אחווה סיטבון כבר בחודש שביעי וכבר מתכוננת ללידה שתהיה בבית חולים בברצלונה, כשלצדה יונתן וגם אימא אמי שתבוא מאשדוד, אין שאלות בכלל. אבל לפני זה היא מתכננת קפיצה קטנה לארץ כדי לוודא שסבתא זוכרת להכין עוגיות לברית (טוב, לא רק בשביל זה).
אחווה, יש לך חשקים מיוחדים בהיריון?
“האמת שבאופן מפתיע לא ממש. לאחרונה היה בא לי מלוואח והצלחתי להשיג כאן של הארץ. בקטע הזה יונתן ממש הרוויח, אני לגמרי אוכלת כמו מקודם, אולי קצת יותר מתוק”.
אז את לא מעירה אותו בלילה ללכת לקנות לך גלידה?
“לאאאא, כלום, איזה שווה לו, אה!?”
בשבוע שעבר העלתה אחווה תמונה לאינסטגרם כשהיא עונדת טבעת במענה למבול השאלות למה היא ויונתן לא מתחתנים. “עם יונתן”, כתבה, “תמיד ידעתי, מהרגע שהוא דפק לי בדלת בדירה הקטנה ברחוב טשרניחובסקי וראיתי אותו בפעם הראשונה, שזה אב ילדי והפרטנר שלי לחיים האלה. וזה מה שחשוב בעיניי, לא סדר הדברים ולא להכניס תחת טייטלים ותבניות. כאן יונתן מאלתר טבעת בתאילנד הקסומה, ואנו בוחרים להמשיך יחד את המסע. בדרך שלנו”.
האם הפלמינגו עשה check out וסיים את חופשתו באשדוד?
אתמול בשעות הבוקר הווטרינר העירוני ד״ר משה דהן עוד ביקר אותו במטרה לבדוק שהוא חש בטוב. אך משעות הצהריים הפלמינגו כבר לא נראה בשפך נחל לכיש שהיה מקומו הקבוע מזה שבוע ימים.
הבוקר, שישי, בשעה 6:45, נערך סיור במקום והפלמינגו לא נצפה בשטח. לאחר מכן גם בשעה 11 הציפור המרשימה לא נראתה עוד.
בימים הקרובים ימשיכו התצפיות אך נראה שהוא עזב והמשיך במסעו לאחר שבוע של בילויים באשדוד שבמהלכו הפך לאטרקציה אמיתית עבור צפרים, חובבי טבע, צלמים ופשוט אנשים שהגיעו לראות את הפלא. .
הפלמינגו בנחל לכיש. צילום: משה דהן
במהלך שהייתו באשדוד צולם הפלמינגו החביב, שלא התרגש מקרבה של בני אדם, להיפך, הוא עשה רושם מאוד חברותי, והנה כמה מהתמונות והסרטונים שבכיכובו:
צילום: שמואל דוד
הפלמינגו בזריחה. צילום: קובי בן אלי
נעלם: הפלמינגו בנחל לכיש. צילום: משה דהן
הפלמינגו בנחל לכיש. צילום: משה דהן
הפלמינגו בנחל לכיש. צילום: משה דהן
באשדוד מצפים ומקווים שבביקור הבא הוא יביא איתו חברים לאחר שבוע מוצלח .
חשש מפני אירוע של חומרים מסוכנים בנמל אשדוד: בשירותי הכבאות וההצלה דווח לפני זמן קצר על כך שהתקבלה הודעה בדבר שריפה בכלי שיט שמוביל גופרית ועוגן באחד הרציפים.
האוניה בנמל
"דווח על שריפה בזמן שהאונייה עוגנת ומדובר במספר מוקדים, הכוחות נערכים, כרגע לא יודע על נפגעים", נמסר.
עדכון: באחד המחסנים נמצאו כמה מוקדים של גופרית שמעלים עשן וצוותים של מערך הכיבוי נכנסים פנימה עם מצלמות תרמיות. לפי דיווח של מפקד המשמרת אין שריפה והכוח מתיז מים כדי לקרר את המקום.
ביום שלישי נחנכה כיכר חדשה בעיר המנציחה את דור ותיקי אשדוד. הכיכר נמצאת בפינת הרחובות משה דיין ושדרות יצחק הנשיא והוענק לה השם "כיכר הדייגים".
היוזמה מאחורי הקמת הכיכר היא של אפרים וישראל נחום, ילדיהם של אלדו וחנה נחום, ילדי העיר טריפולי במקור, שבנו את ביתם באשדוד עוד כשהייתה עיירה קטנה.
