אינה בקלמן מציגה: תפקיד חיי
Leave a Commentאינה בקלמן רצתה בכלל להיות עיתונאית. היא הספיקה להיות מעורכי עיתון בית הספר היסודי מכבים בגן יבנה, עשתה בגרות במסלול תקשורת וכבר הייתה רגע אחד לפני התחלת התואר הראשון בתקשורת ובשיווק. אבל חיידק המשחק עשה את שלו והסיט אותה לכיוון שלו, היא מבינה היום, הייתה מיועדת.
קלוז’ר על הבמה
לפני עשור היא הפציעה לראשונה על המסכים ב”הישרדות”. עוד לפני כן ובין לבין ומאז דגמנה בכמה קמפיינים, אבל אם תשאלו אותה מהי, תקבלו תשובה חד משמעית: שחקנית.
בקלמן השתתפה ב(רשימה חלקית): “אליפים”, שבו ביצעה את תפקידה הראשון בסדרת טלוויזיה, ב”כדברא” גילמה את מנהיגת הרעים, שיחקה גם ב”אדוני המאמנת”, סדרה שהתבססה על הצגה של קובי מחט ואבי לוי שעלתה בחנוכה לפני שנתיים באשדוד. בנוסף, השתתפה ב”ההרמון” על נשותיו של גואל רצון, “הסטייליסטית”, “המלכות” שאמורה לצאת בקרוב ובקולנוע ב”אני לא מאמין, אני רובוט”.
"הייתה תקופה קשה אבל היא בנתה אותי", אינה בקלמן. צילום: פבל
אבל גולת הכותרת היא מה שקורה בימים אלה. בקלמן עסוקה בחזרות אינטנסיביות למחזה “מאחורי הגדר” — עיבוד מודרני ליצירתו של ביאליק. אינה תגלם בהצגה את מארינקא הרוסייה שבה מתאהב נוח היהודי. סיפור האהבה הזה הוא מעבר להצגה או מחזה. עבורה זו תהיה סגירת מעגל יוצאת דופן, כי לא רק שזה תפקידה האמיתי הראשון בתיאטרון, אלא הוא גם יהיה כמעט כולו בשפה הרוסית, שפת אימה. בתור מי שניסתה במשך שנים להסתיר ולברוח מהתרבות שממנה הגיעה, הפעם היא נושאת אותה בראש מורם היישר מול הקהל.
אינה בקלמן היא …?
“שחקנית”.
זה היה זריז.
“כן, אם מדברים על מקצוע, אז זה המקצוע שלי”.
ואם בכללי?
“נראה לי שבן אדם אוהב. זה מה שאני מרגישה ממרום גילי, 29”.
אני מבין שבימים אלה את עסוקה בחזרות להצגה בתיאטרון הבימה.
“וואו, אני מתרגשת. כשלמדתי משחק ביורם לווינשטיין שלוש שנים, אז בשנה ג’ העלנו הפקה בשם 'הדוכסית ממאלפי'. הבימה אימצה את ההצגה במשך כמה חודשים כהצגת אורח. עכשיו אני כבר משחקת רשמית בהצגה של התיאטרון עם שחקנים שכשאני מגיעה לחזרות אני מתמוגגת מהם, מעוררי השראה”.
איך זה לשחק לצד ליא קניג?
“אני מסתכלת עליה כמו ילדה מאוהבת, ממש, כמו ילדה. היא מלאת חוש הומור, היא מוכשרת, באמת אלוהים נגע בה. היא בת 88 ואוכלת את כולנו בלי מלח, שרק תמשיך ככה”.
"אלוהים נגע בה", ליא קינג. צילום: אסף עברון
לא מזמן היא לא הרגישה טוב באמצע הצגה אחרת.
“נכון והתבטלה לנו חזרה באותו יום, היה לה יום כל כך עמוס שגם אני לדעתי לא הייתי מרגישה טוב. היא וואו. באמת. אני יושבת איתה ועם שחקנים ותיקים בתיאטרון ועם הבמאי שלנו משה קפטן ואני קצת צובטת את עצמי. זה חלום שהתגשם”.
