ככה זה כשאוהבים, אפילו חופה באבניו לא עזרה. כמה ימים לפני הימים הנוראיים חזרה כוכבת מאסטר שף שירה בצלאל לבעל הקודם שלה ליאור אברהם. פשפשנו בארכיון ומצאנו תמונה של שניהם ביחד. בנוסף, 15 דקות התהילה של שירה מנוצלות בכל הכוח והיא פתחה קומה נוספת בסטודיו שלה לחנות מתנות וכלי בית. דאבל מברוק
מופע הבכורה של “רוק דה בלט” בביצוע להקת הבלט פאנוב, שהתקיים בשבוע שעבר בבית יד לבנים באשדוד ונכחה בו כותבת שורות אלו, היה הנאה תרבותית צרופה.
השילוב בין המוזיקה של איגור סטרווינסקי ל”פטרושקה” בחלקו הראשון של המופע והמוזיקה של להקת מטאליקה ל”רוק רקוויאם” בחלקו השני של המופע, בין יכולת הבימוי הייחודית של כוריאוגרף הבית החדש דייוויד קמפוס (57) מספרד ובין רמתם המקצועית הגבוהה של הרקדנים — כל זה יצר מופע מהפנט ועוצר נשימה שהשאיר את הקהל מרותק.
מתוך המופע. צילום: יח"צ
ואלרי פאנוב, שנכח גם הוא במופע, היה מלא תשבחות. לדברי מנכ”ל הבלט דורון גכטמן, לו היו צופים שיהיה ביקוש כה גדול לכרטיסים, שאזלו בתוך כמה ימים, היו מקיימים את המופע במשכן. גכטמן שהיה מרוגש ומרוצה מהתוצאה הסופית, לא שוכח להכיר תודה לעיריית אשדוד והחברה העירונית על תמיכתן בבלט פאנוב.
העלאת המופע הייתה מרוץ נגד הזמן ועבודה בתנאי לחץ גדולים. קמפוס ורעייתו אירן סבאס, שמסייעת לו, הגיעו לאשדוד לראשונה בנובמבר האחרון לשלושה ימים כדי להתרשם מלהקת הבלט. במאי השנה הם הגיעו שוב לכמה ימים ועשו העמדה למופע.
בפעם השלישית הם הגיעו לאשדוד רק שלושה שבועות לפני המופע, ובהם ערכו חזרות אינטנסיביות מסביב לשעון עד הדקה התשעים. שלושה ימים לפני המופע הגיעו קמפוס ורעייתו למסקנה שהם זקוקים לרקדנית נוספת והזעיקו לאשדוד את בתם היחידה קרינה (26) שרוקדת בימים אלה בבלט "דורטמונט" שבגרמניה, שעומד להעלות בעוד שבועיים מופע בכורה חדש. למרבה המזל, למרות העיתוי הבעייתי, הסכים מנכ”ל להקת הבלט הגרמנית לשחרר את קרינה לארבעה ימים. קרינה, שהכירה חלק מהכוריאוגרפיה, הגיעה והשתלבה במופע בקלות יחסית.
המופע, שהצליח נגד כל הסיכויים, היה יריית הפתיחה לרפרטואר המתוכנן ל-2018. בני הזוג קמפוס—סבאס אמורים לחזור לאשדוד בינואר לעבודה שוטפת. בלהקה מתכננים להפיק מופע מחווה לוואלרי פאנוב עצמו, שיחגוג יום הולדת 80, וכמו כן יציינו באירוע 20 שנה לפעילות בלט פאנוב אשדוד.
הכוריאוגרף הנכנס של בלט פאנוב, דיוויד קמפוס, משמאל, במהלך החזרות למופע. צילום: סיוון אהרון, אודרי
לפני כשלוש שנים החלו המנכ”ל גכטמן והכוריאוגרף ואלרי פאנוב, שייסד לפני עשרים שנה את הבלט יחד עם רעייתו אילנה ילין פאנוב ז”ל, לחפש כוריאוגרף שיחליף את פאנוב וימשיך את שפת המחול הייחודית שלו.
בלט פאנוב, דרך אגב, תמיד נחשב לנועז ויוצא מהמוסכמות של הבלט הקלאסי המסורתי, ולכן גם היה אבן שואבת לרקדנים מרחבי העולם שהגיעו לאשדוד והצטרפו אליו.
מאחר שבמהלך השנים שימש פאנוב בין היתר מנהל אמנותי וכוריאוגרף של להקות בלט מהמובילות בעולם, ששם יצק אצל הסולנים את שפת המחול הייחודית שלו, היה זה אך טבעי שהשניים יחפשו את ממשיכו של פאנוב בקרב הסולנים הללו.
אחרי בדיקה ממושכת ומדוקדקת נפל הפור על קמפוס. בצעירותם רקדו קמפוס ומי שלימים הייתה לרעייתו אירן סבאס מהפיליפינים בין היתר כסולנים בבלט המלכותי הבלגי "פלנדרס" והופיעו ברחבי העולם. הם רקדו תחת שרביטו של פאנוב כשניהל אמנותית את הבלט המדובר בשנים 1986-1984.
קמפוס, יליד ברצלונה, התחיל לרקוד בגיל תשע בלט פולקלורי ומגיל 15 בלט קלאסי. אביו התנגד לכך שבנו ילמד בלט וסילק אותו מהבית. קמפוס, שנחשב לכישרון, לא ויתר, נסע לפריז ובגיל 18 כבר היה חתום שם על חוזה. “כשהצלחתי, אבי שינה את דעתו והיה גאה בי”, הוא מספר. בהיותו בן 30 הוא נחשב לכוריאוגרף מוביל.
קמפוס עם רעייתו אירן ובתו קרינה, צילום: רבקה יניב
לעומת זאת, אירן, ילידת מנילה, זכתה לעידודם ותמיכתם של הוריה. “אנחנו שש אחיות. את שלוש הבוגרות, שאני הצעירה שבהן, הביאו ההורים שלנו לבית ספר לבלט כדי שנלמד לרקוד”. סבאס היא בוגרת האקדמיה המלכותית לבלט בלונדון, ששם למדה באמצעות מלגה שקיבלה מהקונסול הבריטי בפיליפינים. בתום לימודיה חזרה למנילה ורקדה כסולנית בתיאטרון הבלט הלאומי.
לפני כ-20 שנים הקימו בני הזוג בברצלונה, שבה הם מתגוררים, בית ספר לבלט על שם קמפוס עם שלוחה בעיר אווילה באזור וכן להקת בלט, גם היא על שם קמפוס, בהשתתפות עשרות רקדנים, שהופיעה ברחבי העולם.
בעקבות המשבר הכלכלי בספרד הם סגרו לאחרונה, לאחר 25 שנים, את להקת הבלט, כך שהצעת העבודה בבלט פאנוב הגיעה בעיתוי מתאים. עם זאת, בני הזוג התנו את הניהול האמנותי של בלט פאנוב בהצלחת הפיילוט של “רוק דה בלט”. את ניהול שני בתי הספר שלהם לבלט הם הפקידו בידי מורים שמלמדים בהם.
ובחזרה למופע שמורכב משני חלקים ומשתתפים בו שבע רקדניות וארבעה רקדנים. החלק הראשון “פטרושקה”, בליווי מוזיקה של איגור סטרבינסקי, הוא סיפור על שלוש בובות שחוות אהבה ונקמה בזכות מטה קסם שמפיח בהן חיים.
ואלרי פאנוב, מייסד בלט פאנוב ורעייתו המנוחה, אילנה ילין. צילום: תומר נויברג/ ג'יני
את היצירה בחר קמפוס כמחווה לפאנוב, שהתפרסם בשנות ה- 60 של המאה הקודמת כשרקד וגילם את דמות פטרושקה הליצן העצוב (שמתאהב בנסיכה שמתאהבת בחייל) במופע בלתי נשכח במוסקבה ב"בלט בולשוי".
סטרבינסקי, שישב בקהל כצופה וחגג באותו היום את יום הולדתו ה-80, אמר משפט שניתן לומר כי מיתג את פאנוב כרקדן מוביל: “אתה הפטרושקה הכי טוב שראיתי בחיי, וכך דמיינתי את הריקוד והדמות כשכתבתי את המוזיקה”.
הכוריאוגרפיה החדשנית של קמפוס ל”פטרושקה” מותאמת לזמנים של היום. בתפאורה שולב, על פי רעיונו של קמפוס, פח זבל עירוני על גלגלים, שאמן הגרפיטי דודי שובל צייר עליו. הפח אגב הוא אביזר המשמש את שלוש הבובות במופע, כלומר הרקדנים.
כדי לרכוש את פח הזבל שבוע לפני ראש השנה עבר גכטמן שבעה מדורי גיהינום. קמפוס התעקש ואמר שאם אין "בזורה" (פח זבל בספרדית) — אין הפקה. גכטמן פנה לאגף תפו”ח בעיריית אשדוד וביקש לרכוש פח זבל. שם התקשו להבין בשביל מה הבלט צריך פח זבל, שממילא גם לא היה להם.
אחרי עשרות טלפונים וחיזורים אחר אנשים שקשורים בזבל בצורה כלשהי השיג גכטמן את פרטי יצרן פחי הזבל שממוקם באזור התעשייה שומרון. היצרן השיב את פני גכטמן ריקם כשאמר שכל הפחים שברשותו הוזמנו לכבוד החגים על ידי רשויות מקומיות ברחבי הארץ.