אלדו וחנה נחום ז"ל. באדיבות המשפחה
הרעיון בהקמת הכיכר הוא הצנחת זיכרונם ובני דורם וגם הנצחה של האח סגן עמוס נחום ז"ל שנהרג במלחמת יום כיפור. האב אלדו היה דייג מוכר באשדוד שפתח את חנות הדגים הראשונה בעיר שפעלה במרכז המסחרי ברובע ב'. האמא חנה גם עזרה בעסק, גידלה את הילדים ואף היתה פעילה חברתית שהתנדבה באגודה למען העיוור וארגונים נוספים.
חנה ואלדו נחום עם הילדים עמוס, ישראלה ואפרים. התמונה באדיבות המשפחה
"ההורים שלי היו מדור מקימי אשדוד", מסביר אפרים את הקשר של משפחתו לעיר אשדוד, "ספינות הדייג של אבי שהיו ביפו היו אלה שאיתם מדדו את העומקים בים מול אשדוד, כדאי להבין איפה לבנות את השובר הגלים. כל סוחרי הדייגים באשדוד וגם חלק גדול מהדייגים בארץ הכירו את אבא. לכן אחותי ואני הבנו שהמקום להנציח את ההורים שלנו ואת אחינו באופן הכי טבעי זה באשדוד".
הפסל שהוצב בכיכר הוא של האמנית המוכרת ילידת אשדוד, אורנה בן-עמי (רעייתו של המגיש עודד בן-עמי). בן עמי חברת משפחה ותיקה של משפחת נחום ובת כיתתו של האח עמוס ז"ל.
באירוע נכחו רבים מותיקי העיר המוכרים כמו אילן גילאון ואף השתתפו בו שלושת ראשי העייריה של אשדוד בעבר ובהווה: ד"ר יחיאל לסרי, צבי צילקר וד"ר אריה אזולאי.
עבר והווה: שלושת ראשי הערים – לסרי, אזולאי וצילקר בטקס. צילום: שמואל דוד
לסרי וגילאון. צילום: שמואל דוד
בהשראת שותף של אביה מימים ימימה, שהיה ממוצא יווני, החליטה הבת ישראלה ללמוד את השפה והפכה למורה ליוונית ולמתרגמת.
לאחר שגברה במשחק חוץ על נס ציונה, אלופת המדינה הפועל אשדוד חזרה לביתה ואירחה באולם מקיף ט' את מכבי דימונה מהמקום האחרון בטבלה.
הבדלי הרמות הורגשו במחצית הראשונה כאשר האדומים שלטו בקצב המשחק וירדו למחצית ביתרון של 9 שערים, 20-11.
במחצית השנייה מאמן אשדוד אולג בוטנקו החליט לתת לגאבור לנגהאנס ולשוער הנהדר סטויקוביץ' לנוח, וביחד עם יכולת אדירה של שוער האורחים, דימונה הציגה מחצית שניה מצוינת וקיזזה את הפרש השיא של האדומים בחצי, עד ל-5 נקודות הפרש.
למרות מחצית שניה חלשה, הפועל אשדוד עשתה את המוטל עליה והשאירה את שתי הנקודות בבית מול האחרונה בטבלה עם ניצחון 29-24. זהו הניצחון התשיעי של האשדודים מעשרה משחקים העונה.
מפגש פיקנטי במיוחד היה הערב בין אחד הצעירים המבטיחים בכדוריד הישראלי, אור פרקש שמושאל מאשדוד לדימונה וכבש 3 שערים מ-4 זריקות מול קבוצת האם שלו, ואף זכה לקריאות עידוד מהקהל המקומי שכנראה התגעגע.
הבקיעו לזכות אשדוד: טל הרשקוביץ – 9 שערים, אסף בן גוזי 4, שי הרשקוביץ 4, יובל כץ 4, עמית ישראל 2, עמרי קושמרו 2, גאבור לאנגהנס 2, יוסי ביטרמן 1, ז׳ניה רחוב 1.
בשבוע הבא האלופה תחל את המסע לקראת התואר הראשון של העונה, גביע המדינה, טרם נקבע המועד והיריבה אך האלופה האשדודית תגיע נחושה להילחם על התואר היוקרתי מול כל קבוצה.
ביום שני 25 בנובמבר מלאו 63 שנים להקמתה של אשדוד. בסרטון קצר שערכה העירייה לרגל יום ההולדת מופיעים מגוון אנשים, תושבים, שמייצגים, פחות או יותר, את הפסיפס האנושי שמרכיב אותה. הם מברכים את העיר לרגל “יום הולדתה”, מביעים את אהבתם אליה ומקווים שתגדל ותשגשג.
