טור זה שמלווה את סגירתו הסופית של “כאן דרום” המודפס נכתב בליווי צביטה בלב שכן כתבתי בו במהלך רוב שנות עיסוקי בעיתונות. התחלתי לכתוב בו מיד עם הקמתו לפני 37 שנים ולהוציא הפסקות קצרות כתבתי בו עד פסח האחרון. קורונה, אתם יודעים…
במשך שנים רבות היה העיתון אימפריה. הוא סיקר באמצעות כתבים רבים וצלמים את האזור הגיאוגרפי הגדול ביותר ברשת שוקן שכלל את אשדוד, אשקלון, גדרה, יבנה, קריית גת, קריית מלאכי והמושבים והקיבוצים שביניהם. הייתה בעיתון אפילו מעבדה לפיתוח תמונות בשחור לבן.
אשדוד הייתה אז עיר קטנה. כולם הכירו את כולם וגם את המכונית שלי. אנשים היו משאירים לי פתקים מתחת למגבים שהכילו פניות ומידע רלוונטי לכתבות.
אחד מספקי הנושאים לכתבות היה בעלי איציק, בעיקר בנושאים שקשורים לים. אני זוכרת שאחד הסיפורים שחשפתי היה על שני אנגלים, צרפתי ונער אתיופי שתקועים בספינה בנמל אשדוד ואינם מורשים לרדת ממנה. זה אומנם נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל זה היה סיפור עצוב למדי. הארבעה רותקו לספינה במשך כחודשיים כי לפליט האתיופי, שהסתנן אליה כנוסע סמוי לא היו מסמכים. ארגנו להם בתרומה מזון ומים וגם ניסינו לסייע באמצעות הרשויות. הבעיה נפתרה כשהאתיופי הצליח להסתנן לאנייה סמוכה שהפליגה לקולומביה ושלושת הנותרים הורשו לטוס הביתה.
עבודתי העיתונאית הייתה מרתקת בזכות התחומים המגוונים בהם עסקתי. סיקרתי בעיקר את אשדוד. את התנהלות העירייה, הפוליטיקה המקומית והאירועים המקומיים למיניהם. פעמים רבות גם צילמתי. אחת הפעמים הייתה בישיבת מועצה משמימה כשהייתי העיתונאית היחידה שנותרה באולם. לפתע התפרץ פנימה אחד התושבים הממורמרים והיכה את ראש העיר צבי צילקר. היינו היחידים שהיו לנו תמונות מהאירוע יוצא הדופן הזה.
ואם בצילקר עסקינן, כפוליטיקאי הוא לא זכה אצלי בהנחות סלב. באחת משנות כהונתו הרבות אספתי את כל ההודעות לעיתונות של הדובר שהודיעו על פרויקטים שהעירייה תבצע. כצפוי רבות מהן לא התממשו ונשארו בגדר יח”צ. הכתבה שהעורך ברק סרי נתן לה את הכותרת “הבטחנו ולא קיימנו” השתרעה על פני 4 עמודים כולל תיעוד של “האין” בתמונות. ביום שישי בבוקר כשהרמתי את הטלפון שצלצל בביתי לא הצלחתי לפענח את הצרחות מצידו השני של הקו וסגרתי.
בצלצול נוסף התברר לי שצבי צילקר על הקו. הוא טען שהכתבה גורמת לו עוול ונזק. הבהרתי לו שהכל מגובה במסמכים ושזה תפקידה של העיתונות לחשוף מחדלים. למותר לציין שהכתבה עוררה הדים ודברו עליה רבות. לזכותו של צילקר יאמר שהוא הפנים את כללי המשחק ולא נטר איבה, אם כי שאל אותי לפעמים בעוקצניות אם אני ממשיכה לאסוף את הודעות העירייה לעיתונות.
כתבתי על נושאים רבים. על חינוך (איך לא), סיפורים אנושיים, תופעות, ביקורות על ספרים חדשים, המלצות על תערוכות, הצגות, מופעים, טיולים אתרי ביקור ועוד. באמצעות כתבותיי הצלחנו למנוע סגירות של מוסדות ופרויקטים בעקבות קיצוצים בתקציביהם כמו למשל של המשחקייה בתחנה לבריאות המשפחה ברובע א’ ששירתה עשרות אימהות שהחליפו שם משחקים וספרים לפעוטות, וסגירת התחנה לטיפול באלכוהוליסטים.
במהלך השנים התאפשר לי להגיע להישגים עיתונאיים בלתי מבוטלים וזאת בזכות העיתון ששימש לי כאכסניה ועורכיו לדורותיהם שהיו פתוחים לרעיונותיי. בצד הנושאים המקומיים כתבתי על ביקוריי במסגרת משלחות עיתונאים במדינות ברחבי העולם בהן בבורמה (כשהיינו משלחת העיתונאים המערביים הראשונה שהורשתה לבקר שם), בפיליפינים, בהודו, בגאורגיה, בסין, במצרים, בירדן ובמרוקו.
כתבתי על פרויקט לעיתונאים שהשתתפתי בו כשנה ומטרתו הייתה לקדם את השלום באזור. בפרויקט, שיזמה ומימנה ממשלת דנמרק והיה בחסות חוסיין מלך ירדן, השתתפו עיתונאים ישראלים, פלשתינאים מצרים וירדנים והוא כלל הקמת רדיו ועיתון דו לשוניים בעברית ובערבית. הפרויקט, שכלל סמינרים ומפגשים באירופה, גווע בסופו של דבר בעקבות האינתיפאדה הראשונה.
שוטרים שהגיעו היום לפיצה איטליאנו ברובע א' קנסו את בעל העסק, אושרי ניזרי ב-5 אלף ש"ח, בשל הפרת תקנות הקורונה. השוטרים הסבירו לו כי הקנס זאת לאחר שלקוח רכש פיצה ב-45 ש"ח ולקח אותה בטייק אווי, וזאת בניגוד לכללי הסגר שמאפשרים רק משלוח ולא טייק אווי.
"הופכים את בעלי העסקים מאנשים טובים לעבריינים", כתב ניזרי בפוסט זועם, "סופרים שמקבלים מעל 1,000 לקוחות ביום הם מקור הדבקה. לא אנחנו העסקים הקטנים שמקבלים כמה עשרות לקוחות ביום. היד קלה על ההדק חברים, המטרה שלהם לחסל את העסקים הקטנים אתה מבינים מה קורה כאן? פעם נלחמנו למען המדינה היום המדינה נלחמת בנו".
נזרי ציין כי כבר זמן רב שהעסקים הקטנים סובלים בשל משבר הקורונה, "זה לא ייאמן, בתקופה כל כך קשה לא מרחמים במעט על בעלי העסקים. היינו בצבא, תרמנו למדינה, משלמים מיסים וכל פעם שיש פה איזה מבצע צבאי – אנחנו בעלי העסקים באשדוד הראשונים לתרום לצבא ולשוטרים בזמן מלחמה".
מחלקת הים של חברת נמל אשדוד עברה אל ניהולה של חברת נמלי ישראל (חנ"י) – מהלך שאמור לקדם את פתיחת ענף הנמלים לתחרות. מחלקת הים, האחראית לניהול התעבורה הימית במרחב הנמל וכן מתן שירותי ניתוב האוניות וגרירתן וקשירתן לרציפים, תנהל מעתה את כניסתן ויציאתן של האוניות הן לנמל אשדוד הוותיק והן לנמל הדרום הסמוך אליו שייפתח לפעילות בשנה הקרובה ולתאגידים נוספים הפועלים במרחב הנמל.
