשש והקשיים שיעלו הולכים על זה", משתפת גרסיה סויסה, מנהלת חטיבת הביניים בכפר הנוער כנות.
המורה צחי אברג'יל שמוביל את המכינה לאורך השבוע מוסיף, "אני מוכרח להודות שעל אף שחששתי זה מתנהל מצוין, התלמידים נהדרים, נוכחים בזמן, מבקשים קישור להתחברות לשיחת ה'זום' עוד לפני השעה שנקבעה. הם מלאי מוטיבציה ונכונות ללמידה, שואלים שאלות ומבצעים את המשימות. גם ההורים מעודדים ודוחפים. לצד הלמידה אני גם מקיים פעילויות הכרות עם התלמידים, על מנת לבטל חסמים ולייצר גיבוש ביניהם. אין לי ספק שיחד נעמוד באתגר ונסיים את המכינה בהצלחה, כך שכמה שיותר תלמידים יעבור בהצלחה וישתלבו בכיתת מופת בשנה הבאה".
"המכינה מעניינת ומאתגרת", מספרת אחת התלמידות. "אני נהנת מהלמידה המקוונת, מהכרות עם חברים חדשים. ההסברים מובנים, למדתי לקבל אתגרים חדשים, לבצע אותם בהצלחה ולהנות מזה".
"מכינה מקוונת אמנם איננה תחליף ללמידה בכיתה בה יש אווירה אחרת, דינאמיקה קבוצתית אחרת, הכרות אחרת בין התלמידים למורים", אומרת סויסה, "אבל אנו זוכים לתגובות חיוביות, מצליחים ללמוד ולהתקדם גם בימים מאתגרים אלו, לשמור על קשר אישי ורציף עם התלמידים וזה חשוב מאין כמותו".
לסיום אומר ד"ר חזי יוסף, מנהל כפר הנוער כנות: "כיתת מופת בכפר הנוער כנות זוכה לביקוש גבוה ולראשונה נעתרנו לפניות ההורים ופתחנו כיתת מופת נוספת שתתמקד הן במדעים והן באומנויות הבמה (שירה, נגינה, מחול ותיאטרון). זאת מתוך תפיסה שלצד התפתחות אקדמית יש לאפשר לתלמידים בכיתות המצוינות להביא לידי ביטוי את נטיות לבם וכישרונם. אני מודה לצוות חטיבת הביניים על המאמץ לקיים את הלמידה המקוונת ושמח על הלמידה המוצלחת".
לימודים מקוונים בכפר הנוער כנות צילום: כפר הנוער כנות
עוד לפני משבר הקורונה שהביא לעצירה כמעט מוחלטת של המשק הישראלי, נרשמה ירידה שנתית בהתחלות הבנייה בשנה החולפת ברמה ארצית, כך שכשהמשק ישוב לפעילות מלאה מקבלי ההחלטות יצטרכו למצוא פתרונות לירידה בהיצע הדירות ביחס לביקושים. לפי ניתוח נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שבוצע בארגון קבלני אשדוד, ב-2019 החלה בנייתן של 50,830 דירות חדשות בישראל, 2.2% פחות מהשנה הקודמת והנתון הנמוך ביותר ב-5 השנים האחרונות.
ואולם, בעיר אשדוד התמונה שונה לגמרי. ב-2019 החלו להיבנות בעיר 817 דירות חדשות, לעומת 615 דירות חדשות שהחלו להיבנות בה בשנת 2018. מדובר בזינוק של 25%. עיקר התחלות הבנייה באשדוד היו בדירות 4-5 חדרים וגם לדירות קטנות: 393 דירות 4 חדרים החלו להיבנות בעיר ב-2019 לעומת 386 ב-2018; 216 דירות 5 חדרים לעומת 213; וכן החלו להיבנות באשדוד 187 דירות 2 חדרים; 11 דירות 3 חדרים ו-10 דירות 6 חדרים ויותר.
לדברי שלומי בן עזרי, מנכ"ל ארגון הקבלנים באשדוד: "למרות העלייה בהתחלות הבנייה בשנת 2019 באשדוד אין מספיק בנייה ואין מספיק דירות והעיר סובלת ממחסור חמור ביחידות דיור כבר מספר שנים, והדבר מתבטא בעליית מחירי הדירות בעיר. נוסף על כך, המדינה ביטלה לאחרונה מכרז מחיר למשתכן בעיר שאמור היה לכלול כ-800 יחידות דיור, מה שמוסיף למחסור בדירות בעיר. אם הממשלה לא תתמוך בבנייה בעיר – לא יהיה מנוס מהמשך עליית מחירי הדירות באשדוד".
בכל שנה נפגעים בממוצע 720 אזרחים ותיקים בעודם הולכי רגל בתחום העירוני, כך עולה מנתוני עמותת אור ירוק המבוססים על נתוני הלמ"ס. בשנת 2019 נפגעו בתאונות דרכים בערים ובישובים 807 קשישים (65+) הולכי רגל, וזוהי השנה בה מספר הקשישים הנפגעים הגבוה בכל העשור החולף. בשנת 2018 נפגעו בתחום העירוני 779 קשישים הולכי רגל, ובשנת 2017 נפגעו 781, בתחילת העשור, שנת 2010, עמד מספר הנפגעים על 582. באשדוד נפגעו בעשור החולף (2010-2019) בתאונות דרכים 215 אזרחים ותיקים (65+) כהולכי רגל, מתוכם 26 נהרגו. בשנת 2019 נפגעו בעיר 18 קשישים הולכי רגל.
עוד עולה מן הנתונים כי מבין הולכי הרגל הקשישים שנפגעו ב-2019, 29 נהרגו ו-219 נפצעו באורח קשה. בסך הכל ברחבי הארץ נפגעו בשנת 2019 בתאונות דרכים 825 קשישים הולכי רגל, 720 מהם, כאמור נפגעו בתחומי הערים והישובים. 31 קשישים נהרגו ברחבי הארץ בשנה זו, מהם 29 נהרגו בתחום העירוני.
ארז קיטה מנכ"ל עמותת אור ירוק: "נתוני ההיפגעות הקטלניים של הקשישים ממשיכים להיות גבוהים ולטפס בכל שנה וכשלא רואים ירידה, ברור שלא נעשה מספיק על מנת לצמצמם את המספרים הכואבים. משרד התחבורה והבטיחות בדרכים חייב לדרוש מהרשויות להתקין פסי האטה בסביבה בה ישנו ריכוז גבוה של קשישים כמו בתי אבות ומרכזי יום לקשיש ויחד עם זאת להאריך את משך האור הירוק ברמזור המיועד להולכי הרגל. מדובר בצעדים פשוטים לביצוע, שאינם דורשים עלויות גבוהות ובעיקר מאוד אפקטיביים בצמצום כמויות הנפגעים והצלת חיים".
קשישים נמצאים בסכנה משמעותית בעיקר כהולכי רגל, שכן עוצמת הפגיעה של רכב בהם גבוהה יותר. אחד הקשיים הגדולים של הולכי רגל קשישים הוא הזמן הממושך שלוקח להם לחצות את הכביש ביחס לצעירים. בנוסף, קשישים רבים חווים קשיי ראייה ושמיעה שמשפיעים על האופן והמהירות של חציית הכביש.