בסופו של דבר הגיע גכטמן לקבלן זבל באזור. הוא הפנה אותו לאחד ממנהלי העבודה שלו באשדוד שהיה אמור לקבל מהיצרן בשומרון מאה פחי זבל. מנהל העבודה הסכים לוותר על אחד מהפחים לטובת המופע תמורת תשלום עבור הפח. נוסף לכך גכטמן היה צריך לממן את הובלתו למרכז מונארט, ששם נמצא הסטודיו של בלט פאנוב.
אמנות או נמות. קמפוס עם אמן הגרפיטי וההיפ-הופ האשדודי, דודי שובל. צילום: יח"צ
כשהתברר תוך כדי שיחה למנהל העבודה שקרובת משפחה שלו עושה שירות לאומי ב"בלט פאנוב", הוא התרצה ובדרך למחסני העירייה הוא הוריד פח זבל אחד בכניסה למונארט. לסיום המבצע גלגל גכטמן את פח הזבל המיוחל בעזרת עובדים נוספים במעלה המדרגות את תוך הסטודיו.
את החלק השני "רוק רקוויאם", בליווי מוזיקה של להקת מטאליקה שמלווה בעבודות וידיאו מקוריות של קמפוס, ונעשו בו בין היתר שימוש בסולמות מתכת בידי הרקדנים, בחר קמפוס לדבריו כדי להיחשף ולתת סוויץ’ בחשיבה לקהל הרחב, שיוכל להכיר פן אחר של בלט.
קמפוס: “הבלט הקלאסי הוא איטי. אנחנו בעידן אחר. האמנות היא רב תרבותית. הכול מהיר. הרצון שלנו הוא לרתום גם את קהל הצעירים שיבואו לצפות במופע הזה ובמופעים נוספים שנעלה”.
בסך הכול, בני הזוג מרוצים מרמתם המקצועית של רקדני הלהקה, אם כי, לדבריהם, תמיד יש מה לשפר. בשלושת הביקורים שלהם באשדוד, בעיקר באחרון שבהם, הם התאהבו בעיר. “זו עיר מודרנית, יפה, עם אוויר צח, חופים נהדרים, פארקים יפים, בברצלונה אין פארקים כאלה. האנשים מטיילים בפארקים, גם זקנים וגם עם תינוקות, ומרגישים בטוחים, אפילו בלילה. האנשים כאן לבביים וחמים ומכניסי אורחים”, הם מסכמים בסיפוק.
מחווה לבילי ג'ואל ואלטון ג'ון בבית יד לבנים
הייתה זו יוזמה של דוד קריבושי ואילן ליבוביץ' ליצור שילוב, טבעי יש לומר של מופע מחווה לשני אמנים מופתים ואגדיים, האחד אנגלי והשני אמריקאי כשהמשותף להם פסנתר כנף ואינספור להיטים. היה זה עניין של זמן… גם אצל היוצרים עצמם ולאחר 30 שנות קריירה שונות, יצאו במופע משותף, אולם עשו מופע אחד והמופע השני בוטל כי בילי גואל התמכר לאלכוהול.
פסנתר כנף ואינסוף להיטים. צילום: חנבו תקשורת
לפיכך, ההרכב הישראלי שעושה את המחווה ללא ספק מספק את הסחורה של הבלדות והשירים היפים שגדלו לאורם, זאת במיוחד לאור העובדה שהמעבד והמפיק המוזיקלי של המופע- דוד קריבושי היה מבין אלו שזכו לאיחוד הנדיר והיחיד וראה את המופע המשותף יחד עם אשתו רותי נבון באמריקה.
על המופע עבדו יחד קריבושה ואילן ליבוביץ' והוא מתקיים מזה כשנה וחצי עם עיבודים חדשים לשירים הגדולים של שני האמנים הגדולים והגיעו יחד עם שירלי לילו, לירון לב על השירה יחד עם ליבוביץ' ו'קאסט' נגנים מוכשר ויצרו חגיגת להיטים באולם בית יד לבנים.
מאקתוב- עופר כלף אירח את אופיר בן שטרית
זה מרגש לראות את עופר כלף מתקלף על הבמה בשירים עצמם וכן במעברים, לשמוע אותו מספר על השפעות שונות בחייו האישיים שהביאו אותו להתנתקות וחיבור מחדש ללחנים שונים שיצר ולשירים ואמנים איתם שיתף פעולה. הוא מרגש על הקלידים ומרקיד על תוף אפריקאי.
שטרית מרגשת. צילום: חנבו תקשורת
כלף מארח בהרבה ממופעיו אמנים שונים. הפעם בחר באופיר, גם בגלל היותה אמנית מקומית וגם בגלל קולה, השיר "תפילה" שכתבה שרון הס והלחין כלף, מאוד נשי למרות שהוא שר אותו בדרך כלל. כלף מבצע שירי משוררים עם לחנים שכתב, מיהודה הלוי עד משוררי ימינו
אופיר בן שטרית (22) אמא צעירה לילד בן ארבעה חודשים, עלתה לבמה עם ה'הילה' הקסומה של וביצעה שני שירים יחד עם המורה לפיתוח קול שלה באקדמיה– עופר כלף: "אבל עלינו לשבח" והשיר "תפילה".
בן שטרית, מאז שהשתתפה בתוכנית הריאליטי "דה וייס" החליטה ללכת ללמוד באקדמיה בירושלים ובמקביל היא מופיעה ועובדת על חומרים לאלבום הבכורה שלה. עבדה על דברים וחומרים שלה… אבל, עדיין בתהליך של למידה ומרגישה הרבה יותר מוכנה ובשלה כיום ובינתיים צוברת ניסיון ומתארחת עם המון אמנים, ביניהם כלף.
במופע הוא מארח גם את שמואל אלבז. החומרים של עופר, העיבודים שונו כדי להתאים לאופיר ולמנדולינה ומביא לקדמת הבמה ניגונים מבית הכנסת התימני בו התפלל וגדל בעין כרם, משתף כיצד היה מלווה את אביו לבית הכנסת וכיצד, עף אף שהיו ימים שניסה הדחיק את שורשיו, הוא נותר מחובר אליהם דרך המוזיקה.
המלחין. צילום: חנבו תקשורת
בן שטרית אמרה לקהל: "זה אולי נראה כאילו אנחנו האושפיזין שמתארחים כאן על הבמה, אולם כל אחד מכם מארח אותנו כאושפיזין ונותן מקום בליבו למוזיקה ישראלית מקורית ותודה לכם על זה".
הערב (ראשון, 08.10) יתקיימו המופעים:
אבי טולדנו והתזמורת הסימפונית במשכן לאמנויות הבמה בשעה 21.00
"שירת לבבי"- גלית גיאת בהצצה ראשונה לשיריה המקוריים באודיטוריום מונארט בעשה 20.30
יוני רועה במופע "הכי ישראלי" מאחר את להקת ציפורי שיר בבית יד לבנים בשעה 20.30
באמפי יתקיימו מופעי יום יהדות גיאורגיה החל מהשעה 19.30- הכניסה חופשית.
בשעה 23:26 התקבלה קריאה במוקד מד"א לכיש על אירוע דקירות בשדרות ירושלים באשדוד. למקום הוזנקו כונני מד"א לכיש ואט"ן של מד"א. פארמדיקים של מד"א העניקו טיפול רפואי לגבר בן 23 עם דקירה בפלג גופו העליון ופינו אותו שהוא במצב בינוני לחדר הלם בבית החולים קפלן ברחובות. מהמשטרה נמסר: "לפני כמחצית השעה התקבל דיווח על אדם בשנות ה-20 לחייו כשהוא ככל הנראה דקור בפלג גופו העליון ברחוב שד׳ ירושלים לאחר שביקש סיוע מנהג מזדמן.
כוחות משטרה במקום ומתחקור ראשוני עולה כי הצעיר הגיע למקום מאחד הרחובות הסמוכים. כעת נערכות סריקות על ידי השוטרים לאיתור זירת האירוע וחוקרי המשטרה החלו בחקירה".
נזכיר כי רק ביום חמישי האחרון שירותי רפואת החירום בעיר הוזעקו לרחוב בני ברית/יצחק הנשיא בעיר בעקבות דיווח על אירוע קטטה. החובשים של איחוד הצלה שהגיעו למקום העניקו טיפול רפואי ראשוני לנפגע כבן 30 במצב קל שנחבל בראשו ככל הנראה מחפץ חד, נסיבות האירוע בבדיקה.
צילום: איחוד הצלה
אנשי עמותת מחמל"י לחקר יונקים ימיים העבירו אלינו את הסרטון שמופיע פה וצולם אתמול בידי נדב אזולאי וגל שמעוני כשני ק"מ מצפון לנמל אשדוד. נראים בו שני דולפינים זכרים – האחד חי והאחר מת. הדולפין החי שזוהה כדולפין "אורלי" שמוכר למחמל"י עוד משנת 2002 שוחה לצידו של חברו ולא עוזב אותו.
במחמל"י מציינים שבמחקר ידוע על התנהגות שכזאת בקרב דולפינים שבה דולפין חי לא נפרד מגופת חברו לעתים עד חמישה ימים מאז המוות. הדבר מוכר למשל בין דולפינה לבנה, אך נדיר בין שני זכרים.
"החל מיום שישי", הוסיחפו בעמותה, "היינו עדים לתופעת טבע ייחודית שנצפתה ותועדה מספר קטן של פעמים בעולם. במרחק שני ק"מ מחוף הים מול חופי אשדוד ויבנה נצפו שני דולפיננים מצויים בוגרים, כאשר פרט אחד מת והשני חי וממאן לעזוב את ידידו, חבר הלהקה איתו שחה שנים בשיתוף פעולה בים. הדולפין החי דחף את גופת חברו שכבר הייתה נפוחה מכיוון שמת לפני ימים מספר, לכיוון הים הפתוח כדי שלא יישטף לחוף. הוא דחף את הגופה ומידי פעם הפך אותה לצידה השני. הידיעה מיאכטונרים הועברה למחמל"י ביום שישי ע"י פקח רשות הטבע והגנים אלכס גלעדי – מפעילי יאכטה שעברו במקום תעדו את התופעה ודיווחו לפקח רט"ג.
