בחזרה לעד הלום: הקרב והמיתוס
Leave a Commentהמקום הזה הוא חלק משגרת חיינו, מהיומיום שלנו. אנחנו נוסעים על מחלף עד הלום, חוצים את נחל לכיש מלמעלה ברכבת, יושבים בפיקניקים בחורשה הסמוכה, מטיילים להנאתנו בפארק הקרוי גם הוא עד הלום, נהנים מהשיטפונות העזים בימי גשם. מתייחסים אליו כאל מובן מאליו. אבל עד כמה אנחנו יודעים מה התחולל כאן, במקום הזה ממש, במלחמת העצמאות?
ובכן, בראשיתו של חודש יוני 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, התחולל ליד גשר איסדוד של אותם ימים אחד הקרבות הקשים והעקובים מדם באותה מלחמה. הקרב הזה ופעולות נוספות הפכו למיתוס – מיתוס עד הלום. עד הלום – כי עד לפה הגיע הצבא המצרי ולא התקדם יותר.
עד הלום: לוח הזיכרון ללוחמים שנפלו. צילום: גלעד חזון
זכרם של החיילים הצעירים מגדוד 54 של חטיבת גבעתי שנפלו בניסיון לבלום את המצרים מונצח באנדרטה שנמצאת ליד הגשר וסמוכה לעמדת הפילבוקס – פרי יוזמתם של חבריהם שנותרו בחיים. שמותיהם של 54 חללים – מאותו קרב ומפעולות נוספות במסגרת "מבצע פלשת" – המבצע למיגור הצבא המצרי – מופיעים על לוחות האבן במקום.
הנקודה הצפונית ביותר
ב־29 במאי, שבועיים אחרי הכרזת העצמאות, החל חיל המשלוח המצרי שפלש לישראל לנוע ממג'דל (היא אשקלון של היום) צפונה – כוח ענק עם מאות כלי רכב, טנקים ותותחים. הטור התפרס על פני האזור שבין ניצנים לעיירה איסדוד, היא אשדוד היום. הנקודה הצפונית ביותר שבה התמקם היתה סמוך לגשר איסדוד – הגשר שמעל אפיק נחל לכיש, אשר נקרא היום גשר עד הלום בזכות העובדה שזאת היתה הנקודה הצפונית ביותר שאליה הצליחו המצרים להגיע.
כבר ב־12 במאי פוצץ הגשר על ידי חבלני גבעתי, דבר שהִקשה על התקדמותו של הצבא המצרי. ב־29 בחודש יצאה טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר, טייסת ה־101, לגיחה מעל הכוח המצרי סביב הגשר, וארבעת המטוסים (אחד מהם הוטס על ידי עזר וייצמן) הפציצו אותו אך הוא נותר במקומו. אחד המטוסים התרסק וטייסו אדי כהן נהרג. שמו מופיע באנדרטה.
במטכ"ל היו מודאגים מאוד מאפשרות של התקדמות המצרים צפונה ואולי גם מזרחה והוחלט על יציאה ל"מבצע פלשת" שהתמקד בגזרת איסדוד. למבצע, שנערך בין ה־1 ל־3 ביוני, נשלחו גדודים של חטיבת גבעתי יחד עם תגבורת מחטיבת הנגב של הפלמ"ח.
הקרב המרכזי היה הקרב סמוך לגשר שביצועו הוטל על שתי פלוגות וחצי של גדוד 54 של גבעתי שעליו פיקד צבי צור (צ'רה), לימים הרמטכ"ל, וסגנו היה יצחק דיבון (דוידזון). בליל ה־2 ביוני יצא הכוח מגן יבנה והתקדם ברגל לכיוון הגשר. בשלב כלשהו התקבלה הוראת ביטול מכיוון שנודע על הפסקת אש. אלא שהמצרים לא כיבדוה והפיקוד החליט לחזור על הביצוע בלילה הבא. זאת כנראה היתה אחת הטעויות הגדולות: החיילים נעו באותו מסלול, המצרים כבר היו מוכנים לקראתם ואלמנט ההפתעה אבד.