בנקיטת מספר פעולות פשוטות, אותן חייב משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ליישם ולהוציא לפועל מוקדם ככל האפשר, ניתן למנוע נפגעים רבים בדרכים:
ריסון מהירות נסיעת כלי הרכב באזורים בהם נמצאים קשישים רבים באמצעות התקנת פסי האטה שמפחיתים את תאונות הדרכים ב-40% במקומות שבהם הם מוצבים.
באותם אזורים, בהם הצפי לנוכחות קשישים גבוה, יש להאריך את משך הופעת האור הירוק ברמזור המיועד להולכי הרגל, על מנת לאפשר להם לחצות את הכביש בבטחה.
ריכוז ויישום הטיפול במפגעים כגון בורות פעורים במדרכות, הנמכת מדרכות בירידה למעברי חציה, שיפור הנראות של מעברי החציה על ידי סימונם באופן מובלט, וכדומה.
בצל המחסור בביצים לקראת פסח, פעלו משרדי הממשלה השונים, והצליחו לייבא מיליוני ביצים מספרד שנכנסו הבוקר לנמל אשדוד.
שתי אוניות של חברת הספנות בורכרד ליינס מלונדון נרתמו להבאת המשלוח, האחת כאמור הגיעה הבוקר והשנייה צפויה להיכנס לנמל אשדוד ביום שלישי הקרוב, 7 באפריל. על האוניות מכולות קירור אשר צוות ייעודי בנמל אשדוד הוכן לפרוק אותן באופן מיידי. גופי הממשלה המעורבים הציבו מערך משאיות ומרכזים לוגיסטיים, ענף שמטרתו להביא להאצת תהליך הגעת הביצים לרשתות השיווק עוד היום.
האוניות של חברת בורכרד ליינס, באמצעות סוכניה בישראל, חברת לוסי בורכרד ספנות בע"מ, הסיטו את מסלולן את האוניות לטובת המשימה, כאשר האונייה הראשונה אשר נכנסה הבוקר לנמל אשדוד, שינתה את סבב ההפלגה, פסחה על נמלים בדרך, והפליגה במהירות גבוהה מהרגיל.
נמל אשדוד משמש בשגרת היומיום, עורק חמצן מרכזי לכניסת סחורות למשק הישראלי, כאשר המטענים המשונעים בנמל כוללים בין היתר מוצרי מזון, תבואות וחומרי גלם חיוניים. מאז החל משבר הקורונה, עם היחלשותו של הנתיב האווירי, חשיבותו אף עולה.
נתיב החסד באשדוד, רחוב אליעזר בן הורקנוס 22. בתאריך 26.3 בשעה 19:45 בערך.
מחסני בשר – רחוב גיא אוני 11, בתאריך 30.3 בשעות 13-13:30
קופת חולים לאומית – רחוב פתח תקווה 3 בתאריך 30.3 בשעות 12-12:45
יש חסד רחוב חנה סנש בתאריך 1.4 שעות 14:30-15:30
בוטיק הפיתה רובע י״ג בתאריך 30.3 בשעות 15:30-15:45 ובתאריך 3.4 בשעות 12:30-12:45
חנות ירקות "יד טובה רובע ו׳ בתאריך 3.4 בשעות 12:45-13:00
הנחיות לציבור כל מי ששהה במקומות שצוינו לעיל בימים ובשעות המפורטים מעלה מתבקש להיכנס לבידוד ביתי לפי הוראות משרד הבריאות ולדווח על כך בטופס המקוון: דיווח על בידוד בית לאחר חזרה מחו"ל דיווח על בידוד בית לאחר מגע עם חולה מאומת או במוקד משרד הבריאות בטלפון *5400, במוקדי קופות החולים: כללית 2700* מכבי 3555* מאוחדת 3833* לאומית 507* אם במהלך הבידוד מופיעים תסמינים של חום או שיעול או קושי בנשימה יש להתקשר באופן מידי למוקד 101 של מד״א על מנת לברר צורך בבדיקת הנגיף. אל תתנו יד להפצת פייק ניוז עדכונים רשמיים ניתנים כאן ובוואטספ העירוני להצטרפות: https://bit.ly/2PFaNAa
לפחות 121 תושבים באשדוד חלו עד עתה בקורונה. זה המספר המאומת של חולים אך ההנחה היא שמספרם האמיתי גדול בהרבה – רק שחלק מהחולים לא נבדקו. מספר הבדיקות שנערכו: 2,000. מתחילת ההתפרצות נשלחו 3,235 בני אדם בעיר לבידוד. באשקלון נמנו 177 חולים, ובגן יבנה 22.
הערים שמובילות בכמות החולים המאומתים הן ירושלים עם 1,205 בני ברק – 1,172. בתל אביב-יפו נמנו 347 חולים.
בכמה מקומות המשטרה תעמיק את הסגר. בעיקר נכון הדבר לערים ושכונות חרדיות מסוימות. הלילה בחצות ייסגר ציר ז'בוטינסקי בבני ברק לתנועה.
במדינה כולה עלה מספר החולים המאומתים ל-7,851, בהם 126 מאושפזים במצב קשה. 43 מחולי הקורונה בארץ מתו עד כה.
בבית החולים אסותא אשדוד מאושפזים נכון למוצאי השבת 17 חולי קורונה: שניים במצב קשה, חמישה בינוני ו-10 קל. מבית החולים נמסר שבמהלך סוף השבוע שוחררו כמה מטופלים לבתי מלון לאחר שחל שיפור במצבם ואחד אף הבריא לגמרי.
מצבו של אפיק סויסה, בן 22 מאשדוד, מוסיף להיות קשה מאוד. צעיר חולי הקורונה שחוברים למכשיר הנשמה בישראל, מאושפז בבית החולים איכילוב, לאחר שהועבר אליו בית החולים אסותא בעקבות הידרדרות במצבו והזדקקותו למכונת אקמו. הוא מורדם ומונשם.
מגפת הקורונה הביאה להגבלות קשות על חופש התנועה ולסגר חלקי. רובנו נאלצים לשהות בבתים חלק גדול מהיום מבלי לפגוש קרובי משפחה וחברים.
במצב הזה מיקה פרידמן בת 5 וחצי ממושב נוה מבטח שבמועצה האזורית באר טוביה הגתה רעיון מקורי.
מיקה פרידמן עם ההפתעות שהכינה לילדי המושב
יחד עם אחותה ירדן בת 11 וחצי ואימן, סיגל, הן החליטו לאסוף את כל הצעצועים והמשחקים שכבר פחות משתמשים בהם בבית, ולהציג אותם לראווה בחוץ, כדי שילדים מהמושב יוכלו לבוא, לבחור להם ולקחת. וכך, מהבוקר, שבת, ועד עכשיו, הן תלו על הגדר בחצר המשפחה הרבה מאוד מציאות והתגובות במושב נלהבות.
"פרסמתי את הרעיון הבוקר בקבוצת הווטסאפ של המושב ומאז הגיעו הרבה ילדים, תוך שאנחנו מקפידים שלא תהיה התקהלות ויישמר מרחק לפי ההנחיות", מתארת האם, סיגל.