מתוך זווית מבט אנושית זהו סיפור קורע לב, התנהגות בו פרט שמת אינו ננטש בשטח ולפעמים תיגרר גופתו ימים ארוכים ע"י בני מינו מתוארת במדע בלויתנאים ואף תועדה אצל פילים. יתכן שההסבר לתופעה היא כי שמדובר בחבר קרוב או בן משפחה שימאן לנטוש את הגופה, יכול שהפרט החי ממאן להיפרד מחברו גם בגלל קשר רגשי עמוק שהתקיים בין השניים.
ד"ר דודו זכאי מרשות הטבע והגנים יצא היום עם כלי שיט של מחמל"י מרכז חקר מידע וסיוע ליונקים ימים בישראל ותיעד את התופעה מקרוב. ד"ר זכאי סיפר כי 'הדולפינן המצוי החי המוכר לחוקרי מחמל'י מזה שנים בשם 'אורלי', הגן על חברו המת בכך שדחף אותו הרחק מכלי השיט שלנו, פעם אחת ניסינו מקרוב לדגום פיסות בשר לבדיקת DNA מעבדה וכמעט שננשכנו ע"י הדולפין החי. עוד סיפר ד"ר זכאי כי סביב ראשו של הדולפין המת נצפה סימן ברור המעיד כי חבל כלשהו נכרך סביבו ואולי הביאו למותו בטביעה. כך שנראה שגם במקרה זה האדם אחראי לתוצאה המצערת, בין אם מדובר בפעולה מכוונת או בשגגה.
תצפית יוצאת דופן. צילום: ד"ר דודו זכאי, רשות הטבע והגנים
לדבריו בשנת 2004 תיעדו הוא וד"ר עוז גופמן מנהל פרויקט הדולפינים במכון ללימודי ים באוניברסיטת חיפה – מחמל'י, מקרה זהה של אם דולפינה בודדה חברותית שנקראה 'הולי' ששהתה 7 שנים בחברת בני אדם בנועיבה מזיינה – מצרים סיני. הדולפינה ממין דולפינן אנקולי וביתה המתה הגיעו לחופי אילת, 'הולי' מיאנה לעזוב את הגור המת. במשך מספר ימים ליוו ד"ר זכאי וד"ר גופמן מול חופי אילת, את האם 'הולי' והבת השלישית 'פאג'לה' כשהן מסרבות להיפרד מהגור הרביעי המת של 'הולי'. לבסוף כשנפרדו ממנו נלקח הגור לנתיחה בידי אנשי מחמל'י.
אין דבר קשה יותר מלגלות כרעם ביום בהיר, באמצע החיים מחלה קשה. אף-אחד לא הכין את יהושע שמחי, בן 52, מאשדוד, ליום בו זוג כליותיו יחדלו מלתפקד. דבר אשר כמובן שינה את חייו לחלוטין מקצה אחד למשנהו.
"הכל התחיל לפני 3 שנים וחצי, כתוצאה מלחץ דם גבוה וככל שזה לא הסתדר במערכת הגוף, אומרת אחותו, רחל גמזו, המחלה פגעה לו בשקט בשקט בכליות ואז הוא התחיל לעשות כל מיני בדיקות ותוך כדי הבחין בכך שהכליות אינן מתפקדות כראויי. כל פעם הרופאה אמרה לו: יהושע, תקשיב, המצב לא טוב, אתה צריך לעשות שינויים כאלה ואחרים בתזונה, להרבות בפעילות גופנית, וכך הוא בעצם פעל. אך, לרוע מזלו, המצב רק הלך והדרדר כך שנאלץ הוא להתחיל בדיאליזה ומרגע התחלת התהליך זוהי נקודת אל-חזור. מיותר לציין כי, אחי רשום ברשימת המתנה להשתלת כליה, אבל זה יכול לקחת שנים מספר, ואין לנו את הזמן הזה. ככל שעובר הזמן, מצבו רק מחמיר. כך שבמצבו הבריאותי כיום, הפתרון היחידי שיכול לעזור לו, ולהציל את חייו, הינו השתלת כליה. בתקווה שגם ההשתלה תתאים גם זה לא פשוט, אף-אחד לא יכול להבטיח שלא תהא דחייה של הגוף".
שמחי, נשוי+3. כיום, בעקבות סיבות רפואיות (אי-ספיקת כליות קשה), נבצר ממנו לעבוד ולכלכל את בני משפחתו. כך שרעייתו, היא המפרנסת היחידה בבית. לפני שחלה, עבד במשך עשור, כנהג אוטובוס בחברת "אגד תעבורה" בעיר.
שמחי: "24 שעות ביממה אני סובל. זולת הפעמים בהם אני הולך לטיפול הדיאליזה, אני מרותק למיטה רוב הזמן. אני סובל הרבה. אין לי חיים. לא יכול ללכת. לא יכול לעבוד. לא יכול לעשות כלום".
מטופלים הסובלים מאי-ספיקת כליות קשה זקוקים לטיפול חלופי מלאכותי הקרויי: "דיאליזה". מטרתו של טיפול הדיאליזה הינו, ניקויו וסינונו של הדם מעודפי נוזלים, מרעלים ומפסולת, בדומה לתהליך שמבוצע באמצעות הכליות הכה חיוניות לגוף האדם.
כך נראה השבוע (יום ג') שמחי, בעודו מחובר למכונת הדיאליזה. צילום: באדיבות בני-המשפחה
במהלך השנתיים האחרונות, כשהמצב הפך קשה יותר, מבצע שמחי את טיפול הדיאליזה בימים: א', ג', וה', בעוד כל טיפול אורך כ-4.5 שעות לערך, במכון דיאליזה פרטי, ברובע ט', באשדוד (לפני-כן, במשך שנה שלמה, היה מבצע את טיפול הדיאליזה בתל-השומר).
לדבריה של רוויטל שמחי, רעייתו, אדם המעוניין לתרום עובר סדרת בדיקות מאוד מאוד ארוכה (חצי שנה-שנה) במהלכה, מתבצעות בדיקות רחבות-היקף מכף רגל ועד ראש, כמו CT, ממוגרפיה, MRI, פאפ, איסוף שתן, לחץ דם, כולסטרול, בלוטת התריס ומגוון רחב של בדיקות דם. דרך בדיקות הדם חוזים הרופאים את עתידו של האדם שתורם. זאת אומרת, דרך בדיקות הדם, חוזים הם אם בעתיד אורח חייו של התורם ייפגע או שלא.
"אנשים מכל רחבי הארץ, ללא הבדלי מוצא אתני ומין, בעלי סוג דם O+ (פלוס) בלבד אשר בריאים לחלוטין ב-100% אחוזים יכולים לתרום עבור בעלי היקר. רוצה לומר, אנשים נטולי מחלות רקע, נטולי מחלות גנטיות, נטולי מחלות תורשתיות, ללא לחץ דם גבוה, ללא כולסטרול, ללא סוכרת, "קשה למצוא אדם העונה לכל הקריטריונים הללו", היא אומרת בייאוש, כשהדמעות חונקות את גרונה.
כדי להקל על הכאב והסבל הרב, נוטל שמחי מספר לא מבוטל של תרופות, ביניהן: קנאביס רפואי שלדברי רעייתו, אף הוא כבר לא עוזר. "עם רדת הליל ועד לשעות הבוקר, הוא לא ישן, הוא סובל, הוא בוכה. כואב לו, ממש כאבי תופת בעצמות. בראשיתה של תקופת הטיפולים, כשהוא ביצע את הניתוח באמצעות הפיסטולה, הרופא פגע לו בעצב, דבר שהוביל לכך, שהיד שנדקרה הפכה בעצם למשותקת", היא מספרת.
היא ממשיכה: "זה קשה. קשה מאוד. הרבה בכי, הרבה לילות נטולי שינה. אנחנו כמשפחה, משתדלים לעשות ככל שביכולתינו להקל עליו, לתמוך בו, לעודד אותו, לארח לו חברה, להסיח את דעתו. להתמודד עם זה, זה קשה מאוד. תראי, זה החלום שלו לחזור לעבוד. הילדים רואים את זה בבית. זה מאוד קשה. לערן שמאוד קשור לאביו, מאוד קשה. ערן עוזר לו המון, הכי הרבה. והדבר שהכי קשה, מתסכל ומייאש הוא שידינו כבולות. אנחנו לצערינו, לא יכולים לעשות שום דבר. ליהושע 9 אחים ואחיות, שמאוד רצו לתרום, אבל כולם חולי סוכרת. אני גם לא מתאימה. והילדים שלנו, לפי החלטתם המושכלת, המקצועית של הצוות הרפואי נשארו מחוץ לתחום, ראשית, מפאת היותם קטנים עדיין, שנית, בגלל שהצוות הרפואי אינו יודע בוודאות האם זה עניין תורשתי או שמא לא, אז הם לא לוקחים סיכון".