מחלקת הים עוברת לחנ"י
המעבר של מחלקת הים של אשדוד מצטרף להעברת מחלקת הים של נמל חיפה לחנ"י לפני כחודשיים. בחנ"י מסבירים כי שינוי מבני זה נועד להבטיח את הגברת התחרות והיעילות בין הנמלים הקיימים והחדשים, וזאת באמצעות ניהול המרחב הנמלי ע"י חנ"י המשמשת כ-landlord, באופן מקצועי ושוויוני.
עוד הוסיפו בחנ"י כי לקראת קליטת פעילות מחלקת הים שודרגו מערכי ההדרכה והוקמו חדרי בקרה חדשים – "כל זאת במטרה לחולל מהפכה במתן שירותי תעבורה ימית בנמלים, שתקדם רמת שירות גבוהה יותר ותביא להוזלת מחירים למען הכלכלה הלאומית ולסחר החוץ במדינת ישראל", כך נמסר.
במהלך היום התקיים מבצע חיסונים מיוחד במינו עבור אוכלוסיות מיוחדות כמו אנשים עם מוגבלות, אוכלוסיות על הרצף האוטיסטי, תושבים וותיקים ועוד.
מבצע חיסונים
ההכנות למבצע החיסונים החלו בשבוע שעבר, במסגרתם הוסב אולם הספורט במקיף ח' למתחם חיסונים גדול, שחולק ל-12 עמדות חיסונים. כמו כן, נפרסה תשתית מחשוב ונפתחו עמדות קליטה לקראת הגעתם של המתחסנים.
עמדות חיסונים מסודרות
היום בבוקר בשעה 9:00 בבוקר יצא המבצע לדרך, כאשר על פי סדר שנקבע מראש הגיעו קבוצות מסודרות למתחם החיסונים, וכל אחת ואחד מהמתחסנים הגיעו עם מלווה אישי ומיד התקבלו על ידי עובדי המינהל והמתנדבים אשר הובילו אותם לעמדת החיסונים. צוותי מד"א ומתנדבים חיכו בכל תחנה, ועם רגישות גדולה הם קיבלו את התושבים, הסבירו וחיסנו.
ביום שישי חזר יאשה אליאשווילי, בן ה-16 לביתו לאחר משחק כדורסל בשעה 14:00. הוא התקלח ואז ישב ואכל ארוחת שבת עם משפחתו, לאחר הארוחה, הוא אמר לאביו כי הוא עולה לחדרו לנוח ושיקרא לו בהמשך והוא יבוא. אמו נכנסה לחדרו על מנת להעיר אותו ומצאה אותו כשהוא ללא הכרה.
צוות של מד"א שהוזעק למקום, קבע את מותו, כאשר ההערכה היא כי לקה בליבו.
מותו המפתיע של נער צעיר ובריא, הוא כל כך תמוה ולכן נערכו לו בדיקות שונות על מנת לברר את סיבת המוות. אלא שבמשטרה לא הסתפקו בכך וביקשו לנתח את הגופה כדי לוודא באופן מוחלט את סיבת המוות. אלא שבני המשפחה התנגדו לכך.
יאשה אליאשווילי ז"ל. צילום: ספורטאי מכבי אשדוד
המשטרה הגישה בקשה לבית המשפט והסבירה כי נעשה צילום סי.טי ובדיקת רעלים אך הם מבקשים לבצע נתיחה, "אנו מבקשים נתיחה של הגופה על מנת לקבוע סיבת המוות של המנוח . כמו שעולה מחומר החקירה הנער היה בריא, ספורטאי, אין חשש לעבירה . החשש הוא שנסיבות מותו אינן טבעיות בדגש על גילו הצעיר", אמר נציג המשטרה.
נציג זק"א בדיון, שניר אלמליח, טען כי מדובר במקרה טראגי ולמרות שאין חשד לפלילים המשטרה עיכבה את הגופה מאמש, וטען כי במצב כזה אין למשטרה סמכות להחזיק בגופה.
בדיון השתתף גם רפאל מירילאשוילי מראשי הקונגרס העולמי של יהודי גיאורגיה, שמכיר את המשפחה כבר שנים רבות ומלווה אותם במקרה הזה.
אביו של הנער, אירקלי, שהשתתף בדיון ביקש מבית המשפט כי יורה על שחרור גופת בנו, "זה בן יחיד שלי אני מודה לקב"ה שנתן לי אותו, אני לא רוצה שינתחו אותו. תנו לי להתחיל את האבל עליו, אני מכיר את המנהגים של האבות שלנו אנו מהעדה הגרוזינית תנו לי להתאבל עליו".
מזה כשבועיים שאשדוד נמצאת על סף עיר אדומה, על פי המדד היומי של משרד הבריאות, אשדוד עם ניקוד 7.4 וקרובה מאוד לקו האדום. נכון להיום יש באשדוד 1,334 תושבים המוגדרים "חולים פעילים". שיעור הבדיקות החיוביות עומד על 8% שזה גבוה מהממוצע הארצי שעומד על 5.3%.
המדד של אשדוד
על מנת להיאבק בתחלואה, קוראת העירייה לתושבי העיר לבוא ולהיבדק לקורונה, ללא תשלום וללא הפנייה בשני המוקדים: בחניון המשכן לאומנויות אשדוד ובמתנ"ס ט'.
מתנ"ס רובע ט'
תחנת בדיקה להולכי רגל תפעל כאמור במתנ"ס ט', רח' ראשון לציון 4, בימים הבאים:
יום ראשון (3/1), בין השעות 12:00-19:00
יום שני (4/1), בין השעות 09:00-16:00
יום רביעי (6/1), בין השעות 09:00-16:00
יום חמישי (7/1), בין השעות 09:00-16:00
צפו בתורי הענק אתמול בדרייב אין:
תחנת דרייב אין לבאים ברכב, תפעל במשכן לאומנויות הבמה, רח' דרך ארץ 1. לעת הזאת טרם נקבעו המועדים המדויקים. הודעה נפרדת תצא במהלך השבוע.
עובדי עיריית אשדוד שהגיעו ביום שישי בבוקר לאנדרטת חללי חיל הים בגן אלישבע, הזדעזעו לגלות ונדליזם במקום. צבע אדום וכתובת גרפיטי רוססו על האנדרטה ועל הקיר ההיקפי. המשחיתים ריססו ספריי אדום גם על האותיות האנדרטה.
ונדליזם באנדרטה
מנהל התפעול ומנהלת רובע א' לקחו את הפיקוד על הטיפול, אגף תפו"ח ומחלקת נטיעות גן אלישבע הגיעו באופן מידי לטפל במקום ולהחזיר את במהירות האפשרית את המקום לקדמותו ולזמור על כבודם של הנופלים. ואכן בתוך מספר שעות ובעבודה קשה חזרה האנדרטה וסביבתה למצבה הקודם.
עובד עירייה מנקה את האנדרטה
האנדרטה לאחר הניקוי
"זכר הנופלים חשוב לכולנו ולכן פעלנו במהירות הגדולה ביותר תוך הפעלת כוחות רבים במטרה לסיים את העבודות גם לפני כניסת השבת. לא רצינו שהזוועה תיחשף או תישאר כך עד יום ראשון", אמרו במנהל התפעול בעיריית אשדוד.