"מאחורי הגדר"?
“כן”, היא עונה וכולה קורנת.
של ביאליק. וואו.
“של ביאליק, שעיבד עודד ריקלין למחזה עכשווי”.
ואת מגלמת את מארינקא.
“נכון, היא בת טיפוחים של שקוריפינשטשיכא, שאותה מגלמת ליא. האמת שזה ממש מגניב, כי אני עומדת לגלם בתיאטרון הלאומי בתפקיד הראשון שלי בשפה הרוסית. ההצגה היא דו-לשונית, בעברית וברוסית. אני ממש סקרנית לראות איך הקהל יגיב ואני מרגישה גם שאני סוגרת מעגל”.
חריגה בנוף
“נולדתי בסנט פטרסבורג ועליתי לארץ בגיל שנה וחצי. מעולם לא בכיתי על קיפוח או על ‘קשה לי’. עלינו במסגרת העלייה הרוסית הגדולה, ב-91’, והאנקדוטה ההיא על אנשים עם תואר שלישי שמנקים רחובות הייתה אמת, כך היה. הוריי עלו עם שני ילדים, סבא וסבתא שלא היו בקו הבריאות ובנו את עצמם מאפס”.
נחזור רגע לתפקיד שלך בהצגה “מאחורי הגדר”.
“וואו, רוב התפקיד ברוסית, זה אתגר וזה מגניב, זה משחרר מאוד”.
ביאליק, לא הרגשת שזה קצת מיושן?
“קראתי אותו והוא יפהפה. חבל לי שהיום לא כותבים ככה, עודד ריקלין עיבד אותו עם מנוע דרמטי נהדר”.
אינה בילדותה בחצר הבית בגן יבנה
איפה גרתם אחרי העלייה לארץ?
“בהתחלה ביהוד עד שהייתי בת 4 וחצי ואז עברנו לגן יבנה”.
למה דווקא לגן יבנה?
“כי הייתה לנו משפחה באשדוד, עדיין יש, בת דודה של אימא שלי. אז הם התחילו לחפש והתלהבו מגן יבנה. באותו זמן נבנו ביישוב שכונות חדשות, והוא היה הרבה יותר קטן ואינטימי מהיום. הם אהבו את האווירה. אבל אני נורא התביישתי מהמוצא שלי, עד גיל 18. בגן יבנה לא הייתה קהילה גדולה של עולים מברית המועצה לשעבר והרגשתי די חריגה בנוף. היינו שונים ולכן התביישנו. לא דיברתי בחוץ רוסית עד גיל 18 בערך. התביישתי קצת. בגיל 15 התחלתי לדגמן ואני זוכרת שהייתי נפגשת עם עוד דוגמניות שדיברו רוסית, אז קצת התחלתי להרשות לעצמי גם לדבר ברוסית. אבל אני חושבת שכשמלאו לי 18 התחלתי להרים את הראש רשמית”.
מה גרם לזה אז?
“אני חושבת שהיציאה לעולם, ראיתי אנשים מכל מיני מקומות והבנתי שזו לא בושה, זו גאווה גדולה מה שההורים שלי הביאו איתם ועשו פה”.
הציקו לך כילדה?
“בטח, המון. אולי לכן לא רציתי לדבר ברוסית. כל הילדות שלי ספגתי קריאות גנאי בתור “רוסייה”. אם זה “רוסייה זונה” או “רוסייה מסריחה”, היה, בכיתי, לפעמים עניתי, אבל תם ונשלם”.
עושה רושם שזה עדיין מאוד חי אצלך.
“כשאני אעלה עם ההצגה בנובמבר אני מבטיחה להעלות פוסט. בהצגה אני מגלמת ילדה רוסייה. זה הקלוז’ר. זה דגל ניצחון. בתיאטרון הלאומי, הצגה דו—לשונית. הייתה תקופה קשה, אבל היא בנתה אותי וחישלה אותי. אני כבר לא מתביישת במי שאני ומדברת ברוסית בגאון”.