ערן שמחי, בנו החייל: "הוא סובל מכאבים פיזיים עזים. אני עוזר לו בכל דבר אפשרי: עוזר לו לקום מהמיטה, נותן לו לשתות, מעסה לו את הגוף, כדי להקל על הכאבים וכדי לאפשר לדם להמשיך לזרום, נותן לו ליטול את הכדורים (התרופות), עוזר לו להרים דברים, מסיע אותו לאן שהוא צריך, מנסה לגרום לו לקום, להסתובב קצת, לצאת מהבית, להפעיל את הגוף ולעזוב את המיטה. מה אני אגיד לך, הלוואי שיימצא כבר תורם לאבי היקר ובכך ייגאל אותו מייסוריו".
שמחי לאחר שחלה, עם רעייתו ובנו ערן, ביום בו התגייס לצה"ל. צילום: באדיבות המשפחה
גמזו: "יש חוסר מודעות פה בארץ לעניין הזה של תרומות וכשאת רואה את האח שלך שהוא כל כך סובל, קשה לך לקבל את זה. ודווקא אנחנו כן מהמשפחה שכן רוצים לתרום, מסתבר שיש שם קושי גדול. כי ברגע שזה ככל הנראה, גנטי – מתחילים לעשות בדיקות רקע ולרוב, שוללים את זה מיד. אם זה הילדים, אם זה האחים והאחיות. אחי הגדול יותר עבר ממש תקופה ארוכה של בדיקות ובזמן שהוא היה ממש באשליה שאולי בעזרת-השם הוא כן יקבל את זה כי הוא היה ממש מוכן לתרום לו כדי להציל אותו בסוף הסתבר כי, הוא לא מתאים. ואמנם, זה לקח לפחות תהליך של שנה, אבל פה בנקודת-הזמן הזאת, אנחנו מבינים מה היה בעצם. כי היום, אנחנו יודעים שאם יש במשפחה איזה שהיא מחלה תורשתית, אז מיד שוללים את התרומה. ופה שזה האח ושיש במשפחה רקע של סוכרת ולחץ דם אז היו צריכים לשלול את זה. תראי, זה אחד הדברים שקשים והדבר הקשה הנוסף הוא- שאת רואה את חוסר המודעות של הציבור ושאני בתור אחותו, פשוט חסרת-ישע בכך שאיני יכולה לעזור לו".
"אם רק היו פועלים להעלאת המודעות באמצעי המדיה השונים, אז אנשים היו מתחילים להבין-כי כן יש אנשים שרוצים לעזור, אבל אין להם את זה במודע שקיים דבר כזה. כי כל פעם מדברים על סחר (סחר באיברים), לא מבינים שזה לא רק עניין של סחר באיברים. אלא, לתרום ללא סחר. חוץ מהמודעות ל"אדי", שהיא כן החלה לעלות בארץ, הקטע, שזה ("אדי") שלא נדע לאחר המוות, אנחנו לא רוצים להגיע למצב הזה. אנחנו רוצים שבן-אדם שהוא בריא, חזק ויש לו את הרצון ואת הנתינה לתרום לאחר, להציל אותו, שיהא מודע לכך. כי כן אנשים שיש להם מודעות וזה קיים בהם, את רואה אותם בבתי-החולים, באים, בלי להכיר את החולה והם תורמים. הם באים ומבקשים לתרום. אבל זה אחת ל… וזה מה שחבל לנו. כי אין מודעות והיינו רוצים שאולי בזכות הכתבה שלך זה ישתנה".
"אנחנו קוראים לציבור שיבוא ויעזור לאדם הצדיק והצעיר הזה שמגיע לו באמת קצת ליהנות מהחיים, לראות את הילדים שלו גדלים, להוביל אותם לחופה שלהם, לראות נכדים, הוא לא ראה כלום", היא מסכמת בכאב.
כל המעוניין לתרום, מוזמן ליצור קשר עם רעייתו, רוויטל שמחי, במספר הטלפון: 052-6082137. (רק בבקשה, לא בשבת)
צילום: חנבו תקשורת
צילום: חנבו תקשורת
צילום: חנבו תקשורת
חבר מועצת העיר אשדוד אלון חסן העלה פוסט זועם על ראש העירייה ד"ר יחיאל לסרי. אין זו הפעם הראשונה שזה קורה בחודשים האחרונים. בדרך כלל דבריו נוגעים בהסכם הגג, הפעם הוא החליט לתקוף בעיקר את תכנית התחבורה בעיר – REWAY ובמיוחד את המלצתו של לסרי לציבור לרכוב על אופניים ובדרך זו להפחית את עומסי התנועה ואת זיהום האוויר.
לדברי חסן הדברים נאמרו לו ולנציגים נוספים של מובילי המאבק ברובע ט"ו נגד מתחם הבניה החדש שצפוי להיבנות במקום, ע"י לסרי והמנכ"ל, אילן בן עדי, במסגרת ישיבה משותפת. ערב החג התכנית אושרה להפקדה בוועדה המחוזית למרות הצהרות ברוח אחרת של לסרי ואנשיו כפי שהבינו ממנו התושבים במהלך פגישתם. לדבריהם הוא אף הציע להקטין את כמות יחידות הדיור במתחם המתוכנן, מכ-750 ל-500, אך הם סירבו.
לא רוצה, חסן. צילום: עופר וקנין
"ראש העיר לא קיבל מנדט מהציבור לעשות את השינויים עליהם הוא מדבר", כתב חסן והוסיף: "אתם יודעים מה הייתה תשובתו של ראש העיר יחיאל לסרי ושל מנכ״ל העירייה אילן בן עדי לטענות שלנו כתושבים למצב הפקקים שייש בעיר בפגישה שעשינו איתו תושבי ט"ו? ״תושבי העיר צריכים להתרגל לנסוע באופניים״. אני פשוט המום מהתשובה ההזויה הזאת. אתם מבינים? התשובה לפקקים ולבנייה המאסיבית שמתוכננת בעיר ותוספת של מעל 200 אלף תושבים היא שניסע באופניים וניסע באוטובוסים. זה נראה לכם רציני? כמה ניסינו לדבר איתו,כמה ניסינו לשכנע אותו שאנחנו לא רוצים להיות תל אביב ולא רוצים להיות גוש דן. הוא בשלו והוא לא קשוב לתושבים. הוא חייב ללכת הביתה. חייבים להחליף אותו".
חסן, שנכנס למועצה במסגרת רשימתו של סגן ראש העירייה, בוריס גיטרמן, הפך בעת האחרונה לאופוזיציונר הראשי נגד לסרי שלא מהסס למתוח עליו ביקורת ולקרוא להחלפתו תחת כל עץ רענן. בראשית השבוע הוא כתב בפייסבוק: "נובמבר שנה הבאה, תושבי אשדוד מחליפים את יחיאל לסרי ראש העיר. ראש העיר שיבחר, יהיה קשוב לצרכים של התושבים ולא של הקבלנים".
לסרי
ז’קי אבוחצירא, בן 47 מאשדוד, נשוי ואב לשלושה, לא רק אוסף מכונות משחק ישנות, אטרי וארקייד, הוא גם בונה אותן ומשחזר בעצמו עד שהפך ל”משוגע לדבר” וסוג של גורו בתחום
שחקן נשמה, אבוחצירא. צילום: אורי קריספין
אם תבקשו מילד לתאר לכם כיצד נראה בית החלומות שלו, סביר להניח שזה יהיה תואם לתיאור ביתו של ז’קי אבוחצירא (47) האשדודי, נשוי ואב לשלושה, רכז טכנאי המחשבים של עיריית אשדוד. סלון ביתו מאפשר גישה למכונות משחקי ארקייד — מכונות משחק אשר מופעלות על ידי מטבעות או אסימוני משחק — אשר לרוב מותקנות במקומות ציבוריים כגון מסעדות, פאבים ומשחקיות וידאו. רוב משחקי הארקייד הם מכונות אשר מכילות משחקי מיומנויות שונים, מכונות שבהן צריכים “לדוג” חפצים מתוך המכונה, משחקי וידאו ומכונות פינבול. “אני בונה אותן בסגנון וינטג' של שנות ה-80-70. זה בלעדי בארץ, אין משהו כזה לאף אחד בארץ, אפילו לא משהו שמתקרב”.
מתי התחלת לאסוף, מה היה הפריט הראשון?
“לפני כ—15 שנה. זה התחיל כשהטכנולוגיה במחשבים התפתחה, המשחקים שדרגו את עצמם טכנולוגית לרמה מאוד גבוהה, ואז זה היה כבר 'יותר מדי יפה', אז רציתי לחזור לפשטות של המשחקים הנוסטלגיים. וזה הוביל אותי לשמר ולחזק את המשחקים של פעם ולשמר את אותן קונסולות ישנות שהולכות ונכחדות. אנשים זורקים את זה כי מתקדמים הלאה”.
חתיכות, נכון? צילום: אורי קריספין
כמה פריטים יש לך באוסף?
“עשרות מכל דבר, יש לי קונסולה של אמיגה שהיא די נדירה בארץ. ממש קשה להשיג אותה, ואליה אני הכי מחובר למעשה, וגם האטרי 2600 הראשון שלי שקיבלתי שהייתי בן 12”.
בניגוד לאספנים אחרים, אתה מציג את הפריטים לעיני כול בביתך. אילו תגובות אתה מקבל?
“האוסף לא מוצג כולו לראווה, מה שמוצג לראווה זה המכונות משחק שאותן אני משחזר ובונה, מכונות משחק שנזרקו בעבר – אני מתקן. יש לי קבוצת פייסבוק בלעדית עם מאות חברים בשם 'הארקייד של ג’קי'. הקמתי את הקבוצה הזאת במטרה אחת בלבד, והיא לעזור לאנשים להגשים את החלום ולבנות מכונת ארקייד או קונסולות משחק ללא מטרת רווח. כל יום כמעט אני מקבל הודעה בפרטי לבנות לאחד כזה או אחר מכונה. הסיפוק שלי זה לראות אנשים כמוני בונים ארקייד”.