שחקן מכבי אשדוד, יאשה אליאשוולי, בן 16 הלך הלילה לעולמו לאחר שנפטר במהלך שנתו, ככל הנראה מדום לב.
אליאשווילי שיחק כדורסל ביום שישי וכשחזר לביתו הלך לנוח במיטתו, בני משפחתו שניסו להעיר אותו הזעיקו את מגן דוד אדום. פראמדיקים שהגיעו לבית קבעו את מותו.
דבר פטירתו היכה בהלם ותדהמה את מכריו, "ילד עם לב זהב. תמיד חיפש לעשות טוב. להתקדם. לעזור לכל הילדים באגודה. לעשות הכל למען הקבוצה שלו נקרע לי הלב", כתב מאמן הכדורסל, אלעד בן צור.
יאשה אליאשווילי ז"ל. צילום: ספורטאי מכבי אשדוד
"יאשה אחי היקר לא מאמין שאתה כבר לא איתנו תנוח על משכבך בשלום ילד נשמה טהורה בטוח שאתה במקום טוב", כתב מיכאל מגלשווילי.
ממועדון הכדורסל מכבי אשדוד נמסר, "אמש המשפחה שלנו איבדה את אחד מבניה הטובים ביותר באופן מפתיע ובלתי נתפס. כולנו המומים וכואבים את לכתו בטרם עת של שחקן קבוצת הנוער יאשה אליאשוילי ז״ל. משתתפים בצערה העמוק של משפחתו ומחבקים אותם לעד. יהי זכרו ברוך".
דסק שוקק וחנוק מעשן סיגריות שהיה “מרכז העצבים” של מערכת העיתון; צלצולים בלתי פוסקים שעולים מפקס שנכשל, ומטלפונים, ניידים או קוויים, מתערבבים עם תקתוקי מקלדת וצפצופים טורדניים של ביפר. מעין צרמוניה מטורפת וקסומה גם יחד שהייתה לפס הקול הקבוע של מלאכת הוצאת הגיליון הבא של “כאן דרום”.
אלה זיכרונות בני 20 שנה ויותר שנשלפים כעת בזה אחר זה, כמו תמונות דהויות שנחשפות עם פתיחתו של אלבום נשכח, צובטות בבטן, מעירות געגוע. דף, ועוד דף, ועוד אחד משחזרים כולם, בקצב איטי להכאיב זיכרון מימים שבהם העיתונות הייתה אחרת, מימים שאנחנו היינו אחרים.
היינו עיתונאים “רעבים”, ומדי שבוע הסתערנו מחדש על מלאכת עשיית העיתון הטוב והמשפיע בדרום. ידינו היו מלאות בעבודה, פנקסי כתיבה מרופטים התמלאו מדי יום בציטוטים שאספנו ממרואיינים, בהדלפות עסיסיות שקיבלנו מקציני משטרה ומפרקליטים, באמירות ריקות של פוליטיקאים מקומיים, בקצוות חוטים שמסרו לנו מקורות ויודעי דבר, בהצלבות של פריטי מידע שבעוד שעות ירכיבו כולם את הסיפור שבאנו לספר.
עבדנו הרבה מדי, בתמורה לשכר זעום מדי אבל מצד שני גם לא חשבנו על זה יותר מדי, כי למי היה זמן לזה ובכלל מה היה הטעם. כמו היום, גם אז, בעיתונות לא היה כסף ואנחנו הגבנו למצב בנשיכת השפה העליונה ומדי בוקר השכמנו לעשיית המלאכה שהאמנו בה בכל לבנו. בצניעות, בתחושת שליחות ובחרדת קודש, כי כתבנו על בני אדם, על קריירות ועל מפעלי חיים שאנשים בנו בעשר אצבעות.
היינו ביקורתיים ונשכניים, אוי לנו אם לא היינו כאלה, אבל גם היינו הגונים והוגנים, לעולם עם רגליים יציבות על הקרקע, נשמרים ממחלות ממאירות שאיימו על עיתונאים, והארורה שבהן משבשבת את פעולת השתן וגורמת לו לזרום לכיוון הראש.
פעלנו בגאווה ובלי אגו, לא אמצנו גינונים, היינו חפים מחשיבות עצמית. תפסנו את תפקידו של העיתונאי כפשוטו, התגאינו בו די מכדי להוסיף עליו עוד סמכויות סינטטיות. איש מאיתנו לא האמין שהמקלדת שלו מזריחה את השמש, אבל כולנו האמנו שאין כמו אור השמש כדי לחטא ולהבריא חוליים של מערכות ציבוריות. לא התביישנו להיקרא כלבי השמירה של הקופה הציבורית ופה לאזרח הקטן.
אלה היו שנים של עבודה קשה שעיצבו אותנו כעיתונאים, יצקו בנו את הערכים הנכונים, חספסו אותנו בשגרה סיזיפית של עשיית חדשות. התמסרנו למלאכה הזאת רק כפי שאוהבים מתמסרים לאהובות, העברנו לילות לבנים של כתיבה בלתי נגמרת במערכת, עם עיניים טרוטות מעל עמדות כתיבה שהסריחו ממאפרות שלא רוקנו ומספלי קפה ריקים שלא פונו.
כתבה של אזולאי על תופעת הפרוטקשן באשדוד, "כאן דרום" 2005
היינו עייפים, אבל נמרצים ושטופי אדרנלין, לעתים היינו מותשים, אבל גאים ונלהבים. הרגשנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ולא קיטרנו: גם כשהשעה הייתה מאוחרת, העייפות איימה להכריע והנסיעה הביתה, אל המיטה הרכה הייתה כבר ארוכה מדי, עשינו את מה שהיה הגיוני לעשות ביחס למצב: ישנו במערכת כי ממילא בעוד שעתיים – שלוש מתחיל יום חדש.
שנות האינתיפאדה השנייה טלטלו אותנו אל מול גלי הטרור ששטפו את רחובות ישראל, פיגוע דחק מראש סדר היום פיגוע אחר, כל צפצוף בביפר היה התחלה פוטנציאלית של קטסטרופה חדשה.
והיינו שם, ב-2001, ליד אותו אוטובוס שנבלם בעצמה בחלקה האחורי של משאית בצומת גן יבנה – באחריתו של מסע הרג שהוביל נהגו, תושב עזה שדרס 8 בני אדם בצומת אזור, 7 מהם חיילים וחיילות מאשקלון שהיו בדרך לבסיס במרכז הארץ. כמה שנים מאוחר יותר, את שני הפיצוצים שביצעו מחבלים מתאבדים בעורף נמל אשדוד שמענו היטב במערכת. לא חיכינו להודעה על פיגוע. קפצנו אל תוך הרכב ונסענו לשם במהירות, הישר אל תוך התופת והזוועה. מניין ההרוגים: 10 בני אדם.
התקשר דור גפני, העורך של כאן דרום והאחרון בשרשרת, וביקש: ״כתוב טור פרידה בתור העורך המיתולוגי של כאן דרום״. העיתון נסגר, הוא אמר את מה שידעתי כבר שבועות. עבורי סגירת העיתון שאתם מחזיקים ביד בפעם האחרונה, היא צביטה בלב. תקופת חיים שמסתיימת.