ההודעה שהועברה בקבוצת הוואטסאפ של נוה מבטח הבוקר
"בעצם", היא מוספה, "היוזמה החלה מתוך רצון לשמח ילדי המושב שנמצאים בבית ולא רואים חברים כבר שבועות ארוכים. אספנו דברים בבית כולל כאלה שמצאנו פתאום במסגרת הניקיונות לפסח ותלינו על הגדר עם קשר קל לפתיחה. למשל, קוקיות, בובות קטנות, בלונים עם מרשרשים והיום עבר לנו בכיף. היו גם כאלה שהביאו איתם מתנות. אז נוצר סוג של החלפה יפה וכולם הו מרוצים".
אמירה תמוהה ויתכן אף אומללה של ראש עיריית אשדוד, ד"ר יחיאל לסרי, הערב, לפני כניסת השבת.
בציוץ שפרסם בטוויטר מאשים לסרי, שהוא כידוע רופא, שגורמים "פוסט יהודים בשמאל ובתקשורת" אחראים, כלשונו, בליבוי השנאה לחרדים על רקע שיעורי ההדבקה הגבוהים בריכוזי אוכלוסייה של מגזר זה.
לסרי, שהוא איש ליכוד, מסיט את האש מהאשמים העיקריים במשבר ההתמודדות עם המגפה, והוא אף מזכיר אותם בהמשך, בצורה עקיפה וב"אנדר סטייטמנט", אך יוצא שהם רק הגורם המשני בסיפור:
1/השנאה לחרדים בעת הזו, הינה המשך לאוירת השנאה כלפיהם בשנה האחרונה (מבית מדרשם של מספר גורמים פוסט-יהודים בשמאל ובתקשורת).אם להאשים בשיעורי התחלואה הגבוהים בבני ברק וירושלים, הרי זה את המדינה ומומחיה שלא זיהו בזמן את פוטנציאל ההדבקה בבתי הכנסת, כפי שזיהו את מקומות הבילוי והתרבות.
"דולפיני אשדוד" הוא המועדון המעוטר ביותר בעיר, וחלקכם אולי לא מכירים אותו. המועדון בעל קבוצות רבות בענפים שונים, ומה שמיוחד בו הוא ששחקניו חירשים. קבוצת הגברים בכדורגל אולמות אף זכתה באליפות אירופה ב-2018 ו-2019. מי שעומד בראש המועדון הוא יעקב אוליאל, רווק בן 43, "עד שמישהי תצליח לתפוס את הלב שלי", אוליאל במקור מראשון לציון אך אשדודי מעל 30 שנה, חירש מלידה.
יעקב, איך הכל התחיל? "בשנת 2000, אני וחיים זפרני הקמנו את המועדון, חיפשנו מסגרת לצעירים בכדורגל, הייתה לנו קבוצת כדורגל שהייתה תחת מועדון חירשים אשדוד שאותו מפעילה מחלקת שיקום בעיריית אשדוד והחברה העירונית. הקבוצה שיחקה במגרשים בחוץ במתנ"ס נווה יהונתן. בשנת 2011 החלטתי לעבור להתעסק בזה בצורה הכי מקצועית שיש והקמתי עם דן בן ציון את "העמותה לעידוד הספורטאי החירש אשדוד" במטרה לעגן את כל ענפי הספורט לחירשים ולקבל תקציבים גדולים יותר מגופים שונים וכיום יש לנו שתי קבוצות כדורגל אולמות גברים, קבוצת כדורגל אולמות נשים, כדורשת נשים, כדורעף חופים גברים ונשים ובהמשך נקים גם קבוצת כדורסל גברים".
יו"ר העמותה יעקב אוליאל. צילום: מוטי דייבוך
מי מנהל את המועדון? "אני יו"ר העמותה, נדב כהן הוא ממלא המקום שלי והגזבר, שלומי איטח הוא חבר הועד המנהל ומנהל קבוצת הגברים הבוגרת של כדורגל האולמות דולפיני אשדוד, בנוסף יש את דוד בואני – חבר ועד מנהל ואת שלי וולשין שהיא גם חברת הועד המנהל וגם הקפטנית של קבוצת הכדורשת "דולפינות אשדוד".
מאיפה המימון הכספי של המועדון? "אנחנו מקבלים תמיכה כספית מעיריית אשדוד, מהטוטו, ממרכז מכבי ישראל ותרומות".
העירייה תומכת כמו שצריך? "העירייה תומכת בנו ואפילו עזרה לנו כשטסנו להתחרות ב-5 השנים האחרונות באליפות אירופה לכדורגל אולמות".
כמה קבוצות יש למועדון? "קבוצת כדורגל אולמות חירשים- "דולפיני אשדוד", קבוצת כדורגל אולמות צעירה שנקראת כרישי אשדוד/ראשל"צ, קבוצת כדורגל אולמות נשים, קבוצת כדורשת נשים- "דולפינות אשדוד", קבוצת כדורעף חופים גברים/נשים שנקראת "הדולפינים של אשדוד".
רשימת הישגים ארוכה
בכדורגל אולמות לחירשים, קבוצת דולפיני אשדוד זכתה פעמיים באליפות אירופה (2018 ,2019) וסיימה בשנת 2017 ו-2020 במקום השלישי באליפות אירופה. ב2016 סיימה במקום השמיני מתוך 24 באליפות. הדולפינים נחשבים לאימפריה בלתי מעורערת ולקבוצה הטובה ביותר בליגה המקומית לכדורגל אולמות לחירשים, הם זכו 7 פעמים באליפות ישראל, 4 פעמים בגביע המדינה ופעמיים באלוף האלופים. בנוסף, הקבוצה היא הקבוצה היחידה ששחקניה חירשים שמשחקת בליגת כדורגל האולמות של ההתאחדות לכדורגל (ליגת בה כל השחקנים שומעים), וכרגע היא נמצאת במקום השני. הקבוצה הצעירה יותר בכדורגל אולמות, כרישי אשדוד/ראשל"צ סיימה כסגנית אלופת הארץ בשנת 2018, ובשנת 2019 סיימה במקום ה- 14 מתוך 24 בליגת האלופות.
אצל שרת התרבות והספורט מירי רגב לאחר הזכייה באליפות אירופה. צילום: מוטי דייבוך
כל השחקנים חירשים? איך המאמן מתקשר עימם?
"בכל הקבוצות שציינתי, כולם חירשים או כבדי שמיעה למעט קבוצת כדורגל האולמות דולפיני אשדוד שיש לה 4 שחקני חיזוק שאינם חירשים ומשחקים רק בליגת כדורגל האולמות של ההתאחדות לכדורגל, ליגה בה כלל השחקנים אינם חירשים חוץ מהקבוצה שלנו. המאמנים אינם חירשים והם מתקשרים עם השחקנים בעזרת מתורגמן לשפת סימנים".
איך מתבטא הקושי של בן אדם חירש לשחק כדורגל?