מכונות הארקייד הן לתצוגה בלבד או שממש ניתן לשחק בהן?
“בטח לשחק! אני כל הזמן מחליף כבלים, כי הרכיבים מאוד ישנים, וזה מצריך תחזוקה. יש באיביי חלקי חילוף למשחקים הללו, ובזה אני נעזר”.
מה הייחודיות באוסף שלך?
“וינטג'. האוסף שלי מורכב ממשחקים שכבר לא עושים אותם היום. קשה למצוא אותם ברשת, אבל הם לא אותנטיים כמו שאצלי יש, כיוון שאני משתמש בטלוויזיות ומוניטורים ישנים בני 20 ו-30 שנה, מה ששומר על איכות הפיקסלים. אם אני מחבר את זה למסך LCD, זה נראה חדשני מדי, וזה מפספס בעצם את כל העניין”.
עזרא כהן, בן 55 מאשדוד, נשוי לצופיה, אב לשלושה, מהנדס בחדר הנקי של אינטל קריית גת ואוסף הסביבונים שלו מונה כ-500 חתיכות
אוסף מסחרר. עזרא כהן וחבריו
בביתו של עזרא כהן מאשדוד ארון גדול עם תצוגה מרהיבה של סביבונים תופס מקום של כבוד. וחוץ מכ-350 פריטים מגוונים שיש בו, עוד כ-150 סביונים נוספים נמצאים בחדר העבודה שלו. את הסביבונים הוא אוסף באמצעות החלפה עם אספנים אחרים ובקנייה.
איך הכול התחיל?
“איסוף הסביבונים החל לפני כ-30 שנה, עוד בהיותי חייל שהוקסם מיופי הסביבונים בשווקים של ירושלים העתיקה. בתחילה האיסוף התמקד בסביבונים מכניים (לא אלקטרוניים על בטריות) העשויים מעץ, מתכת, פלסטיק, זכוכית וחומרים אחרים. עם הזמן אחי גיל הצטרף לעזרתי ,והאוסף גדל עם סביבונים מכל העולם”.
איזה סביבונים ניתן למצוא באוסף שלך?
“האוסף מכיל סביבונים מרחבי העולם: יפן, פראג, אוקראינה, תורכיה, ארצות הברית, צרפת פורטוגל, תאילנד, פיליפינים. וביניהם ניתן למצוא סביבון עתיק ממזרח אירופה של המאות 19-17 עשוי עופרת, סביבונים עם כתב ברייל, סביבוני נשיפה סביבון העשוי שנהב, סביבונים ממוחזרים, סביבונים מנייר אפייה וכאלו שהודפסו במדפסת תלת—ממד”.
קשה לסובב את הראש
מה הסביבון הכי יקר שלך?
“סביבון מפרוכת (פעמון שנמצא על ספר התורה בבית הכנסת) ושוויו כ-400 דולר. עוד סביבון מיוחד הוא סביבון שהוא עותק של סביבון מתקופת גירוש ספרד, עליו חרוטות אותיות לטיניות”.
יש לך מנהג מיוחד?
“בכל חג חנוכה אני מפנק את עצמי בסביבון שווה, ובשנה שעברה היה זה הסביבון סולטנה (Sultana) של המעצבת והאמנית הישראלית טלילה אברהם למותג METALACEART. היא פיתחה קולקציה של מוצרים לבית ממתכת צרובה בטכנולוגיה חדשנית וכיפוף ידני ויצרה כלים בכסף, זהב לבן ושחור, שמעוררים סקרנות בזכות הניגוד שנוצר בין החומר התעשייתי הקשה ובין העדינות הנוסטלגית של תחרה ווינטג’. כמו כן, אני מעת לעת מסתובב ברחבי הארץ ורוכש סביבונים ייחודיים של אמנים ואמניות”.
שמוליק דואק, בן 49 מאשדוד, גרוש: אב חד-הורי לרומיאו בן ה-21, מעצב שיער ופעיל חברתי. משקיע זמן רב ומשאבים כדי לטפח אוסף אשר יקר ללבו עד מאוד, ובו כל דבר שקשור למושא הערצתו משחר נעוריו: בוי ג’ורג’
ברשותו של שמוליק דואק, אשדודי, מעצב שיער, פעיל חברתי ואושיית רשת, אוסף ענקי ומיוחד המכיל דיסקים, תקליטים, קלטות, קלטות וידאו ודי—וי—די, ספרים, מגזינים וכל דבר שקשור לזמר בוי ג’ורג’ ולהקתו “מועדון תרבות”.
מועדון משלו. דואק
לדבריו של דואק, האוסף שלו נחשב לאחד הגדולים בעולם ועלה לו הון תועפות. הוא כולל תקליטי שדרים שיצאו רק לתחנות רדיו ולא למכירה, הוצאות תקליטים נדירים מארצות כמו ברזיל, יפן ואוסטרליה, תקליטי פרומו ומגזינים מכל העולם עם דיוקנו של ג’ורג’ בשער. את כלל האלבומים שלו יש לו בתקליט, דיסק וקלטת – כמעט בכל פורמט שיצאו בו.
דואק מספר כי הכול התחיל בשנת 1982, לפני 35 שנים בהיותו עלם צעיר, בן 14: “אבא שלי חזר מהמילואים בלבנון והביא איתו וידאו הביתה. אני הייתי מקליט באופן קבוע את תכנית הקליפים 'עוד להיט' שהייתה משודרת בערוץ הראשון. באחת התכניות שודר הקליפ של הלהקה החדשה 'מועדון תרבות' שנקרא 'Do you really want to hurt me?'. על החולצה של סולן הלהקה היו כתוביות בעברית' והוא חבש כובע שטריימל חסידי. אלא שאני בכלל הייתי בטוח שזאת זמרת ולא זמר. הוא היה מאופר כאישה עם שיער ארוך' קלוע צמות. כפטריוט ישראלי וציוני נורא התלהבתי מהכיתוב בעברית על החולצה 'שלה' והסתקרנתי לדעת אם 'היא' יהודייה. ואם לא, אז למה דווקא בעברית?
למחרת בכיתה כבר כולם דיברו על הזמר שנראה כמו זמרת ועל החולצה המדוברת. הייתי המום לגלות שמדובר בזמר ולא בזמרת. חזרתי הביתה וישבתי לצפות בהקלטת הווידאו, מסרב להאמין שמדובר בזמר ולא בזמרת, ואכן היה זה זמר.
הו בוי!
כאן כבר הסקרנות לגביו גדלה עוד יותר: למה הוא מתלבש כך? למה הוא מתאפר? מה הקטע שלו עם העברית? ואז בגיליון של 'מעריב לנוער' התפרסמה כתבה גדולה על הלהקה החדשה, כולל ריאיון עם הזמר. הוא הסביר ששם הלהקה 'מועדון תרבות' כי היא מעין מועדון שפתוח לכל התרבויות. הוא תמיד התעניין בדתות ובתרבויות שונות. בתמונות הרבות שלו אפשר לראות אותו לבוש קימונו יפני, תרבוש תורכי, כפייה ערבית, סארי הודי ושילוב של סמלים אינדיאניים, אפריקאיים ואחרים.
ככל שהמשכתי לקרוא ראיונות איתו, ככה נחשפתי לתפיסות עולם מדהימות של איש מאוד אינטליגנט ומבריק, שמטיף נגד גזענות, נגד אפליה, נגד שנאה, בעד קבלה של כל בני האדםי תוך הפצת מסרים של אהבה ושלום”.
כמה זמן אתה מטפח את האוסף הזה?
“מאז שנחשפתי ללהקה בשנת 1982. אני קונה כל תקליט, קלטת, דיסק, ספר או עיתון שיש בו כתבה על בוי ג’ורג’. עם השנים הצטרפתי למועדוני מעריצים מכל העולם ויצרתי קשרים עם הרבה אנשים כמוני. כך זה מסייע לי להחליף בינינו חומרים. אני שולח להם עיתונים עם כתבות בעברית מהארץ (שאגב נחשבות למאוד נדירות בקרב מעריצים בעולם), והם שולחים לי עיתונים מיפן, ניו זילנד, רוסיה, ארצות הברית ואירופה. יש לי שבעה קלסרים משרדיים עבים במיוחד, עם אלפי כתבות מכל העולם!”
כמה פריטים הוא מכיל?
“קשה לספור. מדובר בעשרות דיסקים (שאגב תלויים על קירות חדרי כמו טפט), עשרות תקליטים וקלטות ועשרות ספרים ואוטוביוגרפיות. בנוסף, יש פוסטרים, שערי מגזינים, כרטיסים מהופעות, וכאמור אלפי כתבות מכל העולם”.
זה לא נגמר
לאוסף יש איזשהו ערך ייחודי עבורך?
“יש לאוסף הזה חשיבות מאוד גדולה בעיניי, בעיקר סנטימנטלית. צריך להבין שבמשך 35 שנים אני מלקט כל דבר שקשור בג’ורג’ ובלהקה. יותר ממחצית חיי אני מתעסק עם זה. חוץ מכל הכספים שהשקעתי, מדובר בהמון עבודה, המון התכתבויות עם אנשים מכל העולם עוד בטרם היה פייסבוק או ווטסאפ, אפילו לא דואר אלקטרוני! שבע פעמים נסעתי ללונדון לנבור בחנויות תקליטים יד שנייה, כי רוב הסינגלים שיצאו ללהקה בכלל לא הגיעו לארץ! הסתובבתי בשווקים ובבזארים מיוחדים שעושים שם לתקליטים יד שנייה בסופי השבוע. יצרתי קשרים עם חנויות תקליטים גדולות בלונדון, כמו VIRGIN MEGA STORE או TOWER RECORDS, שהיו שולחים לי כל סינגל שיצא לשוק. זה לקח לי המון אנרגיות והמון משאבים, ולכן אני מחובר רגשית לכל פריט!”