בשעות הלילה המאוחרות, בעוד חיילי גבעתי מנסים לחצות את ערוץ הנחל ולעבור לגדה המערבית שלו, נפתחה אש כבדה על ידי המצרים, מרובים, מתותחים וממרגמות. הגדוד ספג אבידות קשות ביותר. רבים נפלו בתוך הוואדי. הצבא המצרי לא מוגר אך גם נעצר ולא המשיך להתקדם.
לוחמי תש"ח, ובהם נערים וניצולי שואה שנותרו לבדם בעולם, התייצבו בגבורה מול הצבא המצרי, שלפי חלק מהגרסאות, תיכנן להגיע לתל אביב. שש שנים אחרי אותן פעולות, בשנת 1956, הוקמה אשדוד, במידה רבה בזכות אותם צעירים. לכן, היה מפתיע לגלות שמי שדואג לבוא בכל שנה לאנדרטה, לשמוע מורשת קרב מהוותיקים שהשתתפו בו, ולקיים טקס – הם לא אשדודים, אלא תלמידי בית הספר היסודי עמיח"י בקבוצת יבנה, הם ואנשי הצוות.
שיח לוחמים
ביום ראשון, ערב יום הזיכרון, הפגשנו במקום הקרב שלושה מהלוחמים שהשתתפו בו. הם כבר לא אנשים צעירים וחלק נכבד מחבריהם נהרגו בקרב. גם רבים מתוך אלה שנותרו בחיים באותו קרב דמים הלכו בינתיים לעולמם. "ונותרנו מעט", כמאמר שירו של חיים גורי.
הנוכחים: פרופ' עמינדב אילת (שטיינברג), בן 87; יצחק (איזי) ורדינון (רוזנבאום), בן 90; ועו"ד אלי צוק (צוקר), 86. שלושתם היו בגדוד 54 של גבעתי, שלושתם משתדלים עד היום להגיע לאזכרה השנתית בבית העלמין הצבאי במושב כפר ורבורג, שבו קבורים רבים מחבריהם, חללי הקרב ההוא. ההרוגים היו מוטלים בשטח ורובם הובאו לקבורה רק כחצי שנה אחר כך בקבר אחים.
עד הלום: טקס בהשתתפות תלמידי ביה"ס עמיחי בקבוצת יבנה. התמונה באדיבות בית הספר
אילת, שהיה פלמ"חניק לפני הגיעו לגבעתי, משתתף כמעט קבוע בטקסי התלמידים באנדרטה שמתקיימים בימי הזיכרון וגם כתב בספר שהוציאו ותיקי הגדוד. גם ורדינון וצוק השתתפו בתיעוד ובהנחלת המורשת לדור הצעיר. כשהם נפגשים במקום, הם מתעניינים זה בשלומו של זה ומעלים זיכרונות. ורדינון עבר לפני כשנה קטיעת רגל והוא מתנייד בעזרת כיסא גלגלים, אך ליד האנדרטה הוא מתעקש לעמוד ונראה מי יצליח לעצור אותו. חבריו תומכים בו מכל צד.
למפגש התלוותה מנהלת בית הספר עמיח"י בקבוצת יבנה רחל שפרון. "לפני 20 שנה כשהתחלנו זה היה אחרת. המצב פה ליד הגשר היה פחות טוב", היא אומרת, "בדרך כלל יום לפני יום הזיכרון מגיעים אלינו כמה מהוותיקים ומשוחחים עם התלמידים ובבוקר יום הזיכרון נפגשים איתם באנדרטה ועורכים טקס. התלמידים מתרשמים מאוד וזה חשוב להם מאוד. כיתות ו' שלנו נוסעות בכל שנה לבית גבעתי במצודת יואב, ובקיבוץ מציגים תערוכה".
ורדינון: "עמדת היציאה לקרב היתה בקבוצת יבנה ומכאן הקשר ההיסטורי בין הצדדים".
"הנה, אתה רואה את השם הזה? – יהודל'ה טולדנו. נפל על ידי ממש. חטף כדור ונהרג על המקום", אומר לי עמי אילת בהביטו על הלוחות עם שמות הנופלים המוצבים על קיר האנדרטה. הזיכרונות שבים ועולים, ואולי אף פעם לא נעלמו. "לפני כמה שנים גנבו את אותיות המתכת שהרכיבו את השמות ואחר כך החלפנו את הלוחות, הכל מימנו מכיסנו, יחד עם ותיקי הגדוד", הם אומרים.