"כמעט ואין קושי, הקושי היחיד הוא שלא שומעים שריקות של שופטים ולכן במקום זה יש דגלים בשני הצדדים שמורמים על ידי הקוונים בעת הצורך. חוץ מזה, לדעתי כדורגל זה קשר עין ותנועות".
באיזה מגרש אתם מארחים? כמה קהל בממוצע מגיע למשחקים?
"בליגת כדורגל האולמות לחירשים אנחנו מארחים באולם מקיף ו' באשדוד ומגיעים 20-40 צופים בדרך כלל למשחק, בליגת כדורגל האולמות של ההתאחדות לכדורגל אנחנו מארחים באולם "גן נחום" בראשל"צ בשל כך שהאולם באשדוד לא עומד בקריטריונים של פיפ"א ומגיעים בערך 100 צופים למשחק."
חשבתם לפתוח קבוצת כדורגל על דשא?
"חשבנו לפתוח קבוצת כדורגל דשא, אך הבעיה כרגע היא שיש ביקוש נמוך בקהילת החירשים וכבדי השמיעה לקבוצה כזאת, אז כרגע נישאר להתעסק בעיקר בכדורגל אולמות שם הביקוש גבוה יותר".
השחקנים אצלכם מקבלים שכר? אם כן, אז הם עכשיו בחל"ת בעקבות המצב או מקבלים משכורת כרגיל?
"השחקנים לא מקבלים שכר אלא מקבלים החזר נסיעות מאחר שהם משחקים בזמנם הפנוי וחלקם עובדים או לומדים."
איך הקורונה השפיע עליכם?
"השפיעה בצורה לא קלה. כל ענפי הספורט מוקפאים עד להודעה חדשה וגם אנחנו אך הספורטאים שומרים על כושר והמאמנים שלנו במעקב צמוד עימם, אנחנו מחכים בקוצר רוח לחזרה לשגרה כי החבר'ה שלנו רעבים מאוד ורוצים לחזור כדי להשיג את המטרות שלנו".
מה המסר שאתם מעוניינים להעביר לציבור הרחב?
"המסר הוא ששחקן חירש לא נופל משחקן שומע ואפילו יש לו יתרון- שהוא מרוכז יותר במגרש ונטול מרעשים מסביב. אני תמיד מחדיר לשחקנים חירשים שהם שווים לשחקנים שומעים ונותן להם את ההרגשה הזו. הקבוצה שלנו עומדת שווה בשווה כבר 5 שנים בליגה הראשונה בה כל שחקני הקבוצות אינם חירשים ולפני שנה אף סיימנו במקום הרביעי. השנה אני מאמין שההישג יהיה יותר גבוה אם הליגה תתחדש ולא תופסק לגמרי, כרגע אנחנו במקום השני בטבלה."
מה השאיפות שלכם לעתיד?
"לקחת אליפות בליגת כדורגל האולמות של ההתאחדות לכדורגל ולהיות הקבוצה הראשונה שהיא קבוצה חירשת שעושה זאת. לייצג את המדינה במוקדמות ליגת האלופות לכדורגל אולמות מול שחקנים שומעים ובתקווה להגיע לשלב הבתים של ליגת האלופות. בליגת כדורגל האולמות לחירשים המטרה היא לקחת דאבל ולזכות בפעם השלישית באליפות אירופה שתיערך בליסבון."
עומד בשער
בין הקורות של קבוצת "דולפיני אשדוד", עומד שפיר חפיף, שגם הוא חירש, ולמרות זאת משחק כשוער הראשון של נבחרת ישראל בכדורגל אולמות של ההתאחדות לכדורגל, נבחרת בה כל השחקנים שומעים. חפיף הוא השחקן החירש הראשון בהיסטוריה שהצליח להגיע למעמד הזה.
שפיר, ספר קצת על ההרגשה להיות חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא "דולפיני אשדוד", וכמובן איך זה להיות שוער נבחרת ישראל.
"להיות השוער הראשון של נבחרת ישראל בכדורגל אולמות זה כבוד אדיר, זו היסטוריה שאני הספורטאי החירש הראשון שהגיע לנבחרת הזו, מעמד מרגש ועוצמתי, אני חש עד היום גאווה עצומה בכך שאני מייצג את מדינת ישראל ואת קהילת החרשים שממנה הגעתי, התפתחתי למעמד הזה בזכות ההנהלה של דולפיני אשדוד, שדחפה אותי להישגים ותמכה בי בכל רגע שהייתי צריך ובזכות העבודה הקשה שהשקעתי. בנוסף לנבחרת ישראל אני משחק בשתי ליגות עם דולפיני אשדוד, ליגת החירשים וליגת ההתאחדות לכדורגל בה שחקני היריבות שומעים. טוב לי לשחק בעולם של החרשים, כי זאת התקשורת, הזהות שאני משתייך אליה. אך בליגת השומעים שהיא הליגה המקצועית לעומת ליגת החירשים, יש שחקנים חירשים כמוני אשר משתלבים בליגה ומשחקים בה, אנחנו משחקים יחד בדולפיני אשדוד שבה השתלבו איתנו גם שחקנים שומעים שמשחקים איתנו בליגת ההתאחדות לכדורגל. לאור המצב עם הקורונה, כל הליגות והאימונים הוקפאו, קשה מאוד להתרגל לשגרה חדשה שבה אין את הספורט, ההתרגשות והאדרנלין, זה חסר לי מאוד והשעמום הוא גדול, אך אני שומר על כושר כי זו האחריות של ספורטאי כלפי עצמו, כלפי קבוצתו וכלפי הנבחרת של מדינתו."
האדם שהמציא את הדת עשה את זה כנראה מכמה סיבות. הראשונה היא כנראה אי היכולת להסביר תופעות עוצמתיות בטבע. השנייה – ניסיון להשפיע על התופעות בדרך של מחשבה ובקשה. כך נולדו התפילה והפולחן. והשלישית קשורה ליכולת של אותו אחד בקהילה להבין שזו דרך לשעבד המונים ולהשתלט עליהם.
לא, אל תחשבו שזה פרק בפילוסופיה. אלא יותר פוליטיקה דתית ברוח התקופה. כל תקופה וההתמודדות שלה, כל תקופה והאלוהים שלה. והכי נכון להכיר בכך שנשארנו עובדי אלילים, רק האריזה שונה.
כל הרעיון לחשוב על זה נולד אצלי בימים האחרונים בגלל ההתנהלות של הקהילות החרדיות בעידן הקורונה, ובעיקר בעקבות השנאה שמתגברת כלפיהם. אמרות מהסוג של “הם לא משלמים מיסים, לא נשמעים להוראות, מפיצים את הקורונה, שהיא הדֶבר המודרני, ולבסוף משתלטים על מכונות ההנשמה” – הן אנטישמיות במיטבה.
אני יודעת שגם עכשיו אני במיעוט. אני לא שונאת אותם ולא מאשימה אותם, אני מרחמת עליהם. הם תינוקות שנשבו. מרגע שהם נולדים הם חלק מהעדר. מהרגע שהם מתחילים להבין את הסביבה הם חיים תחת אמיתות ברורות שאסור להפר אותן. אמונה עיוורת באלוהים. אבל לא סתם אמונה, אישית, מהלב, אלא לפי תכתיב, כי לאלוהים יש מתווך, מי שהוכיח בקיאות בפסקי הלכה של מתווכים קודמים. הוא קובע לכל העדר, רק הוא יודע מה צריך לעשות. ומי שלא עושה כדברו בעצם מורד באלוהים וייענש.