כיאה לאספן וגם מעריץ מושבע דואק מציין בהתרגשות יתרה שהלהקה מגיעה להופעה בישראל ב-7 בנובמבר. ההופעה תתקיים בהיכל מנורה בתל אביב, והוא כמובן מאוד נרגש לקראתה.
לטוהר אביטן, בן 11 מאשדוד, יש הרבה אוספים מכל מיני סוגים. בולים, אנגרי בירדז, גולות, צדפים הם רק כמה מה.
איפה יש מקום בבית? אביטן
אביטן, תלמיד כיתה ו’ בבית הספר נוף-ים באשדוד, מוכיח שהאספנות, גם אם שינתה את פניה, עדיין חיה ובועטת. או במילים אחרות: מוקדם לדבר על קרב מאסף של האספנות ושל האספנים.
אוסף בובות האנגרי בירדז שבו כ-150 פריטים: “הייתי קונה, מחליף, משחק עם חברים, ומי שמנצח מקבל את זה של השני”.
אוסף בולים: “דודה שלי העבירה לי אלבומי הבולים שלה, ואני המשכתי לאסוף חדשים. אימא שלי מביאה מהעבודה בולים שמגיעים על מכתבים". מיטל, אמו של טוהר, מציינת: “היום קשה להשיג בולים מחו”ל, מה גם שעכשיו הבולים הם מדבקות, וקשה להסיר אותם מהמכתבים”.
אוסף צדפים: “הצדפים הם מארצות בעולם. למשל, דודה שלי הייתה בקוסטה ריקה והביאה לי. אני יושב על כל אחד, מנקה, לומד עליו ומכניס אותו לקופסה”.
אוסף מטבעות זרים: “קרובים שמטיילים בחו”ל כבר יודעים שהם צריכים להביא לי מטבע או שניים כשהם חוזרים, ואני אוסף ומסדר לפי ארצות”.
אוסף גולות: “יש לי אח קטן, תינוק, אז האוסף כרגע מוחבא במקום שהוא לא יוכל להגיע אליו. הייתי משחק הרבה בבית הספר ועם החברים. הייתי משחק, הייתי מנצח, הייתי לוקח והייתי בורח”, מציין טוהר בביטחון. אגב, לדבריו, “הגולות יותר באופנה בחורף”.
חברים שלך גם אוספים דברים?
“יש לי חבר שאוסף בלייד-בלייד, זה באופנה היום, מין עיגול מברזל שמתלבשים עליו כל מיני צבעים, יש קרבות, ומי שמנצח זוכה בשל האחר”.
אם כשאומרים לכם "אספן ענתיקות", אתם מדמיינים ערימה של גרוטאות מאובקות וחסרות תועלת מפעם, כדאי מאוד שתחשבו שוב.
"צריך למתוח המושכה וקצת ללכת חזרה"
הכירו את יוסי קטני. הוא בן 72, נהג אוטובוס בפנסיה והתחיל לאסוף דברים כבר בגיל 15. זה התחיל מרדיו ישן, זה ששימש את בני משפחתו. כשיצא מכלל שימוש, היה לו קשה להיפרד ממנו בשל הערך הסנטימנטלי, אז הוא תיקן ושמר, והוא פועל בביתו עד עצם היום הזה. מאז התווספו לרדיו הזה אינספור פריטים. יוסי מנקה אותם, מתקן ומשמיש. ברובם הגדול הוא משתמש על בסיס יומי בביתו. “כל מה שאני אוסף חייב לעבוד, אחרת אין לזה ערך מבחינתי, ואני מעביר אותו הלאה”.
מעביר למי?
“יש המון אנשים ברחבי הארץ שמתעסקים בזה. לכל אחד מאיתנו יש פריטים וגם חלקים. אז אם נניח אני לא מצליח לתקן משהו, אני מעביר את זה הלאה למישהו שיש לו את החלק החסר. יש כאן חוק, ברגע שאני מעביר משהו, אני מקבל בתמורה משהו אחר שאותו אדם לא הצליח לתקן, ולי יש את הכלים לעשות את זה”.
מה אתה מרגיש כשאתה משתמש בדברים הישנים הללו?
“זה מדהים, זאת נוסטלגיה, כי יש כאן המון דברים שגדלתי עליהם. הפתיליות של פעם, פרימוס, המסטינג שלי מהצבא. אני בטוח שיש צעירים שאפילו לא שמעו על הדברים הללו שאני מדבר עליהם. בצאת כיפור הגיעו אליי הילדים עם עשרת הנכדים שלי, והכנתי להם תה בקומקום משנות ה-50 שנמצא אצלי. כולם התפעלו, והנכדים אפילו אמרו שיש לתה טעם אחר. זה מחמם את הלב ומעלה זיכרונות, וזו תמיד תחושה נעימה”.
מאיפה אתה מביא את הדברים?
“יש המון דברים ששמרתי עוד מבית הוריי. במהלך השנים אני גם אוסף דברים. זה יכול להיות משהו שעיני צדה איפשהו, וזה יכול להיות גם מפניות של אנשים שיודעים שבזה אני עוסק. הייתי המון שנים נהג אוטובוס ועשיתי את הקווים של הקיבוצים מסביב, אז נוצרו חברויות, ומתקשרים אליי משם לפני שמחליטים לזרוק משהו”.
יש דברים שאתה אוהב במיוחד?
“הכול. אני אוהב כל מה שישן ועובד טוב. יש דברים שאני גאה בעבודה שעשיתי עליהם. למשל יש לי משקל מאזניים, שכשראיתי אותו, הוא היה כל כך לא יפה ומוזנח שלא ידעתי מה אני עושה איתו בכלל. גם לא היה ברור לי בכלל ממה זה עשוי. התחלתי לנקות ולשפשף, ולפתע נגלו לנגד עיניי צלחות נחושת מרהיבות. הם קיבלו אצלי מקום של כבוד בוויטרינה, ואני מחייך בכל פעם שאני מסתכל עליהם. יש לי כאן טלוויזיה קטנה 24 אינטש, שקנינו בשנת 70' מיד אחרי שהתחתנו, והיא עדיין עובדת. יש קומקום ישן שקניתי במרוקו, כי הוא הזכיר לי את הילדות. יש לי שעון מעורר שהתעוררתי לצליליו לפני המון שנים, ואני מפעיל אותו גם היום. יש כל כך הרבה דברים, באמת שזה בלתי אפשרי לבחור כמה”.
מה אומרים בני המשפחה על התחביב הזה?
“לצערי אשתי נהרגה בתאונת דרכים בדיוק לפני שבע שנים בערב חג סוכות. אני יודע שיש אולי נשים שהיו רוצות להוציא מהבית את כל הבלאגן הזה, אבל היא מאוד אהבה את זה. ההפך, הייתה תקופה שהדברים היו בחוץ ובמחסן, צברו שם אבק ועמדו חסרי תועלת. היא תמיד אמרה שכדאי שנכניס אותם פנימה וניתן להם יחס יותר ראוי כי אין לזה צורה. לאחרונה התחלתי לעשות את זה. רק השבוע קיבלתי ארון שהזמנתי במיוחד מנגר, כזה שיתאים לצרכים שלי, ולאט—לאט אני מכניס פנימה הכול. הילדים והנכדים מאוד גאים ומתלהבים, הם אוהבים לשמוע את הסיפורים שמאחורי כל הפריטים הללו”.
באוסף של סימון לוי מאשקלון יש מאות עיתונים, ובהם כל האירועים החשובים בהיסטוריה העולמית והישראלית במאה השנים האחרונות. יש לו אפילו את הגיליון הראשון של “כאן דרום”.
האיש והארכיון, סימון לוי
סימון לוי, אספן עיתונים, בן 59, נשוי ואב לשלושה ועובד במשרד האוצר. את התחביב שלו הוא החל בעת שירותו הצבאי, כשהעיתון היה מצרך נדיר ומאוד מבוקש. “זה היה לפני למעלה מ-40 שנה. שירתי אז בסיני, ובכל פעם שהיה מתגלגל לבסיס איזשהו עיתון או אפילו פיסת נייר עם כתבה, כולם היו עטים עליהם. מבחינתי, שם למדתי להעריך את הדבר הזה ולאהוב את זה. שמרתי אחד ועוד אחד עד שזה כבר השתלט עליי והתחלתי לחפש דברים אחרים. הלכתי אחורה בשנים, הרבה אחורה, וחיפשתי כתבות על כל מיני אירועים חשובים שעניינו אותי ושמרתי. יש לי עיתונים שלמים מתאריכים חשובים וגם אלפים של קטעים מתוך כתבות”.
איפה אתה מחפש כתבות בארץ ובעולם?
“בארץ יש חנויות בתל אביב, ששם שומרים עיתונים ישנים וספרים יד שנייה. הרבה פעמים זה מגיע אליהם מבתים של אנשים מבוגרים שנפטרו, ומישהו פינה את ביתם והוציא משם את ההיסטוריה הזאת. אני מגיע לשם לעתים די קרובות, מדפדף ומחפש דברים מעניינים. אני מוצא גם הרבה פעמים דברים שקשורים לאשקלון. כשאני בחו”ל אני מביא עיתון מכל מדינה שאני מבקר בה”.
היסטוריה!