הצעירים אולי לא זוכרים, אבל שנות ה-80׳, ה-90׳, חלק משנות האלפיים, היו הימים הגדולים והמשפיעים של העיתונות המקומית בישראל. הטלוויזיה המסחרית, או בשמה היותר מאוחר ״ערוץ 2״, טרם קמה, אף אחד לא ידע מה זה אינטרנט, ואת עידן הרשתות איש לא דמיין. היו עיתונים ארציים חזקים, בעיקר ידיעות אחרונות והמקומונים.
והמקומונים קבעו כמעט הכל. המונים קראו אותם, בדרך כלל לפני העיתון הארצי, כדי לדעת מה קורה בעירייה, במועצת הפועלים, במתנ”ס השכונתי, סיפורי הפלילים באותו שבוע, הרכילות, הגיבורים המקומיים, העלק סלבס, החשיפות, השחיתויות, הכל.
והשפענו. מאד השפענו. היינו עיתון אזורי שהשתרע מקו יבנה גדרה, דרך אשדוד, אשקלון, קרית מלאכי, קרית גת ועד שדרות כולל כל המועצות האזוריות, בעיקר המושבים. התפוצה שלנו הייתה אדירה והעיתון היה בתשלום. עיתונים ארציים ציטטו מדי פעם את הסיפורים שלנו שהיו כמעט תמיד ביזאריים, מצחיקים, קצת מופרעים לתושבי ת״א והמרכז.
שער "כאן דרום" 11.12.98
פעם בחצי שנה היו עורכים סקרי תפוצה, TGI קוראים לזה, ותמיד היינו ראשונים. באשדוד היה פייט גדול על התפוצה עם מנחם גלילי, העורך הוותיק והמיתולוגי של השבוע באשדוד. נפגשנו עם היריבים מדי שישי בקיוסקים, בדוכנים, במכולות, לא תמיד תמיד זה עבר בשקט. והיו תקופות הבחירות הסוערות לראשות הערים. העיתון השפיע מאד, לפעמים חרץ גורלות, ראשי הערים והמועמדים בערים השונות ראו ב״כאן דרום״ את הסיבה להכל, לניצחונות, להפסדים, כמעט לגורלם.
עשינו הכל כדי ליצור עיתון מעניין. עבדנו קשה כדי למצוא את הסיפורים הטובים ביותר, המעניינים, הצבעוניים, החושפניים, כאלה שיספרו את האמת בכל עיר ועיר, בכל מחלקה בעירייה, בכל רובע בעיר, כמעט בכל בלוק בשכונה נידחת. רצינו לעניין, לרגש, לעורר מחלוקת, לעצבן, לגרום לקורא לחפש אותנו בדוכן גם בשבוע שלאחר מכן.
"כאן דרום" נולד בלידה מזורזת מאוד, מיד אחרי שנפלה שרשרת המקומונים הארצית שנקראה “רחוב ראשי”. זה היה בשנות השמונים, התחלת שנות השמונים. עבדתי כעורכת ב”רחוב ראשי” של אשדוד והדרום, ומהיום למחר נותרתי ללא עבודה. עמוס שוקן הזמין אותי אליו, והציע לי לערוך שבועון אזורי באשדוד ובסביבה. משכורת, עניינים, תפקידים? “אחר כך. קודם תתחילי לעבוד”. והתחלתי.
השבועון המקומי הראשון שהקמתי וערכתי היה “עיר ותכלת”, והוא היה כולו שלי, ומוקדש לאשדוד בלבד. השקעתי כסף כדי להתחיל להריץ אותו, הייתי עיתונאית הרבה לפני כן, וגם עורכת. הוא לא זכה לחיים ארוכים, למרות התכלת, כי לא הצלחתי להתחרות עם אחד, נקרא לו הבוס של העיתונות בעיר.
הוא סיפר, אחרי הרבה שנים, שנהג להגיע לסופרמרקטים ולחנויות באשדוד שבהם הניחו השליחים שלי גיליונות של “עיר ותכלת”, שהיה כמובן חינמי, היה לוקח ערימה אחרי ערימה, וזורק לים…
התחלתי בעבודה. כאן דרום היה השם שהצעתי, וכך הוא התחיל לרוץ. עוד לא היו כתבים, אבל פניתי לחיים שושן שעבד איתי ב”רחוב ראשי” ככתב ספורט. היה מפיץ לעיתון והוא היה גם הצלם: משה שדה.
שער הגיליון הראשון של "כאן דרום", 1983, מתוך האוסף של סימון לוי
זוכרת שישבתי איפה שהוא במרכז רובע א’ וחיכיתי לפגישה עם הגרפיקאי ג’ורג’ בן חיים. לא הכרתי אותו, הייתי די חדשה באשדוד. חיכיתי חצי שעה, שעה, שעה וחצי ואז, בערך, הוא הגיע. בחור חמד, שמצא אותי כועסת. “אפילו נידון למוות שואלים מה יש לו לומר”, אמר ג’ורג’ ללא כל מבוכה ובחיוך שובה לב.
כך למדתי מקרוב מהו שעון אשדוד. שמונה בבוקר זה בערך תשע וחצי, ועשר זה צהריים…
עבדו אז בשיטות שלא שמעתם עליהן, אני מניחה. שיטות הכנה לדפוס, גרפיקה, סגירת עמודים. יום רביעי היה היום הארוך שזחל עד יום חמישי לפנות בוקר. זה לא השתנה, אני משערת.
את ההורוסקופ השבועי קיבלנו ישירות מ”הארץ”, או אולי זה היה מ”העיר”, המקומון התל אביבי של רשת שוקן. יום רביעי אחד מתקדם לו במהירות לקראת סגירת העיתון, ולא הגיע הורוסקופ. לקוח אשדודי עשה עסקה עם איש מכירות של “כאן דרום”, ולפיה, המודעה שלו תהיה בחלק התחתון של העמוד שבו מופיע ההורוסקופ (העיתון היה חינמי, ההכנסות רק מהמודעות).
מה עושים? אין הורוסקופ – הלכה המודעה. אמרתי שיהיה בסדר. נסגרתי לי בחדר אחד בדירה השכורה שבה עבדנו, וכתבתי את ההורוסקופ. יש עקרונות להורוסקופ, או לפחות כך זה היה: לכל מזל, ממאזניים ועד שור וכל השאר – צריך שיהיה קטע נעים, משפט מבשר או רומז טובות. צריך שיהיה גם משפט מבשר או רומז לבעיות שעלולות לצוץ, ויש איזון תמיד בין כסף לאהבה, כשהטוב חזק יותר אצל שניהם, גם בכסף וגם באהבה… כך אצל כל המזלות, מדלי ועד אריה או שור, או בתולה אפילו, ודאי שגם אצל הדגים…
אמרתי למזכירה שהגיע פקס, אבל העתקתי אותו כי הוא היה לא ברור. היא כתבה במכונת כתיבה את מה שנתתי לה, שלחנו מהר לסְדָר, שם הנפיקו את הבְּרוֹמַיְיד, מישהו מהחבר’ה התיכוניסטים שהצטרפו למערכת יצא לקחת אותו, (זה היה ברובע א’ במרכז שם). כך יכול היה ג’ורג’ לעבוד על העמוד: הורוסקופ בחצי העליון, מודעה בחצי התחתון, הכול יופי.