***
בתקופה שלנו החיכוך בין הגטו החרדי המוגן לבין המודרנה הולך וגדל. וכמה שינסו ראשי הקהילה והרבנים למנוע את זה, הם לא יכולים. קודם כול הם עצמם שלחו שליחים להתערבב אצל החילונים, להיכנס לשכונות שלהם, להשתמש בשירותי הרפואה שלהם ובעיקר לחדור למוסדות הפוליטיים שלהם.
רוב הזמן רבה התועלת בחדירה ובחיכוך. אבל מה לעשות כשהרפואה המודרנית והממסד החרדי לא רואים את ההנחיות עין בעין? אז נוצר בלבול. אלה שמנותקים לגמרי, מה שמכונה “הפלגים הקיצונים”, הם כמעט לא משתמשים בשירותים שהמדינה נותנת. ואילו האחרים הבינו בסופו של דבר כי עליהם להישמע להוראות. העיכוב הוא תוצאה של שיקול לא נכון של ראשי הקהילה, המתווכים שלהם. הייתי מציעה להם לבקש סליחה מכל נפגע קורונה בקהילה, כי ביום כיפור על זה אלוהים לא יסלח.
בבית החולים אסותא אשדוד מעדכנים כי חלה החמרה במצבו של אפיק סויסה בן 22 מאשדוד, צעיר חולי הקורונה בישראל שמחוברים למכונות הנשמה.
"לצערנו", נמסר מבית החולים, "ביממה האחרונה חלה החמרה במצבו. הוא מורדם ומונשם אך לא מצליח לחמצן את רקמותיו. בתיאם עם המשפחה הוחלט על העברתו להמשך טיפול "אקמו" (טיפול המאפשר חימצון דרך הדם) בבית החולים איכלוב".
צחוק הוא נושא רציני. הבמאי והשחקן צ’ארלי צ’פלין אמר, ”יום בלי צחוק הוא יום מבוזבז”. הסופר מארק טוויין אמר, ”למין האנושי יש רק כלי נשק יעיל אחד, וזה צחוק”, ואילו אוסקר ויילד האגדי אמר, “אם אתה רוצה לומר לאנשים את האמת, גרום להם לצחוק, אחרת הם יהרגו אותך”. והמשורר רוברט פרוסט? הוא אמר, ”אם לא היינו מסוגלים לצחוק, היינו משתגעים”.
לגביי היווה הצחוק מאז ומתמיד כלי להתמודדות. בכיתה י”א סבלתי כמו תלמידים חלשים אחרים מהתעמרויותיו החוזרות ונשנות של מורה למתמטיקה שטיפח את החזקים והפעיל עליי את האג’נדה שלו, ולפיה השפלות מדרבנות ללמוד וישיבה בשורה הראשונה מסייעת להבנה המתמטית.
אז לא רק שזה לא עבד עליי, אלא גם סבלתי מרסיסי הרוק שהיו ניתזים מפיו בעקבות התלהבותו מהחומר או לחלופין כשהיה מתרגז. איך החזרתי לו? כששאל אותי ביום גשום מדוע אני יושבת בכיתה עם מטרייה פתוחה מעל ראשי, אמרתי שיורדות עליי טיפות. התלמידים פרצו בצחוק והתקשו לסיימו, הוא האדים מכעס, צרח וריסס, הוציא אותי מהכיתה וזימן את הוריי. בשיחה למחרת, שבה נכחו גם אימי והמחנכת, תיארתי בין היתר את התעמרותו בתלמידים. למותר לציין שהוא נאלץ לחדול ממנהגיו הנלוזים אם כי הוא חדל בכלל להתייחס אליי, מה שהיה בהחלט לרוחי.
כשהתגייסתי כמה שנים אחר כך, קיבלתי זוג סנדלים צבאיים, שנבצר ממני לנעול משום שאחד מהם היה קטן במידה אחת ולא הוחלף לי, למרות פניותיי החוזרות ונשנות לאפסנאות. כשערכנו חזרה למסדר קבלת אות מלחמת ששת הימים, כשאנחנו נעולות בסנדלים, שאלתי את הרס”ר אם לעמוד מאחורי הקו לפי הסנדל התקין או לפי האצבעות שפורצות מהסנדל שקטן עליי. מאות החיילים פרצו בצחוק, והרס”ר חייך מתחת לשפמו. עוד באותו יום קיבלתי סנדלים חדשים על פי מידתי.
הצחוק הוא טוב לבריאות, ולכן בימים אלה של קורונה כדאי לעצור לאתנחתא ולצחוק קצת על המצב. אז ככה. דווקא בימים אלה של גזרות הריחוק החברתי קראנו בשבת של 21 במרץ את פרשת השבוע “ויקהל”.
אני מתה על חברה קדישא. למה? כי נרגעתי בעקבות הודעתו של יו”ר פורום חברות הקדישא בישראל בריאיון שנערך עמו בסוף השבוע האחרון שאין מה לדאוג ושיש מלאי מספיק של קברים. מה עוד שהוא גם יידע אותנו באותה הזדמנות שלחברה קדישא יש יישומון מיוחד, ווייז של בתי העלמין שנקרא Gravez, שלוקח אותך לקבר יקירך וגם…מראה לך את הדרך ליציאה.
לקורונה, כמו לכל דבר רע, יש גם צדדים חיוביים. לא הצטרכתי לשבור השנה את הראש לגבי המתנות לפסח ועלותן ובאותה הזדמנות גם לחסוך לא מעט כסף. זאת כי לא הצטרכתי, כנהוג במשפחתנו המורחבת זה עשרות שנים, לקנות מתנה משמעותית למי שמארחים את הסדר וגם מתנות צנועות יותר לכל מי שמתארחים בו.
שלא לדבר על כך שנחסכה ממני החוויה השנתית הטראומטית של השהייה במשך ערב ארוך, כי במשפחתנו חוגגים את הסדר כהלכתו פשוטו כמשמעו, במחיצת מי שלא ממש לרוחי, וזאת בלשון המעטה. דווקא הקורונה המגעילה עוררה בי תיאבון מוגבר, אבל יש לי מזל גדול שעליי לקחת במהלך היום חלק מהתרופות הכרוניות שלי על קיבה ריקה.
לא ברור לי איפה הייתה רוח ההתנדבות של בעלי ובני, שמסוגרים איתי בבית, טרום הופעתה של הקורונה בחיינו. הרוח המדוברת מפעמת בהם בימים אלה ביתר שאת עד כדי כך שהם מוכנים להוריד את הזבל בכל רגע נתון ואפילו להרחיק לכת כדי השליך את בקבוקי הפלסטיק למכל המרוחק למחזור.