אתה הולך לפעמים במטרה למצוא כתבה ספציפית?
“בדרך כלל לא. אני הולך ומדפדף ורוכש את מה שמעניין אותי. ספציפית את העיתון של הקמת המדינה חיפשתי שנים, בסוף מצאתי בחנות בנחלת בנימין. לפעמים אני מוצא תיעודים של אירועים היסטוריים שקרו ממש במקרה. בגדול, אני כל כך מעורב ומעורה שקשה מאוד להפתיע אותי”.
איזה כתבות הכי יקרות לך?
“אי אפשר לבחור, כי באמת יש בידיי תיעוד של אירועים חשובים ומכוננים. יש לי עיתון מ—8 במאי 1945, מהדורה של ‘דבר’ שמכריזה על סיום מלחמת העולם השנייה. יש אחד מ-1969, הנחיתה של אפולו 11 על הירח. ב-1955 מצאו נפט בארץ, וחשבו שזה ישנה את פניה של המדינה כולה, אבל בסוף הייתה שם כמות מזערית”.
אתה מוצא את עצמך יושב ומדפדף בבית?
“בוודאי. לפעמים סתם בלי סיבה, לפעמים יש לזה איזשהו הקשר אקטואלי. למשל לפני מונדיאלים אני הולך אחורה וחוזר שוב למונידאלים של פעם. לא מזמן עלה לכותרות הסיפור של הרצח של אורון שאול בשנת 80', אז דפדפתי בעיתונים ששמרתי מאז”.
איפה מאפסנים את כל העיתונים הללו?
“הם מסודרים, ואני כורך כל שנתיים בנפרד, הכול בצורה מאוד מסודרת כדי שיישמר ויהיה נוח להתמצא. מבחינת מקום פיזי, זה לא תופס הרבה, העיקר שיש מקום בלב”.
גם זה סוג של היסטוריה – הגיליון הראשון של "כאן דרום", 1983, מתוך האוסף של לוי
מדברים על מותו של הפרינט, מה אתה אומר על זה?
“אין ספק שהפרינט ירד, אבל הוא כאן והוא יישאר ולא ילך לשום מקום. אני באופן אישי לא חסיד של האינטרנט. אין שום דבר שיכול להחליף את תחושת הדפדוף באצבעות, זו חלק מהחוויה כולה. העיתונים הישנים הם פיסת היסטוריה, וכשאני מדפדף בדפים הצהובים, אני מרגיש לרגע שאני נוגע בה”.
רמי קמחי, בן 82 ממושב כפר ורבורג, אב לארבעה וסבא לעשרה נכדים ולנינה, אוסף מכוניות.
קמחי ואחת מידידותיו. צילום: חן טהר
רמי קמחי, לשעבר בעל מוסך, מחזיק ברשותו רכבי אספנות. הוא חבר במועדון ה”חמש” המאגד בתוכו את אספני וחובבי הרכב הקלאסי בישראל. המועדון הוקם בחודש מאי 1985 ונחשב למועדון הרכב המוביל והגדול בישראל. מקור שמו הוא בחמש הספרות בלוחיות הרישוי של מכוניות בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.
מתי התחלת לאסוף כלי רכב?
“לפני 20 שנה לערך. הרכב הראשון הוא טנדר של שנת 1956, התעניינתי תמיד ברכבים, ובמהלך ביקור אצל בני בארצות הברית ראיתי את הרכב, והוא החליט לעשות לי הפתעה, לקנות לי את הרכב מפורק, ושלחו לי אותו לארץ, עשיתי אותו כמו חדש. אחרי זה היה וולו מודל 73’ ואחר כך גם גי’פ”.
הם משמשים גם לנסיעה?
“לא, זה לא מכוניות שאפשר לנסוע בהן, את הטנדר אני מנצל קצת להובלות”.
אלו כלו רכב שדורשים תחזוקה?
“בוודאי. כמו כל רכב יש לתחזק את הרכבים האלה, החלפות שמנים, בדיקות, תחזוקה, בלאי. בלי זה – זה לא עובד. יש לי מחסן סגור בו אני מאחסן את הרכבים על מנת לשמור על הרכבים במצב טוב. אם את תראי את הרכבים, כאילו עכשיו זה יצא משיפוץ”.
מה הערך מוסף שיש לאוסף הזה עבורך?
“תמיד אהבתי דברים מכניים, אני איש טכני. הייתי בעל מוסך שנים רבות, וזה נדבק מילדות. בגיל עשר שיפצתי אופניים, אחרי זה עברתי לאופנוע ואז לטנדרים. התקדמתי עם הזמן”.
עדן הר ציון מאשדוד ירש אוסף בולים מהשכן שנפטר והחליט לעבות אותו ולהוסיף משלו. הוא הצטרף לשירות הבולאי, משתתף בכנסים של אספנים ונחשב לאחד הצעירים בתחום.
אוסף בול
עדן הר ציון (33) מאשדוד התחיל לאסוף בולים לגמרי במקרה. “הכול התחיל כשהייתי בן שמונה. הייתה לנו שכנה שבעלה נפטר, והוא היה אספן ידוע שזכה בפרסים. לאחר מותו היא נתנה לי אלבום, וכל יום הולדת או חג היא הייתה נותנת לי עוד כמה בולים כמתנה או מחווה נחמדה. בתור ילד זה היה תחביב, אבל לא הבנתי לעומק את המשמעות של האיסוף. המשכתי בתחביב הזה עד גיל 15 בערך. במהלך הזמן הייתי מסדר, אוסף ומקטלג לפי נושאים ומשמר את האוסף. חזרתי לזה לפני כשבע שנים. ראיתי את האלבום, החלטתי שבא לי שוב ונרשמתי לשירות הבולאי”.
מה זה השירות הבולאי?
“זה שירות לאספנים של דואר ישראל. השירות הבולאי מנפיק בולים כחמש פעמים בשנה. בכל הנפקה מופיעים בולים חדשים, אותם מקבלים המנויים תמורת תשלום. הבולים עצמם מלווים בעלוני מידע אשר מסבירים את נושא הבול והרקע להנפקתו, פרטים המופיעים בבול, ציור חותמת האירוע ולעתים גם פרטים על מעצב הבול”.
כמה בולים יש באוסף?
“אלפים, אלפים. זה כל כך קטן שקשה למנות במדויק. כל פעם אני מוסיף קצת”.
אתה מגיע למפגשי אספנים?
“כן, בטח. יש גם באשדוד וגם בתל אביב. אני בין הצעירים שיש בתחום, אבל זה לא מספיק רציני כמו שהיה פעם. לתחזק את האוסף משמע להשקיע כסף. הבולים של היום שווים את הערך שנקוב עליהם, הם לא שווים הרבה מעבר, מקסימום חצי שקל יותר. בולים של ערכים שלא קיימים היום לא שווים אפילו אגורה. זה לא הולך לפי ותק“.
אז איך מחליטים על בול שהוא ייחודי?
“זה תלוי בכמה עותקים הוא הופץ, כמה השתמשו, כמה יש בשוק, וכמה הוא נדרש. יש ממש קטלוג לבולים. יש בולים ששווים יותר, כמו הבולים הסינים. זה מדהים כי דרך הבולים אפשר ללמוד היסטוריה, גם כזו שלא לומדים בבית הספר”.
מתוך אחד האלבומים
יש לך סיפור מיוחד?
“בחרתי להתמקד לאחרונה בנושא בולים של זמרים ומוזיקה. יש לי למשל בולים של הביטלס, אלביס, בוב מארלי, מוצארט. פעם הלכתי לחנות באשדוד שעוד מכרה בולים לאספנים. שם מצאתי אלבומים למכירה שמסתבר היו שייכים לסבא שנפטר. הנכדים דרשו בעבור האלבומים 3,500 שקל כדי לקנות אייפון. אם בוחנים את השווי של האלבומים, מדובר בעשרות אלפי שקלים. קניתי שם בולים של הולנד הסינית, וכל פעם הייתי מתפנק בעוד כמה בולים ייחודיים”.
בקרבת האנדרטה לזכר חללי הפיגוע בנמל וליד צומת הרחובות הרצל/ בן גוריון, אותרה ליד כמה שיחים לפני זמן קצר גופת אדם כבן 46. לפי מצבה ההערכה היא שהאיש נפטר לפני כמה ימים ואולי יותר. הרקע לא ידוע בשלב זה.
מהמשטרה נמסר כי חוקרי המעבדה לזיהוי פלילי נמצאים במקום ופתחו בחקירה. לפי שעה לא מסתמן חשד ממשי לפלילים. הגופה תועבר בהמשך למכון לרפואה משפטית.
הצומת המדובר הוא אחד המרכזיים באשדוד ובכל יום עוברים בו עשרות אלפי רכבים.
סוכה גדולה עשויה לוחות עץ שעומדת לה ברובע ג' באשדוד מצליחה לעורר הרבה עניין ולמשוך תשומת לב.
לא, היא לא יפה במיוחד, או מעוצבת בצורה יוצאת דופן.
מה שמיוחד בה זה שהיא ניצבת ברחוב על הכביש.
סוכת שלום-סוכת רחוב
אחד הגולשים העלה תמונה שלה בקבוצת הפייסבוק כל מה שמפריע לי באשדוד והתגובות לא איחרו לבוא.
אמנם מדובר במקום שנמצא סמוך לקצה הרחוב ליד מגרש חניה של בית הספר "המגינים", אך בקלות רכב שלא יבחין בה בזמן עלול לגרום לתאונה.