אנו שומעים פעמים רבות פוליטיקאים ואישי ציבור שמשתמשים בו. לדעתי המשמעות היא פשוטה: לא לבנות בניינים כך שיחסמו את נוף הים ואת רוח ה"בריזה" המגיעה ממנו.
חסימת נוף הוא מושג ברור, אבל מהי בריזה? בארצנו, בשעות היום והלילה מתקיימים כווני רוח הפוכים. בשעות היום הרוח היא ממערב למזרח עקב זה שהיבשה מתחממת יותר ממי הים והרוח נוטה ללכת אליה. בשעות הלילה הרוח היא ממזרח למערב עקב זה שאז הים מתחמם יותר והוא חם מן היבשה. הרוחות הללו מצננות את העיר בשעות היום החמות ומחממות אותה בשעות הלילה הקרות יותר. רוחות אלו ממתנות את מזג האויר בערים הסמוכות לים.
אני בן אדם של תהליכים. כתיבת הטור שלפניכם היא חלק מהתהליך שאני עוברת בתקופה האחרונה. תהליך של יציאה לאור. שנים אני מפרסמת שירה ומתמודדת עם עיניים של קהל אבל רק עכשיו הבשלתי לראות את היופי שבחיי.
כך כתבתי בטור הראשון שלי ב”כאן דרום” שהתפרסם ב-29.3.19. עוד כתבתי שם שאני מנחה תהליכי כתיבה, קוראת את נפש התלמידים שלי- את רגשותיהם, מחשבותיהם כל שבריר של מבוכה, פיסת מרירות, פרץ שמחה, התרגשות, את כל אלה אני חשה במקביל, מכוונת, מלטפת כשצריך, כועסת כשנכון לכעוס שמחה במתנות קטנות של חול, כשהשורה הנכונה נכתבת, כשהמילה המדויקת נאמרת, כשהשיר הנכון לכותב/ת נכתב.
זוהי חווית חיים. הלווי הרגשי הזה הוא מעבר לכתיבה, הוא קשור בעמדה של התבוננות נפשית תמידית הכרוכה בדרישה עצמית להיות מחוברת כל הזמן, לחוש את עצמי ואת הזולת בעת ובעונה אחת. קשה להיות מחוברת כל הזמן. יש נפילות, בקרים קשים, קשיי התארגנות, מפלות קטנות, כאבים מכל הסוגים ובכל זאת משימת חיי היא לעמוד לרשות היצירה שלי ושל אחרים, בלי להיות תלויה במצב הרוח הרגעי שלי. אני מחויבת, גם אם לא ישנתי טוב, גם אם אני עצבנית, זאת בעיה שלי. אין לי זכות להיות לא נחמדה, לא להתחשב, לא להפריש רעלים על אחרים כי מתחשק לי…כך לגבי נותני השירותים השקופים. כולם בני אדם עם צרכים ורצונות, רק שהתרגלנו לא לראות אותם וצריך לעשות מאמץ רציני כדי להבחין בנשמתם.
את זה כתבתי לפני כמעט שנתיים כשהתחלתי בהיסוס לכתוב את עצמי. להעלות את רגשותיי על פני הדפים היקרים הללו שספגו את ליבי ואת נשמתי.
שבועיים אחר כך כתבתי טור על אשדוד, וראש העיר יחיאל לסרי, שפגשתי במקרה כמה ימים אחרי הפרסום, אמר לי “קראתי ונפעמתי”. אז הבנתי שהכתיבה שלי רלוונטית. קוראים אותי!
אשדוד עירי האהובה. כן כן זאת הכותרת שלי. אשדוד אותה לא אהבתי בלשון המעטה בילדותי, שסבלתי בה ורק חיכיתי שאוכל לעזוב אותה מהווה לי היום מקור השראה המוליד מעיין נובע ואינסופי של יצירה.
עברתי תהליכים ביחס שלי לעיר בה גדלתי מגיל חמש. היום אני מאושרת לחיות באשדוד. כאמנית כל הזמן שואלים אותי למה אני לא מתגוררת בתל אביב בירת התרבות הישראלית. גרתי שנים בתל אביב. היו לי שם שנים יפות של עשייה ותהודה אמנותית אבל מיציתי אותן. הרעש, הלכלוך, חוסר הסבלנות, הצפיפות ויוקר המחייה העיקו עלי. חוף הים של תל אביב על צבעיו העזים וגווניו האנושיים סיפק לי השראה תמידית. כשעברתי להתגורר בפריז לשנה, התגעגעתי לחוף של תל אביב. אשדוד הייתה מחוז ילדות רחוק.
האשמתי את אשדוד בעיכוב שבהתפתחותי. זרקתי על אשדוד את כל מה שהפריע לי בחיים. אשדוד הייתה אשמה בכל. טענתי שגדלתי במקום הלא נכון ולכן נקודת הזינוק שלי התחילה נמוך מאחרים. לא הבנתי שהסביבה היא רק גירוי וניתן לעבוד איתו בכל מיני צורות. נכון שהשנים הראשונות הן השנים המעצבות והמשמעותיות להמשך חיינו אבל ניתן להתפתח גם בסביבה חונקת, כשיש כלים נפשיים מדויקים, מספיק שיש דמות מבוגרת אחת שמעודדת. לצערי לא פגשתי דמות כזאת באשדוד בשנים הקריטיות של הבלבול וחוסר הכוון. היום אני רואה את זה כמבחן שהיה עלי לעבור בעצמי ללא עזרה כדי שאוכל להפוך למנטורית שעוזרת לאחרים ודווקא באשדוד. היה נוח להאמין שאין נביא בעירו. שאין לי מקום של כבוד בעיר בה גדלתי.
בשנים האחרונות, בתמיכתם של מוטי מלכא וסמי שלום שטרית אני מנחה כל שנה אירוע גדול במסגרת פסטיבל אשדודשירה, עליו אני שוקדת חודשים.
פשוט כשהיה לי ברור מי אני, ולא הייתי לכודה בתחושת הקורבנות שלי כמשוררת שלא יודעים להעריך, אנשי המפתח זיהו את היכולת שלי ונתנו לי מקום. בצניעות וללא קשירת כתרים לעצמי פילסתי לי את הדרך.
זה לא יכול היה לקרות קודם ללא ספק. היה עלי להבשיל ולתפוס את עצמי ואת הסביבה בצורה חדשה ומפרה, בגישה חיובית ולהשתחרר מהמטענים הישנים.
במסגרת הגיליון האחרון והחגיגי של "כאן דרום", החלטנו לחזור אחורה ולעשות כבוד לאנשים שעבדו בעיתון לאורך השנים. אז מה יותר מתאים מאשר לראיין את כתב הספורט הבולט בעבר של הספורט האשדודי, שהוא במקרה גם אבא שלי, יוסי אחאבן?
יוסי, 52, התחיל את הקריירה העיתונאית שלו בשנת 1989 בעולם הספורט בעיתון הארצי "חדשות" הארצי ובמקומון "כאן דרום". בהמשך, הקריירה שלו התרחבה גם למדורי הרכילות והחדשות השונים בתקשורת הארצית והמקומית, והיא כוללת שלל סיפורים וחוויות מצחיקות ומעניינות שאני שומע בבית מגיל קטן. כיום יוסי הוא הבעלים של משרד פרסום ויחסי הציבור "המרכז הישראלי לפרסום", כבר מעל ל- 20 שנה. הקריירה העיתונאית של אבא שלי והדרך שהוא עשה היא השראה עבורי, במיוחד כשאני מבחין בהערכה הרבה לה הוא זוכה מכל דמות ספורט בעיר.