ועוד משהו. מי היה מאמין שנסיעה לקפלן תשמש לי חוויה חיובית בעליל. אז השבוע, אחרי הסגר ממושך בבית והקפדה על טווח של 100 מטרים, התאווררתי כהוגן כשנסעתי לשם בשמחה, על כביש ריק למדי, לשם מעקב אחר נתוניי ביחידת מחקר שבה אני משתתפת.
צחוק, מתברר, הוא נושא רציני. מחקרים רבים מצביעים על כך שהוא עושה טוב לגוף ולנפש. לדברי הפסיכיאטור ד"ר ויליאם פריי, אחד החלוצים בחקר הצחוק (יש דבר כזה) מאוניברסיטת סטנפורד, הצחוק משפיע בין היתר על מערכות הלב וכלי הדם, על המערכת החיסונית, על המערכת ההורמונלית על מערכת השרירים והשלד, על הנשימה ועל מערכת העצבים המרכזית.
המערכות האלו נהנות מהצחוק, שמוביל לשחרור של אנדורפינים – חומרים כימיים המצויים במוח וידועים ביכולת שלהם לסייע לשיכוך כאבים ולשיפור מצב הרוח. אגב, במחקר של אנשים בגילי 60 עד 70 נמצא גם כי אלו שצפו בקומדיה במשך 20 דקות הראו יכולות זיכרון משופרות לטווח קצר.
זרקור מיוחד הואר על הציבור החרדי במשבר הקורונה. התמונות של מאות בני אדם מתקהלים בצפיפות, הדיווחים על בתי ספר ובתי כנסת שהמשיכו לפעול, רבנים שנהגו בקריצת עין והנתונים שהולכים וזורמים על הרבה מאוד חולים בבני ברק ובישובים נוספים, גם בעקבות הצפיפות והמשפחות הגדולות שמאפיינות את החברה החרדית, כל אלה נותנים את אותותיהם.
“בגדר של רוצחים”
שמעון (שם בדוי), חסיד גור תושב רובע ז’: “כולנו נמצאים בקרבת הבית יוצאים לקנות דברים נצרכים דוגמת אוכל ביגוד לחג הפסח ומייד נמצאים בבית ביחד עם הילדים שגם הם פחות יוצאים לשחק בשכונה”.
אצלכם בחסידות מתי הורו לסגור את הבתי מדרש ושאר המקומות?
“לסגור זה רק אחרי ההודעה של נתניהו ביום שני בערב, אבל עד אז היו מניינים של עשרה אנשים ומניינים מתחת הבנין או במרכז השכונה. כמובן שמקווה והמקומות הציבוריים נסגרו על ידי פקחים של העירייה שלא נתנו להכנס”.
רחוב ינאי צילום: פבל
מה דעתך על אותם חרדים שמפירים את הסדר והמשמעת ולא נשמעים להוראות?
“הם בגדר של רוצחים ומרצחים, כי הרי ביום מן הימים יכול להיות שהאדם הזה היה חולה והדביק אדם שעבר מאחד לשני ואין לזה סוף. אני טוען שכל אחד כזה לא ראוי לחיות בעולם שהרי אי אפשר לחלק את התורה לשניים האחד לשמור תורה והלכה בחלק מהדברים בזמן שכתוב גם בתורה ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’, וגם כתוב חי בהם שהכוונה בזה שיחיו ולא ימותו והם עושים ההיפך. ועזוב שהם בכלל עושים חילול השם ענק בכך שהם לא שומעים אפילו לרבנים שלהם”.
כרזות ברובע ז'. צילום: מאיר אוליאל
אם בענין שמיעה לרבנים עסקינן מה דעתך על הפלג הירושלמי שעליו הציבור החרדי גם יוצא. הרבנים שלהם עשו טעות?
“בהחלט! כי לא יתכן שיראו את כל הציבור החרדי נזהר והם רואים לנכון שזה עדיין לא קריטי לעשות בידוד ביתי או לא לצאת מהבית בגלל שזה לא בגדר של מגיפה ואז הם מסתובבים ומדביקים אנשים חפים מפשע. אז מה עשינו בזה כל הציבור שכן נשמע? לכן הרבנים שלהם אשמים וטוב שהם נזכרו עכשיו מאשר מאוחר יותר”.
“נעבור את זה יחד”
יהודה שובל מתגורר ברובע ג’ ומתפלל בבית הכנסת בית אל שקרוב לביתו. בין היתר הוא פעיל בזק”א מזה 22 שנה כשביום יום חי את המציאות הלא משמחת לצערנו גם בלי קשר למצב הנוכחי. בנוסף הוא מתנדב בארגון ידידים.
מה נשמע בימים אלה?
“אין הרבה מה לחדש. כולם נמצאים בבית באותו מצב שלא משמח את אף אחד בהכנת הבית לפסח וכולי. קצת מרגיש מוזר שברחוב ריק אשר בימים אלה של ערב חג”.
שוק ג' צילום פבל
בית כנסת סגור ברובע ז'. צילום: מאיר אוליאלהבית כנסת שלכם נעול בטח אחרי ההכרזה של נתניהו ביום שני?
“כן בהחלט הכל נעול שומעים להוראות משרד הבריאות והרבנים שאמרו לנו לשמור על הכללים וכך אנחנו עושים”.
לא מפריע לך ששיש מי שמכלילים את כל הציבור החרדי ומאשימים אותו בהתפשטות הנגיף?
“ברור שזה מפריע. כי הרי אני כאדם חרדי יודע מה קורה בסביבה שלי ואני יודע שהרחוב ריק מאדם בימים אלה ומשתדלים לשמור על הכללים ומי שלא שמע עד כה להוראות הם קומץ קטן של אנשים שכנראה שמעו לרבנים שלהם והם ישאו בתוצאות. אני חושב שהציבור החרדי רוצה גם לחיות ולהמשיך בחייו אז לבוא ולהגיד שהציבור החרדי אשם זה עזות מצח. בלי קשר אולי מזווית אחרת אני חושב שהקורונה נפלה בתקופה הכי לחוצה בשנה אך זה רצון השם, ערב פסח זה זמן שכולם יוצאים לקניות ולרחוב שבד בבד יש לבחורי ישיבות בין הזמנים שזה בכלל עושה אוירה שהרחוב מלא ואולי על זה הציבור הכללי רואה את הציבור החרדי ברובו נראה כך”.
יהודה שובל
אתה תתפלל במנין גם מתחת בנין בימים שכאלה?
“לא. למה אני צריך להתפלל ליד אנשים שאני לא יודע אם הם חולים ומודבקים, ובינתיים, חלילה, עד שאני אדע שזה מתחיל אצלי אני ידביק את כל בני ביתי”.
לנוכח המצב הציעה תנועת אשדודים לקהילה הפוגה יצירתית – סדנת כתיבה בהנחייתי דרך הטלפון. שמתי כפפות, חבשתי מסכה ויצאתי לחדר העבודה שלי. רבים פנו אליי והתחלנו דיאלוג כתיבה.
לא ידעתי איך זה יעבוד. איך מעבירים תהליך ללא מבט, שפת גוף, התבוננות ותחושות? מסתבר שהקול האנושי מוליך את תעצומות הנפש, כשאין ברירה, לא פחות מהעיניים שאליהן אנחנו כל כך רגילים.