ספרי על המשפחה שלך.
“לאימא שלי קוראים לנה ולאבא יעקב. שניהם מהנדסים, אבא מהנדס אלקטרוניקה, ואימא מהנדסת מחקר בצמחים. הם עוסקים בתחום שלהם מההתחלה. אמנם היה קשה להם להתברג ולהתקדם, אבל הם מוכיחים את עצמם. הם מושא הערצה בשבילי. יש לי שני אחים, הגדול בן 35 שחי בחו”ל ואח בן 19 בצבא”.
גדלת בגן יבנה.
“נכון, למדתי בבית הספר היסודי מכבים והמשכתי באורט רבין. ההורים עדיין גרים באותו בית. אהבתי לגדול בגן יבנה, אהבתי את הקהילתיות, את החברים, את זה שקרוב ללכת. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה י’ התחלנו להילחם ולנסות לייצר לעצמנו מרכז נוער, היה לנו עיתון בית ספר שהייתי פעילה בו. אהבתי את הביחדנס. עד שהבנתי שצריך לצאת לדרך ולהגשים את עצמי, ואין מה לעשות, העיר הגדולה זימנה לי הרבה הזדמנויות”.
איך בכלל הגעת לעולם המשחק והדוגמנות?
“בגיל 15 הייתה תחרות יופי בגן יבנה ובאתי לעודד חברות בקהל. שתי חברות גדולות ממני, ניצן שפירא ומיי גלאון, השתתפו בתחרות, ישבו שם נציגים של רוברטו והן הפנו את תשומת לבם אליי. הם חיכו לי, קבעו איתי פגישה. באתי לפגישה עם אבא שלי ואחי הגדול. ככה זה התחיל. בסביבות גיל 18 הבנתי שלא ממש מעניין אותי לדגמן. זה נחמד מדי פעם אבל רציתי משהו אחר”.
"אני בן אדם מאוד רגיש, הדברים מאוד נצרבים בי". אינה בקלמן. צילום: פבל
ומה עם סיום הלימודים?
“סיימתי כמובן עם בגרות מלאה, במגמת תקשורת. אני חשבתי שאהיה עיתונאית. כבר בכיתה ה’ החלטתי שאני רוצה שלשכבה שלנו יהיה עיתון, וכשהעיתון היה מוכן, שכפלנו אותו על דפי A4 ושידכנו במהדק. נורא אהבתי לכתוב, אהבתי ספרות ואהבתי להביע את עצמי. בשלב מסוים נבחנתי לבין—תחומי מתוך מחשבה לעשות תואר בתקשורת ושיווק, הייתה תקלת רישום ונפלתי בין הכיסאות. בינתיים כבר קיבלתי תפקיד ואז עוד אחד. הבנתי את הרמז והחלטתי: אני הולכת ללמוד משחק”.
“מרים לאגו אבל לא מעניין”
בצבא שירתה באגף הבינוי של משרד הביטחון ואחר כך שובצה מחדש באגף השיקום. “זה היה שירות מספק וקשה. אני זוכרת הפגנות של נכי צה”ל ששברו את הלב. תוך כדי הצבא עשיתי קורס של משחק מול מצלמה ולאחר השחרור עוד קורס”.
לאורך השנים את ממשיכה גם לדגמן?
“אני לא הולכת לאודישנים של דוגמנות, כשחברת פרסום או מותג רוצים אותי כי הם מכירים אותי, אז אני מוכנה לבדוק. זה מאוד נחמד, זה מאוד מחמיא, זה מאוד מרים לאגו, אבל זה לא מה שמעניין אותי”.
בדוגמנות עושים יותר כסף מאשר במשחק, לא?
“לא נכנסתי למשחק בשביל כסף”.