יוסי אחאבן בצעירותו כעיתונאי (משמאל)
יוסי, מה דעתך על סגירת עיתון "כאן דרום"?
"אין ספק שזה עצוב מאוד. הסגירה של 'כאן דרום' מסמלת את סוף עידן העיתונות הכתובה, במיוחד במקומונים ולדעתי זו רק סנונית ראשונה. לצערי כנראה שיהיו עוד עיתונים ומקומונים שיסגרו. העתיד לא נראה ורוד במיוחד והמגמה עוברת לאתרי האינטרנט ובמיוחד לרשתות החברתיות".
מה לדעתך השתנה בין עיתונות הספורט של פעם להיום?
"פעם היו הרבה פחות כלי תקשורת שמסקרים אירועי ספורט. בעיתונות הארצית היה את ידיעות, מעריב וחלק מהזמן גם את עיתון 'חדשות' שבו כתבתי, ועוד 2-3 מקומונים. היום בנוסף לעיתונים יש אין ספור אתרי אינטרנט וערוצי ספורט בטלוויזיה שמסקרים באופן שוטף את אירועי הספורט, מה שפעם אפשר היה רק לחלום עליו. בתקופה ההיא היה רק את ערוץ 1 ששידר ספורט פעמיים או שלושה פעמים בשבוע. אני זוכר שלדרבי האשדודי בליגה א׳ בשנת 1989 הגיע צוות של ערוץ 1 שנקרא אז הטלוויזיה הישראלית לשדר כתבה של 5 דקות וכל העיר התרגשה מזה".
כתבה ישנה של יוסי אחאבן מתוך ״כאן דרום״
מה ההבדלים בין הספורט האשדודי של היום לבין של פעם?
"הבדל של שמיים וארץ. קודם כל בכדורגל האשדודי של שנות ה-80 וה-90 היה הרבה יותר קהל, הרבה יותר אוהדים שהיו מעורים ומעורבים בכדורגל האשדודי. היו גם הרבה יותר כדורגלנים אשדודים בקבוצות, מה שבקבוצות של היום קשה למצוא. היה כמובן גם הרבה יותר עניין, תחרות ויריבות ספורטיבית בין הפועל ועירוני, מה שאמנם חזר בשנים האחרונות עם ההקמה של הקבוצות האלו מחדש אבל זה עדיין לא אותו דבר, מדובר במשהו הרבה יותר קטן ממה שהיה פעם".
איך התחלת את דרכך ככתב ספורט?
"בשנת 1989, אחי שהיה גדול ממני בשנה היה כתב ספורט בעיתון "חדשות". הוא בדיוק השתחרר מהצבא ואני הייתי חייל, ואחרי כמה חודשים הוא החליט לטוס לעבוד בארה"ב. שבוע לפני שהוא טס, רכז הכתבים בעיתון התקשר אלינו הביתה לחפש אותו (לא היו אז פלאפונים) ואני עניתי לשיחה. התחלנו לדבר, שאלתי אותו מי יסקר עכשיו את הספורט באשדוד אחרי שאחי יטוס לחו״ל וכשהוא אמר שהם מחפשים מחליף ישר הצעתי את עצמי. אחרי שהוא שאל אותי כמה שאלות הוא אמר: 'אתה יודע מה? לך תסקר אתה את המשחק השבוע'. כך התחלתי את הקריירה. אחרי המשחק הראשון שסיקרתי לעיתון 'חדשות', התקשר אליי ברק סרי שהיה אז העורך של כאן דרום והציע לי לכתוב גם ב 'כאן דרום' במקביל ל 'חדשות' הארצי. כמובן שהסכמתי".
יוסי אחאבן בצעירותו כעיתונאי
ספר על הקריירה העיתונאית שלך.
"אז כמו שאמרתי, התחלתי בשנת 1989 בעיתון 'חדשות' הארצי, ובמקביל ב 'כאן דרום'. בשנת 1993 'חדשות' נסגר ועברתי לעיתון 'הארץ', בנוסף הייתי עורך הספורט של המקומון 'השבוע באשדוד' והתחלתי שם את מדור הרכילות הראשון מאז ומעולם באשדוד, לו קראתי 'ברבארים'. הייתי למשך תקופה מסוימת גם עורך הספורט של 'יבנתון' ועורך המקומון 'חדשות אשדוד'. בשנת 1995 הקמתי את משרד הפרסום שבבעלותי עד היום".
יוסי וליאב אחאבן במשחק של נבחרת ברזיל במונדיאל 2018 ברוסיה
ריאיון אחד שאתה זוכר במיוחד.
"עשיתי הרבה ראיונות מעניינים וקשה לבחור, אך היה ריאיון אחד שהתלהבתי ממנו במיוחד. בתחילת דרכי כעיתונאי, היה משחק בליגה הארצית בין הפועל אשדוד לבית"ר ירושלים. בית"ר בדיוק ירדה מהליגה הלאומית לארצית ואלי אוחנה שהיה הסמל הגדול של המועדון והכוכב הכי גדול בארץ, חזר ממכלן הבלגית כדי לשחק בבית"ר ולהחזיר אותה לליגה הבכירה. השגתי את מספר הטלפון של הבית שלו והתקשרתי אליו. אשתו דאז ענתה לי ואמרה לי שהוא בדיוק יצא אבל נתנה לי את מספר הפלאפון שלו. באותה התקופה כמעט ולא היו פלאפונים בארץ, ולמי שהיה, היה משלם גם על הדקות בשיחות הנכנסות. אוחנה, כיאה לכוכב גדול החזיק פלאפון. התקשרתי אליו, הוא היה באוטו ולהפתעתי הוא ענה והשיב לכל השאלות באריכות ובסבלנות. התרגשתי מאוד. הוא היה הכוכב הגדול ביותר במדינה, ומעבר לכך אני אוהד בית"ר ירושלים והערצתי אותו מילדות. הוא התראיין באריכות ובאדיבות והרגשתי שהגשמתי חלום".
ריאיון של יוסי אחאבן עם מאמן הפועל אשדוד לשעבר, לופא קדוש ז״ל. מתוך גיליון של ״כאן דרום״ משנת 1990
איזו כתבה שלך עשתה הכי הרבה רעש?
"היו הרבה כתבות כאלה, אני לא זוכר אחת מיוחדת. השתדלתי תמיד לעשות כתבות שיעשו רעש ובגלל זה גם הרבה פעמים היה קשה לי לעבור ברחוב רוגוזין, המקום בו אוהדי הכדורגל היו יושבים רוב היום. כשהייתי עובר תמיד היה להם מה להגיב. באותם ימים לא היה פייסבוק, הפייסבוק של אז היה המדרכה של רחוב רוגוזין שהיו בו כמה בתי קפה ובו היו יושבים אוהדי הכדורגל של העיר. היו הרבה מקרים שאחרי כתבות שלי הייתי עושה סיבוב ארוך מהמדרכה השנייה כדי לא לקבל הערות ותגובות מהאוהדים".
משחק שנכחת בו וזכור לך במיוחד.