הרוב ניהלו יומן קורונה ושלחו לי למייל. במשך פחות משבועיים ניהלנו שיחות ונשלחו תוצרים. היה תהליך ממוקד ופורה. כל אחת מהכותבות בחרה טכניקת הישרדות משלה בתקופה הזאת של בידוד והסגר.
לפניכם טקסטים של ארבע כותבות: הראשונה, נעם גדז’אן, צעירה בת 19, העוסקת בשאלות פילוסופיות ועבדה על טקסטים קודמים שלה. השנייה, Aimee, סבתא המתגעגעת לנכד, לבן ולכלה. ההשלישית היא אם לשלושה ילדים, בהם תאומים מתבגרים, המתמודדת איתם לבד, אלכסנדרה קיסיץ, אשר חווה את התסכול המציף אותה ללא הודעה מוקדמת. הרביעית היא ג’סמין גריי, אשר בוחרת לנעול את רגשותיה בבונקר וכתבה על זה שיר שערכתי. כל אחד מכם יכול למצוא את עצמו בין הטקסטים האלה.
הרהורים למגירה/ נעם גדז'אן
אם תשאלו אותי איזו חיה ארצה להיות, אגיד ציפור. למה דווקא ציפור אתם שואלים? ציפור היא החיה היחידה החופשייה בכל העולם. היא חופשייה לעשות כל מה שתחשוק בו, אין לה זמן ואין לה תכנונים. היא אינה ממהרת לעבודה, אינה ממהרת לסיים את המשימות שלה לפני רדת השחר.
אם היא רוצה לראות את השקיעה מבעד לעץ הכי גדול בעיר, אז היא תגיע לשם בלי שום מאמץ. ואז תשב לה שם, תצייץ לעוד חברים כדי שיגיעו לחלוק איתה את השקט והשלווה.
אם חשבנו אי פעם שבני האדם הם המין הכי חכם וחזק, כנראה שטעינו, פשוט לציפורים אף פעם לא היה צורך להוכיח לנו שהן שוות יותר, שהן באמת חיות את החיים הכי משמעותיים שיש. מכיוון שהחיים שלהן ריקים, כל יום הן יעריכו בדיוק את מה שיש להן ולא ירצו יותר מזה. הן לא מתאבדות מהשגרה.
הן לא לחוצות מה הבוס יגיד על איחור לעבודה, מה ירכלו עליהן מאחורי הגב, מה חסר בארון הבגדים, כמה הן צריכות סופגניית שוקולד שאין לה תחליף. הציפור הכי צבעונית לא יודעת שהיא הכי צבעונית, וזה לא מעניין אותה. הן פשוט חיות את הכאן ועכשיו, מבסוטיות מהחיים. אם הייתם שואלים אותי, ״ואם הייתה לך אפשרות לחיות כציפור בנפש, אך בן אדם בפיזי?״ הייתי אומרת: כן, יש אפשרות כזאת, אבל זה עניין של תהליך.
קשה להישאר מאוזן מבפנים כשהרגשות שולטים במחשבות שלך, שאתה היחיד שנאבק עם עצמך ואתה מבלבל את עצמך בלהגדיר מה נכון ומה לא. במקום להבין שהכול פשוט. אין מה לרוץ ומה למהר, אין מה להיאבק וממה לחשוש. הזמן אינו קובע, החיים ממשיכים איתנו או בלעדינו. כלום אינו משנה יותר. אני היחידה שמונעת מעצמי להפוך לציפור בנפש. אך זה עניין של תהליך, ואני לומדת להפוך לציפור יום ולילה, ולא אפסיק עד שאהפוך לכזאת.
ואני אחיה כך, בשקט פנימי בשבילי, מאוזנת מבפנים, כאן ועכשיו, בשביל הרגעים הטובים, בשביל עצמי.
עץ ingimage
עוד הרהורים למגירה/ נעם גדז'אן
אני עץ פורח ששמו אותו בשדה יבש. שם הצמחים נבלו והדשא עייף. שדה תחום בגדרות תיל, ואין דרך יציאה.
יצא לי לשוחח עם העצים שם, והם טוענים שגם אותם שמו פה בשביל מטרה מסוימת, אבל לא משקיעים בהם והם לא בעצמם. הם יודעים שהם יכולים גם לעשות משהו עם המצב ושהם יכולים להיות עכשיו במקום ששם הלב שלהם נמצא.
תמיד הגדירו לי את החיים מראש. ההורים, החברה והסביבה שלי מכתיבים לי את החיים שאני צריכה לחיות. כמו עץ ששורשיו נטועים באדמה, גם אני מפחדת לקחת סיכונים. מפחדת לקחת פניות לא ידועות מראש. אני רוצה לפעול נגד המוסכמות ולעשות מה שבאמת אני אוהבת לעשות, מה שבאמת עושה לי טוב. אני מבזבזת את רוב שעות חיי בהתעסקות בדרך הבטוחה. בה כולם הולכים, מבלי לרצות לדעת מעבר. אך אני לא יודעת מתי תפקידי בעולם יסתיים.
מכריחים אותי להישאר בקרקע שלא פורייה בשבילי. אבל אני עץ אחר, אני לא עץ שניזון מהדברים שהעצים האחרים ניזונים ממנו. אני ניזונה מחופש, מהשראה, אני לא צריכה יותר מדי אהבה בכדי לגרום לי לפרוח. אני מבטיחה שאם אהיה במקום בו הלב שלי נמצא, ניצנים יפרחו מהענפים שלי. כשאני נמצאת עכשיו בשדה הזה, אני נרקבת. אני מתייבשת ונהיית עייפה.
אני נחסמת, נהיית חסרת כול, אני מנסה לברוח, אך איך יכול העץ לברוח למעט גדילת ענפיו?
יומן קורונה/Aimee
30.3.2020, אשדוד.
בוקר טוב. ישנתי הלילה מצוין ומספיק שעות. התעוררתי עם שיר בלב. אני אוהבת את תקופת יום ההולדת שלי. זה באביב, ומתחיל להיות חם, ואני אוהבת קיץ. אביב זאת תקופת ההתעוררות שלי. גם הגעגועים גדלים.
לנוף, לפרחים, לשמש הנעימה המבצבצת בין העננים האחרונים של החורף. השנה יותר מכול אני מתגעגעת למשפחתי המורחבת, שבשלה עברתי לאשדוד. והנה הם 200 מטר ממני, ואני לא יכולה לראותם, אלא רק לשמוע.
אבל היום אני יודעת יותר מכול שחשוב לשמור על ההוראות ולהישמר כדי שאוכל לראות את הנכדה האהובה והבן וכלתי היקרים בבוא הזמן. רגשות של שמחה ופריחה מעצימים אותי. כמה אני מתגעגעת לפרחים חיים.
באשקלון הייתי מחובקת בפרחים בגינתי הפרטית. עם בואי לאשדוד מצאתי מוכר חמוד בכניסה לסימול, וממנו תמיד רכשתי או רכשו עבורי פרחים. כולם יודעים שיש לי אהבה לפרחים וכרטיסי ברכה אמיתיים. אני שומרת את כולם. גם את כלתי לימדתי שזה מה שאני אוהבת. עכשיו אני לא מעוניינת להכניס פרחים הביתה כי אולי הם נגועים.