עדכון: לפני זמן קצר כתב ראש מינהלת רובע ג' יעקב ביטון בתגובה לרשומה בפייסבוק: "הייתי הרגע במקום. להלן תמונה של הסוכה מהצד השני בה ניתן לראות בבירור את המרחק מאחור כך שלא ניתן כלל להניח שאנשים יסעו במהירות שם.שנית, אין כמעט תחבורה במקום זה, כי אין לימודים כרגע (תחבורה ציבורית גם לעולם לא מגיעה לשם). שלישית, אין תושבים שגרים גם שם – יש שם 2 בתי ספר שכעת לא פעילים בשל החג ויש צרכנייה חרדית ממול בלבד. המקום ריק מאדם ומרכבים. ודבר אחרון, בהמשך לפנייה דומה שנה שעברה, החלטנו השנה להחתים יושבי הסוכה שלא להקים סוכה זו באותו המקום יותר אלא אך ורק בתוככי השכונה הסמוכה בה הם מתגוררים".
גולן אביטן בן 50 מאשדוד הוא אחד הנאשמים בפרשה 512 שעוסק בארגון הפשע של יצחק אברג'יל. לפי כתב האישום שהוגש בתיק, אביטן ואחרים שרצו לפגוע ביריבם זאב רוזנשטיין הפעילו מטען חבלה על גג צ'יינג ברחוב יהודה הלוי בתל אביב בדצמבר 2003. מהפיצוץ נהרגו נפתלי מגד מאשדוד, רחמים צרויה ומשה מזרחי. רבים נפצעו. אביטן ואחרים מואשמים ברצח ובעבירות נוספות.
בראש הרכב השופטים במשפט שמתנהל בבית המשפט המחוזי תל אביב עומדת השופטת גיליה רביד. באחת הישיבות האחרונות אביטן, כך טוענים במשטרה, איים על השופטת. הדבר הוליד כתב אישום נוסף נגדו שהוגש ביום שלישי לבית המשפט באשקלון.
לפי כתב האישום ב-26.9 נערך דיון בבית המשפט המחוזי בעניינו של אביטן ובמהלכו הוא פנה אל קצין שב"ס ואמר לו 'מאחל לך אחת יפה כזאת לראש השנה', כשהוא מסמן עם ראשו לכיוון השופטת רביד. בנוסף עשה עם שתי ידיו תנועות של שיסוף ומכות בזמן שהוא מסמן בראשו לעבר השופטת.
אביטן הכחיש את האיום. לפי הבקשה שהגישה המשטרה להחזיקו בתנאי מעצר עד תום ההליכים, האיש טוען שפנה לקצין השב"ס, שאל אותו אם הוא עדיין מתאמן בקראטה ועשה לעברו תנועות קראטה. קצין השב"ס הוא מדריך הגנה עצמית אך מסר שהוא לא שוחח עם אביטן על כך ועל ענייני קראטה. לעניין האינטראקציה עם השופטת במהלך הדיונים אביטן טען: ' היא תמיד צועקת עליי, היא מאיימת עליי, כל הזמן היא מגדפת אותי, כל הזמן מלבינה אותי לפני הרבים'.
סנגורו של אביטן, עו"ד יניב שגב, ביקש דחיה כדי לצלם את חומר החקירה ולגבש חלופת מעצר. השופטת ענת חולתא הורתה על מעצרו עד החלטה אחרת, בשלב זה.
מתנדבי רפואת חירום של איחוד הצלה מסניף לכיש הוזעקו לרחוב בני ברית/יצחק הנשיא באשדוד בעקבות דיווח על אירוע קטטה. חובשים של איחוד הצלה העניקו טיפול רפואי ראשוני לנפגע כבן 30 במצב קל שנחבל בראשו ככל הנראה מחפץ חד, נסיבות האירוע בבדיקה.
תמונה: ארכיון דוברות איחוד הצלה.
דקירות באשדוד: לפנות בוקר התקבל דיווח בשעה 04:19 התקבל דיווח על צעיר בן 24 שנדקר במהלך קטטה ברחוב הבנאים באזור התעשייה. חובשים ופראמדיקים של מד"א העניקו לו טיפול רפואי ופינוהו לבית החולים כשמצבו בינוני וכשהוא סובל מפציעה בפלג גופו העליון.
משטרת אשדוד פתחה בחקירה ומחפשת אחר חשודים.
תושבת רחובות בת 38 מואשמת שהתחזתה לזונה ושדדה "לקוח" יחד עם אדם אחר. לפי כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע השבוע, שני השותפים לפשע הגיעו בסביבות חצות הליל, 21 בספטמבר, סמוך לרחובות ז'בוטינסקי וההסתדרות – "המוכר כמקום בו ניתן להשיג שירותי מין בעבור תשלום" – כשהם מצויידים בסכין.
למקום הגיע ח' ברכבו. הנאשמת ניגשה אליו והציע לו את שירותיה. בזמן שהם דנים בתנאים ניגש השותף אל המתלונן והניף לעברו סכין. הוא איים שידקור אותו בצווארו ובמקביל הגברת חיפשה במכוניתו ולקחה משם ארנק עם 700 שקל, את הטלפון הנייד שלו, ואת מפתחות הרכב. לפני שצמד החמד ברח מהמקום, הנאשמת עוד ריססה גז פלפל בעיניו של ח' המבוהל. למחרת כבר נעצרה.
הפרקליטות ביקשה להחזיקה במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדה במקביל להגשת כתב האישום. בדיון בבית המשפט אמרה הנאשמת: "אני גרושה ואםם לארבעה… אני משתמשת בסמים וכבר קרוב ל-12 שנה על מתדון ובחודשיים האחרונים חזרתי לעשות שימוש בהרואין. אני מעוניינת להשתלב במסגרת טיפולית לשקם את עצמי". השופט נסר אבו טהה קבע שהנאשמת תישאר במעצר עד החלטה אחרת.
גם נגד השותף לשוד, א', בן 34 מאשדוד, שהשתחרר מהכלא ממש לאחרונה, הוגש השבוע כתב אישום – המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות (בשונה מהנאשמת שלה מיוחסת "רק" עבירת שוד). גם הוא מוחזק במעצר עד החלטה אחרת.
חג סוכות אוטוטו נכנס ויריד ארבעת המינים ברובע ז' באשדוד הומה אדם. כמיטב המסורת כבר לאחר כיפור רחוב האדמו"ר מויז'ניץ נסגר והופך לשוק אחד גדול וססגוני שנמשך ימים ספורים – עד ערב חג הסוכות.
זמן קצר לפני כניסת החג הגיעו למקום תושבים רבים שלא הספיקו להשיג את ארבעת המינים קודם לכן, או שרק היו זקוקים להשלמה כזו או אחרת.
ריח האתרוגים וההדסים נישא למרחוק והערבות והלולבים מוסיפים חן משלהם.
גם קישוטים לסוכה אפשר היה למצוא במקום ומסביב גם תמונות של רבנים וצדיקים.
גרשון שטילמן שהיה מנהל באגף הנטיעות בעיריית אשדוד ויצא לגמלאות כבר מסודר לחג.
ד"ר יחיאל לסרי הגיע בצהריים לבחון מקרוב אתרוגים בעזרתו של יו"ר המועצה הדתית הרב עובדיה דהן. צילום: המועצה הדתית
אפשר להגיד שחופשת הסוכות באה לי בינגו. אחרי תקופה אינטנסיבית מכל הבחינות הגיע הזמן לשים ת'ראש על דיונה. שקט כמובן לא יהיה בגלל עתי שפעם בשלוש שעות נזכר להתעורר והדרך היחידה שלו לבקש אוכל היא בבכי. אפשר להגיד שהחושים שלי נהיו חדים כתער ואין צורך להעמיד שעון מעורר ליד המיטה הגוף כבר מוכן ומתעורר מארוחה לארוחה. בתכל'ס, בחופשות שלי אני גר במיטה לא נוגע בנייד לא מתקשר עם העולם ועושה חשבון עם עצמי כזה אני, מיד אחרי צום כיפור בודק למי צריך למחול ולמי צריך להכניס קונטרה. קונטרה זה טוב מבחינתי זה כאילו מלחמה בסטייל ואתם בטח שואלים מה לי ולמלחמות אחרי כיפור. מלחמת יום כיפור באה בהפתעה ואני תמיד מוכן בדיוק כמו באותה מלחמה ארורה. לא משנה איפה תהיו ניסיון החיים שלי אומר שתמיד צריך להיות ערניים לא לנוח על זרי דפנה, מבטיח לכם שבעתיד תנוחו הרבה.
אמנם תכננתי טיול מסביב לעולם אבל כרגע הוא לא בר ביצוע. ברגע שעתי יגדל אני ומעיין שלי נארוז תרמילים ונסמן יעדים על הגלובוס. עד אז אני מסמן וי על כל סניפי שילב, מוצצים ובייבי סנטר בעיר. אם פעם הייתי נכנס לחנות צילום ומתמוגג מכל חידוש היום קולקציית 2018 לתינוקות עושה לי את זה יותר מכל דבר אחר.
ועוד משהו שלא הכי רציתי לספר אבל בכל זאת סודות אני לא מסתיר מכם למרות שיש כמה שאלך איתם לקבר. מי שמכיר אותי יודע שהגשמתי כמעט אל כל מטרותי הצנועות בחיי וחסרה לי טלוויזיה בחיים, עשיתי עיתונות מקומית וארצית, עשיתי רדיו הופעתי בתכניות בוקר, בקרוב ביס דוקו אככב בפרק על תחרות מלכת היופי. ומה שחסר לי כרגע זה ריאליטי ואני מסודר. אז כן, פנו אלינו מכמה תכניות ריאליטי החלטות אחרי שמיני עצרת.