היו הרבה. זכורים לי במיוחד הדרבים האשדודים של תחילת שנות ה-90, בכל דרבי 6000-7000 אוהדים היו ממלאים את אצטדיון ה יא׳. בנוסף היו גם את שני משחקי המבחנים בשנת 1992 שהשאירו את הפועל אשדוד בליגה הארצית. המשחק הראשון היה באצטדיון בלומפילד מול קריית שמונה והפועל אשדוד ניצחה 1-0 משער של חיים אזולאי, והמשחק השני היה באצטדיון רמת גן והפועל אשדוד ניצחה 1-0 משער של יגאל כהן. היה במשחקים האלו מתח נוראי. לכל משחק נסעו 8000 אשדודים שבסוף המשחק רקדו עם השחקנים על הגדרות".
יוסי וליאב אחאבן במשחק של נבחרת ארגנטינה במונדיאל 2018 ברוסיה
מי היה המרואיין האהוב עליך?
"ללא ספק רפי נידם. איתו לא היה משעמם אף פעם, כל ריאיון איתו היה מעניין, מצחיק וצבעוני. היום כבר אין מרואיינים כאלה. פעם הוא כעס על משהו שכתבתי וכשהגעתי לאימון של הקבוצה הוא נתקל בי ואמר: 'חכה חכה, עוגייה לא תקבל ממני! ואני יש לי הרבה מטעמים!'
גם מיכאל שרביט היה אחלה של מרואיין. פעם אחת עירוני אשדוד נסעו לבית מלון לפני משחק חשוב. כשהם חזרו שרביט נשאל איך היה המלון, אז הוא אמר: 'היה מצוין! זה מלון 5 כוכבים!', לאחר בדיקה, התברר שהמלון הוא רק 4 כוכבים, וכששרביט שמע זאת הוא אמר: 'כן, המלון 4 כוכבים ואני הכוכב החמישי'."
כתבה ישנה של יוסי אחאבן מתוך ״כאן דרום״
עם איזה דמויות מהספורט באשדוד נשארת בקשר עד היום?
"עם המון. אולי לא בקשר שוטף אבל עם כל מי שסיקרתי אני ביחסים טובים".
מה הסיפור הכי מצחיק שיש לך מהעבודה כעיתונאי?
"סיפור מצחיק שהיה לי בתחילת הדרך: היו שמועות שמוטי איווניר, שהיה אז שחקן בכיר בליגת העל עומד לחתום בעירוני אשדוד. ההנהלה של עירוני אז לא מיהרה לנדב פרטים ואני ניסיתי לברר את העניין ולהשיג סקופ. אני זוכר שבאחד הערבים התקשרתי לבית של אחד השחקנים הבולטים בעירוני, בלי קשר לעניין של איווניר. אבא שלו ענה לי ואמר שהוא לא בבית והתחלנו לדבר על הדרך. הוא אמר לי שהוא היה בעירייה, ראה שם את מוטי איווניר ועופר מזרחי והוא לא ידע בדיוק מה הם עשו שם. עופר מזרחי היה אז כוכב גדול במכבי חיפה, ואני בשיא ההתלהבות כתבתי ידיעה: 'מוטי איווניר ועופר מזרחי בדרך לעירוני אשדוד'. למחרת הידיעה הופיעה בכותרת ראשית בשער האחורי של עיתון 'חדשות' ועשתה הרבה רעש. אחר כך התברר לי שלגבי עופר מזרחי הוא סתם עבד עליי, אבל מוטי איווניר באמת חתם בסוף בעירוני אשדוד, ככה שיצא לי חצי סקופ וחצי ברווז עיתונאי.
עוד סיפור מצחיק שאני זוכר: בתקופה היא כמעט כל אוהד כדורגל בעיר ניסה להראות שהוא מקורב לקבוצות, יודע פרטים אחרים ובעל מילה בהחלטות. היה אימון של הפועל אשדוד ואחד האוהדים שהיה די בריון, הגיע לאימון והתלונן על שחקנים ששיחקו במשחק ולא היו טובים וטען כי בספסל היו טובים יותר שלא שיחקו. בתגובה הנהלת הקבוצה אמרה לו: 'מה אתה מתערב? אתה לא קובע כלום.' למחרת, ההנהלה והשחקנים הגיעו לאימון וראו שהוא שפך בטון בכניסה למגרש וכתב עם האצבע על הבטון את השם שלו ושהוא קובע בלעדי בהפועל אשדוד".
החל מבצע חיסונים לקורונה בקרב אלפי דיירי 56 בתי גיל הזהב של עמיגור, רבים מהם ניצולי שואה. המבצע צפוי להסתיים בתוך כעשרה ימים.
עמיגור, חברת הדיור הציבורי של הסוכנות היהודית החלה היום במבצע חיסונים בעשרות בתי גיל הזהב שלה הפרוסים בארץ, זאת כחלק ממאמץ החיסונים הלאומי של "מגן אבות ואמהות" להגיע לכל אחד מן הקשישים שזקוקים לחיסון ולצוות המטפל.
החיסון הראשון ניתן לפיליפ בלנובסקי, בן 82, ניצול שואה ודייר בית גיל הזהב של עמיגור אשדוד ים. לאחר קבלת החיסון אמר: "אני מרגיש מצוין ושמח מאוד על כך שעמיגור הנגישה לי ולשאר הדיירים את החיסון והביאו אותו עד הבית. טוב שיש חיסון. זהו צעד נכון שיעזור לאנושות לעצור את המגיפה ויסייע לקשישים לצאת מהמקומות הנוראים אליהם הגיעו בעקבות הקורונה במהלך השנה האחרונה" ואף קרא לכל הציבור להתחסן".
החברה לתיירות של עיריית אשדוד תקים פארק מים בשפך נחל לכיש. זאת, במסגרת העתקתו של "פארק אתגרים" ממקומו הנוכחי, שבו מתוכננים להיבנות רובע פארק לכיש וקריית הספורט.
הפארק החדש ייבנה ליד מוצא הנחל אל הים למרגלות גבעת יונה. הוא יכלול מתקני שעשועים והרפתקאות, מגלשות מים ואטרקציות, מיני לונה פארק, מתחם קארטינג ומתחם אתגרי הבנוי לגובה שאולי יזכיר במשהו את אתגרי הנינג'ה.
ב"תיירות אשדוד" שבראשה עומד המנכ"ל, עופר דרי, אומרים שהפארק החדש כבר קיבל את כל היתרי הבניה והאישורים הנדרשים, ושהיזם שיזכה במכרז בשיטת BOT יוכל להתחיל מיד בעבודות ההקמה בכפוף לאישור מועצת העיר ומשרד הפנים.
מדובר במיזם רחב היקף המשתרע על פני 40 דונם. פארק המים יכלול, כך מבטיחים, בריכת גלים, שלושה מגדלי מגלשות – אקסטרים, רגילה ומשפחתית, "נהר גועש" ועוד מתקנים. בצמוד אליו ייבנה בידי העיריה מגרש עם כ-400 מקומות חניה.
היעד לסיום הפרוייקט הוא 3 שנים. במקביל, יפונה פארק האתגרים הנוכחי, ובמסגרת הסכמי הגג תוקם בשטחו שכונה בת 2,700 יחידות דיור, שתצא לשיווק בימים הקרובים.
המקרה המוזר של הכלב אירע לפני כשבוע, בשעות הצהריים ניגשו מספר ילדים אל תחנת מד"א בגן יבנה ושאלו את אנשי התחנה אם נתקלו בכלב אקיטה שאבד. אנשי התחנה ענו בשלילה והילדים המשיכו בדרכם לחפש את הכלב המשפחתי – קאיו בן השלוש וחצי.