"היום אני מתייחסת למשחק כמו טיפול", בקלמן. צילום פבל
מה כתוב לך בקעקוע על היד?
“Happiness. הוא מ-2014”.
היה חסר לך אז אושר?
“רציתי להזכיר לעצמי להיות מאושרת. זו הייתה שנה עם קצת קשיים. חוץ ממנו יש לי עוד קעקוע של פרפר על הרגל. המלצה לכל הקוראים: אם אתם עושים קעקועים תעשו אותם בגיל מבוגר יחסית, שלא תתחרטו”.
מה היה קשה באותה שנה?
“אתגרים שעברתי בלימודי המשחק ואתגרים מול עצמי, הייתי צריכה לפרוץ איזו מגבלת ביישנות ומגננה וללמוד להיפתח ו’להתלכלך’, כך קוראים לזה בעולם המשחק”.
היום את יותר מוכנה "להתלכלך"?
“היום אני מתייחסת למשחק כמו טיפול. אני בן אדם מאוד רגיש, גם אם לפעמים חושבים שאני קשוחה כלפי חוץ, שום דבר לא עובר לידי. הדברים מאוד נצרבים בי. עם השנים הבנתי שאם אני אקח הכול נורא פנימה, זה ישרוף אותי מבפנים, ומצאתי איזשהו מפלט בתוך המשחק. אם אני יכולה לנתב רגע נורא קשה שהיה לי לתוך סצנה”.
את משתמשת בזה?
“בהחלט, ואז זה משחרר את זה מהמערכת וזה עושה לך טוב. לפעמים יש תקופות של כמה חודשים שלא קורה שום דבר ואני מרגישה בתוכי שאני צריכה לפרוק קצת רגש ולשחרר. אני רגישה, זה כואב לי יותר, זה עצוב לי יותר”.
תני לי דוגמה.
“לפני כמה זמן שמעתי מהמרפסת שלי ושל הבן זוג שלי בהרצליה ילד מלמטה שאומר לאבא שלו ‘אבא, אני רעב, לא אכלתי כל היום שום דבר, רק סנדביץ’. האבא, ככה די נפנף אותו, ואז הילד יצא החוצה עם איזה חטיף. וזה ממש כאב לי. עדיין כואב לי”.
את מדברת על זה ועינייך נוצצות.
“כן. וכמובן, אני נורא קרובה למשפחה שלי, וכשקורים דברים אני סוחבת אותם איתי. העולם שלנו הוא מקום… כן… כזה. אני כבר מחכה לחזרות הקרובות, לפרוק”.
"פרסום הוא לא העיקר". צילום: פבל
הזכרת בן זוג.
“כן. שמו עידן, הוא למד בימוי וכותב את סרט הביכורים שלו”.
איך הכרתם?
“האמת שאני לא אוהבת להיכנס לפרטים אישיים בכתבות. הכרנו במקריות מוחלטת, בפוקס”.
מי התחיל עם מי?
“שנינו. לקח עוד קצת זמן עד שזה התחיל רשמית, וזה טפו עוד מעט שנה יחד, ממש הייתה לי שנה טובה”.
לאורך השנים מתחילים איתך הרבה?
“כן”, היא משיבה בקול שקט, כמעט מבויש. “לא מעניין, לא מעניין”.
ואת התחלת לפעמים?
“כשהייתי קטנה יותר היה לי בן זוג הרבה שנים ורמזתי לו שהוא יעשה צעד. היום גברים מתחילים בצורה כזאת… לא משקיעים. נראה לי שכולנו רוצים להרגיש לפעמים קצת מיוחדים, זה דו צדדי, כולנו צריכים להשקיע”.
היו לך בני זוג מהתעשייה?
“היה אחד, יו כן גוגל איט”.