מצחיק, היום אני מלאת תקווה, בעוד אמש הייתי קצת שפופה. שינה טובה עושה רבות. יש לי שמחה בלב. אין כמו חודש אפריל, חודש ניסן…
יומן קורונה/ אלכסנדרה ק.
הסגר הזה קשה לכולם, אין אחד שלא סובל. כולנו באותו מצב. מצב של חוסר ודאות, לא נעים ולא קל. מנסים לשמור על שפיות. מנסה ליצור שגרה. מזל שהילדים אוהבים לישון עד מאוחר. לפחות הם פיתחו לעצמם מנגנון הגנה, אני מקנאה.
חייבת להיות חזקה למען עצמי, למענם, למען המשפחה. חייבת להודות שאני מתפקדת טוב ביחס למצב. בבוקר פותחת את היום עם דייסת הקוואקר האהובה. עד הצהרים נחה… פשוט נחה. מחכה שהילדים יתעוררו ונתחיל את היום.
יום יפה היום, מתגעגעת לטיול בחוף הים, לדרוך על החול, לשמוע את הגלים מתנפצים על כפות הרגלים. מתגעגעת לחיפוש צדפים מעניינים, לגעת בחול הרטוב ולריח אוויר הצח.
מרגישה רגעים של משבר. זה חייב לחלוף מהר, ומתי איש לא יודע. מנסה לזהות קושי, איפה זה שוכן. רציתי לכתוב שם במשחק, אבל אין פה משחק, זו מציאות שנכפתה לא רק עליי, אלא על כולם. לא אישית. אולי למישהו יש תועלת מהמצב, מישהו נהנה להפחיד אותנו, מישהו אוהב לשחק בפחד האנושי. אדם מפוחד נכנע מהר, הוא מוכן לעשות הרבה רק שיהיה לו שקט.
אני חייבת להיות חזקה. חייבת להאמין בעצמי, לפרגן לעצמי, להאמין שאני אדם טוב. אני תותחית, אני חכמה ומוכשרת. יש לי מספיק ידע וניסיון, ואני כן מסוגלת להיות בשליטה על מה שנעשה בעבודה. העבודה נותנת לי תחושה של חיוניות. מישהו צריך אותי, מישהו זקוק לידע שלי, לניסיון שלי. היום זה השתנה, היום נשארים בבית לשמור על החיים, זה הצורך, בעידן קורונה זו המהות. פשוט להישאר בבית, להישאר בחיים.
כן, מקווה שכל זה ייגמר מהר, ובמהרה נחזור לשיגרה. מתחילה להרגיש מתח, הבן שלי מתעטש עם נזלת. זה מעצבן, מתסכל שהוא לא מקשיב. כמה פעמים אני יכולה להגיד לו לא לדרוך יחף על הרצפה? למה הוא כזה עקשן? נתתי לו סירופ לנזלת. הראש מחשב מסלול איך כמה שיותר מהר להתפטר מנזלת. לא לעניין עכשיו, אימא גרה איתנו, היא בגיל – לא חשוב, לא צעירה. גם הבן השני מנוזל, גם הוא חושב שיכול להסתובב בבית לא לבוש בהתאם. לא מבינה, רואים שמש בחוץ, בבית קר.
אני נכנסת ללחץ, כנראה שכל דבר מלחיץ אותי. לא עומדת בזה.
יושבים לארוחת בוקר. אני לא מצליחה להתאפק. מתפרצת מתסכול. למה הם לא מקשיבים לי? למה הם לא מבינים את גודל העניין? למה הם לא לוקחים ברצינות את מה שקורה בעולם? נרגעת אחרי דקה. ממשיכים בארוחה שקט בשולחן. יותר מאוחר מארגנת את השולחן. שוטפת כלים, עדיין לא מרגישה רגועה. יוצאת לסיבוב, להירגע.
שמש חמימה אבל רוח קרה. עוברת במכולת לקנות כמה מצרכים להכנת ארוחת צהריים.
אין לי חשק לכלום. מה שבא לי לעשות זה רק לשכב על הספה. הילד מבקש שנכין עוגת שוקולד מחר, אין בעיה, ודווקא ברגע הזה התחשק לי להביא עוגה פשוטה בלי שום קשר למחר.
מזמינה את הבן לבוא איתי, וגם זה נגמר בפיצוץ. תחושה של תסכול ממלאת אותי. למה גם כשאני רוצה לעשות משהו כיפי, זה יוצא לי מהאף? חייבת לשנות גישה.
בסוף הוא מצטרף אליי במהלך ההליכה, מתנצל ואומר שזה לא עושה לו טוב כשאנחנו רבים. אני מבליגה, בוחרת לא לענות, רק מקשיבה. ההתנצלות עוד תגיע, אני בטוחה (לא טעיתי. יותר מאוחר זה הגיע). מגיעה הביתה. מתחילה להכין ארוחת צהריים פשוטה, כדורי עוף עם ירקות עם תיבול עדין וקל, משהו שכולנו אוהבים, אבל משום מה זה לא יוצא כמו שחשבתי. שום דבר לא טעים לי. אני מתוסכלת, משהו חייב להשתנות.
בינתיים אני יוצרת קשר עם מנהלת מועדון הגיל השלישי, כדי להבין אם היא צריכה עזרה או מתנדבים. מסתבר שיש צורך בשלושה מתנדבים ליום שלישי לחלוקת מזון מדלת לדלת, בבית דיור מוגן. מגייסת מתנדבים ובעזרת חברים מגיעה לעוד אנשים טובים. זה כיף.
שעת ערב. אימא מתעקשת לראות חדשות. מחכים להצהרה של ביבי.
הבן מתפרק ובוכה. כבר לא יכול לראות ולשמוע את כל הזוועה. זה לא עוזר להרגיע ולומר שיתעלם. הוא פשוט לא מסוגל.
בין כל הטירוף הזה בצהריים הייתה לי הפוגה. יצאתי החוצה. אני יודעת שאסור, אבל די. לא יכולה, חייבת לנשום אוויר, להתחבר לטבע, לשמוע ציפורים, לשאוף אוויר. רק כאן אני נזכרת כמה אני אוהבת את עצמי.
היום בבוקר הפתיעה ההסתדרות הכללית את צוות הרפואה של בית חולים ״אסותא״ באשדוד, ועל מדשאת מנחת המסוקים קיימה מבצע חלוקת המבורגרים לצוות הרפואה ,כתודה על העשיה המדהימה שלהם בכלל ובעת הזו בפרט, למעט ציבור החולים. הועבדים התפנקו בארוחת המבורגר מרשת BBB ועל המהלך ההתנדבותי זה אחראי ארנון בר דוד, ראש ההסתדרות הכללית וההסתדרות במרחב אשדוד , יחד עם היו״ר מרחב אשדוד חיים שייב וסגן היו״ר מאיר בן גוזי. "העובדים עומדים בחזית המאבק לבלימת ומיגור המגפה תוך סיכון חיים, וראוי שנדע גם לומר תודה" אמר חיים שייב.