כעבור מספר דקות, דליה מגידי, אחראית המתנדבים בתחנת מדא בגן יבנה, זכתה לביקור לא צפוי של אורח מיוחד במשרדה – כלב אקיטה סקרן וחששן. מגידי הזעיקה את אנשי הצוות של האמבולנס שבדקו את הכלב והבחינו כי הכלב נפצע באורח קל מדריסה ועל פניו מעט שפשופים וחבלות. הם אבחנו את מצבו וגילו מספר שריטות שטחיות.
צוות האמבולנס של מד"א נזכרו כי מספר ילדים חיפשו אותו דקות לפני כן – אך הילדים כבר לא היו ברחוב. חובש נהג אמבולנס, ספיר אכסלרוד נכנס מיד אל פורום תושבי גן יבנה ונתקל בפוסט פייסבוק של בני המשפחה המבקשת את עזרת הציבור באיתור הכלב המשפחתי שאבד ארבע שעות קודם.
אכסלרוד הנלהב צלצל אל בני משפחת אזולאי, שהתרגשו ולא האמינו כי הכלב המשפחתי, קאיו, נפגע ופינה עצמו אל תחנת מד"א. כשהמשפחה הגיעה אל התחנה, החיבור מחדש עם קאיו היה מרגש לכל הצדדים, אך הכלב הסקרן סירב להתפנות לטיפול רפואי אצל הווטרינר.
כעבור מספר דקות בהן קאיו התיישב על הרצפה וסירב לזוז – הציעו אנשי מד"א לפנות אותו לרכב באלונקה, וכך היה. הכלב הנרגש עמד על האלונקה ויחד עם ארבעה אנשי צוות ובני המשפחה נכנס אל הרכב בדרכו לטיפול הרפואי, כשמצבו טוב והוא נובח ומקשקש בזנבו יחד עם משפחתו.
על האירוע הייחודי, סיפרה אחראית המתנדבים של תחנת מד"א גן יבנה, דליה מגידי: "הופעתי מאוד מהביקור המיוחד שהמתין לי במשרד. אני רגילה לטפל בבני אדם במהלך שגרת היום, אבל לטפל בכלב זה יוצא דופן בהחלט. הכלב היה מקסים ואהב להיות בתחנה. מיד הבחנתי שהוא כנראה נדרס, אבל מלבד שריטות קטנות הוא היה שמח ועמד על רגליו. אני שמחה ונרגשת מאוד שהסיפור הסתיים בהצלחה ובצורה חיובית".
על הנחישות לאתר את המשפחה, הוסיף חובש מד"א אכסלרוד: "כמה רגעים לאחר שהכלב נכנס לתחנה, נזכרנו בילדים שחיפשו כלב והסתובבו ברחוב. אבל הם כבר לא היו שם ולא ידענו מה לעשות. ואז החלטתי להיכנס לפורום התושבים בפייסבוק – ולשמחתי הגדולה איתרתי את המשפחה, שכבר ארבע שעות מחפשת בדאגה את קאיו. צלצלתי אליהם ומיד שמעתי מהצד השני התרגשות ושמחה גדולה. האיחוד היה מאוד מרגש ומשמח. אנחנו רגילים לטפל בבני אדם – והיום זכינו לעזור גם לכלב".
בעליו של קאיו, עומרי אזולאי סיפר בהתרגשות: "כשגילינו שהוא נעלם מאוד דאגנו וכל המשפחה והחברים התגייסו לחפש אותו בכל גן יבנה. פתאום קיבלתי טלפון מספיר ממד"א – שהודיע שהכלב ממתין לנו בתחנה. בכינו מהתרגשות וקאיו היה קצת בטראומה, אבל שמח מאוד לראות אותנו. היום הוא כבר רץ וקופץ בבית ושכח לגמרי מהתאונה או מהבריחה מהבית. אנחנו רוצים להודות לאנשי מד"א שטיפלו בו וסייעו לנו מאוד, אין לנו מילים להודות".
ברשות הספורט העירונית מכוונים למצויינות אולימפית, וההבנה שבענפים מסויימים ההשקעה באמצעים יכולים להביא לעיר ייצוג באולימפיאדה חילחלה במנכ״ל רשות הספורט יורם אסרף עם כניסתו לתפקיד.
ענף הרמת המשקולות זוכה לעדנה על מרבית הפודיומים בתחרויות העולמיות, בטח ובטח שבארציות. שיאי ישראל נשברים ורק לפני שבועיים זכתה אשדוד במעל ל-30 מדליות מתוכן 21 מדליות זהב ושיא ישראלי בדחיקה וקרב 2 של דוד ליטבנוב האולימפי של אשדוד.
זאת במגוון הקטגוריות והמגדרים הצליחו להביא האשדודים והאשדודיות תחת שרביטו של המאמן והמנהל יורי אוזליאנר.
יורם אסרף, מנכ״ל רשות הספורט: ״ענף הרמת המשקולות הוא הוכחה חיה שתנאים אופטימלים, יחס והקניית אמצעים מביאים תוצאות. עשינו את זה בג׳ודו עם מרכז המצויינות, בענף השיט וכך גם בענף הרמת המשקולות. אנו נמשיך לתת במה ולהשקעיע את כל מה שצריך כדי להביא מגוון רחב של ענפים לרמת מצויינות אולימפית. אני מברך את הספורטאים על ההישגים המרשימים בשם הרשות ובשם תושבי העיר אשדוד. המתקן החדש הינו פועל יוצא של תוצאות והתמדה, אין ראויים ממתאמני הרמת המשקולות למתקן בסדר הגודל הזה. אני משוכנע שאם אלו התוצאות שהושגו בתנאים הקיימים אז צפוייה לנו עדנה ארוכת שנים עם הישגים מופלאים. אני שמח וגאה להוביל את העיר אשדוד להישגים ולהניח עוד לבנה במפעל הספורט ההישגי באשדוד״.
מרימים למרימי המשקולות – משכן חדש לענף האולימפי. צילום באדיבות רשות הספורט העירונית
מה שמעודד הרבה יותר זה דור העתיד שצומח כאן, דור עתיר כישרון ומוטיבציה שגרם ברשות הספורט לחשיבה מחדש. אחרי ההשקעה המאסיבית במרכז לחינוך ימי ושילוש כמות המשתתפים בחוגי השייט המקצועי והחובבני, אחרי הקמת המרכז למצויינות בג׳ודו, השבחת המאמנים ומתן כלים אופטימליים להצלחה מגיע זמנו של ענף הרמת המשקולות שיזכה למתקן אימונים מכובד המוביל מסוגו בישראל.
המתקן שייבנה יהיה צמוד למרכז המצויינות בג׳ודו באולם בית הספר ״רבין״ ברובע טו׳, על שטח של סה"כ שטח ברוטו – 460 מ"ר ברוטו כך שגם אירוח תחרויות ארציות ומיצוב העיר אשדוד כמעצמה בענף תתלווה לזריקת המוטיבציה שתוענק לענף. התעניות כבר מוכנות ובתחילת 2021 יחלו בתהליך ההקמה.
מרימים למרימי המשקולות – משכן חדש לענף האולימפי. צילום באדיבות רשות הספורט העירונית
⇔
⇔ 