עירום איננו קו אדום
כשבקלמן נשאלת מה אנחנו לא יודעים עליה, היא איננה מהססת ומשיבה: “שאני מצחיקה. אני אוהבת נורא שהבן זוג שלי מעודד אותי להיות מצחיקה. הוא אמר לי פעם שאם יום אחד הוא יכתוב קומדיה לתפקיד של אישה, אז זה יהיה מיועד לי. כן, אני יודעת להיות שטותניקית, אני יודעת לשחרר, בטח, בטח. אני כבר לא אינה של לפני 10 שנים נניח, הבחורה שהיא עדינה וקלאסית כזאת ולא משחררת, אני לא שם היום. טוב לי איפה שאני נמצאת היום. כיף לי. טוב לי בזוגיות, טוב לי עם המשפחה ועם העבודה, נראה לי שרק כשאתה מפסיק לריב עם עצמך דברים מתחילים לקרות. אנחנו הרי כל הזמן עסוקים בלריב עם עצמנו וחבל”.
מה גרם לך להפסיק לריב עם עצמך?
“המשחק, הפסקתי לאגור בבטן והתחלתי לדבר על דברים שמפריעים לי או נוגעים בי. זה תהליך. אני עושה קרוב לשלוש שנים טיפולי שיאצו. בעקבות כאבי גב פניתי לשם ולספורט. כנראה שבצעירותי עשיתי תנועות לא נכונות בשיעורי תנועה. כושר עוזר לפרק אנרגיות לא טובות ודברים שנתקעים בך. והשיאצו — פעם אמר לי המדריך: ‘את יכולה לשבת מול פסיכולוג ולהחליט לשקר לו, לי את לא יכולה לשקר, כי אני נוגע לך בכתף ורואה אם את קפוצה או לא’. שניהם ככה, קצת איזנו אותי”.
במבט לאחור, יש דברים בקריירה שלא היית עושה?
“תמיד יש, אבל גיליתי שאנשים לא באמת זוכרים”.
גוגל זוכר.
“הוא יימחק מתישהו”.
נשמע כמו תקווה כמוסה.
“(צוחקת) כמוסה, כן, כל מיני תמונות מכוערות שרצות ברשת ובא לי להשמיד”.
עם מה את פחות שלמה?
“נראה לי שתמיד היה לי קומונסנס לא לעשות שטויות, בטח בעבודה. סירבתי לדוגמה למספר תפקידים שדרשו עירום והרגשתי שהוא לא מוצדק אז סירבתי”.
זה קו אדום מבחינתך?
“לא, אני לא פוסלת עירום מראש, כל דבר לגופו. תלוי מה הסיבות, תלוי מי האנשים, תלוי מי המאסטר שמפקד על הכול ואם אתה סומך עליו… “.
אז כל דבר את בוחנת, לא משאירה כלום לידי המקרה?
“נכון. היו לי תקופות די שקטות מבחינה מקצועית והגיעו שתי הצעות במשחק שכללו עירום ולשתיהן אמרתי ‘לא’, כי הרגשתי שלא התאים. אני חושבת שאם יש עירום, הוא לא צריך להיות בשביל ליצור פרובוקציה, ואם עושים את זה, אז זה צריך להיות בטוב טעם. בדרך כלל כשאני מקבלת הצעות לתפקידים אני קוראת את הסינופסיס ואם משהו לא מתחבר לי, אני מוותרת. אולי זו אינטואיציה, או מעין אלגוריתם פנימי”.
את מגלמת את רונה בסדרת הטלוויזיה תאג”ד. תהיה עוד עונה?
“כן. עונה שנייה יצאה לליהוק והיא תצטלם ותצא מתישהו במהלך השנה הקרובה”.
באחד הראיונות איתך נשאלת על הסצנות המיניות בסדרה.
“כן, היו שם כאלה, אבל לא רואים כלום, זו סדרה לכל המשפחה. דבר שני, אנחנו שחקנים ואנחנו משחקים, בואו. דבר שלישי כשאני מצלמת סצינה עם גבר, יש לי פה מיקרופון על הראש, פה צלם ופה סאונדמן ופה הבמאי. זה לא אינטימי, זה לא לבד, זה לא מיני”.