את מי לא ראיתי שם? את התושבים החרדים של העיר, שמהווים 20% מהאוכלוסייה באשדוד. לא חלק זניח ובלתי נראה, אלא חמישית מתושבי העיר בקליפ.
עד לפני כמה שנים הערה כזו הייתה יכולה להישמע קטנונית ושולית, אבל מה שהבינו כבר משרדי הפרסום ותנועות חברתיות כאלו ואחרות — לייצוג בתקשורת יש כוח משמעותי. קבוצות מיעוט, לאו דווקא מיעוט מספרי, אלא תת קבוצה שאינה שייכת לקבוצת האליטה השלטת בחברה, שאינן מיוצגות כראוי בתקשורת, סובלות מסטראוטיפים ומאפליה. חברי הקבוצה נתונים לקיפוח חברתי בשל מאפיינים משותפים. משרדי הפרסום מודעים לזה היטב. זהו לא כלי שמשמש רק לתקינות פוליטית, אלא הוא כלי שיווקי בפני עצמו. אם מותג מסוים מעוניין לפנות גם לקהל יעד של קהילת יוצאי אתיופיה, הוא ישלב בפרסומת שלו ילד כהה. אם חברה מסוימת רוצה לפנות לנשים, היא תשלב בפרסום נשים בייצוג שמכבד אותן.
כל אדם נולד עם ייחודיות משלו. נולדנו עם טביעת אצבע או מבנה גנטי שאינם זהים ב—100% לבני אדם אחרים. דומים במשפחה או בשבט, אבל לא זהים לגמרי.
סביבה והתפתחות אישית מכוונים את הטעם האישי שלנו לגבי אופנה, ריהוט, העדפה באוכל, מוזיקה ואמנות. עידן הגלובליזציה ועולם התקשורת פותח לפני כולם את האפשרות להיות מחוברים לטעם של אנשים במרחב הציבורי העולמי. אנחנו יודעים היום איך נראים אנשים והבתים שלהם בכל העולם. אז אין לי מושג מי הופך ואיך לגורם השפעה בתחום. אני זוכרת שכתלמידה נאבקנו נגד תלבושת אחידה, כי רצינו להיות ייחודיים בלבוש שלנו. אני קונה את הבגדים שלי בהתאם למה שנראה הכי מתאים לממדי הגוף שלי ולנוחות שלי.
לפני שנים, כשעבדתי במפעל טרבינול, אסור היה לעובדות הייצור לענוד תכשיטים כי היה חשש לפגיעה בסטריליות של המוצרים. מנהל המחלקה לבקרת איכות סירב לבקשת העובדות לענוד עגילים צמודים לאוזן מתחת לרשת. הוא טען שזה מתחיל בקטן ונגמר בעגילים של יהודית. העגילים הארוכים והמעוצבים שלי הפכו למותג. זה היה סוג של חותם אישי.
גם הבית שלי מעוצב לפי הטעם האישי של אילן ושלי. בית מסביר פנים, צבעים חמים, ריהוט עץ, על המדפים והקירות פריטים שנאספו במשך השנים. כל חפץ בבית קשור למשהו בנשמה, כל פריט הוא חותם אישי שלנו. וכך גם שיפצנו את הבית החדש שאליו אנחנו עוברים. אותם צבעים חמים, אותם פריטים שיביעו את החותם האישי שלנו על הבית.
בשבועות האחרונים מגיעים אלינו הביתה. מתעניינים ברכישת הבית. אני מסתובבת באולמות תצוגה לחפש דגמים של דלתות, מטבחים וארונות, לבדוק איכות עבודה של אנשי מקצוע כדי לסדר את ביתי החדש. ולפתע נגלה בפניי עולם חדש. כל הבתים לבנים. לבן סטרילי הוא צו האופנה. קירות, רצפות, דלתות, ארונות ומטבח.
“על טעם ועל ריח אין מה להתווכח”, כך לימדו אותנו כשהיינו קטנים. זה בסדר. אבל הבעיה שלי היא לא הטעם, מה שמפריע לי זה היעדרות החותם האישי. כאילו אין כאן בחירה אישית, אלא תחרות במי הכי קרוב לצו אופנה שמישהו קבע. כל המטבחים האינטגרליים הלבנים, בקו ישר ללא אפשרות לראות מקרר מדיח או תנור. המשטחים ריקים מחפצים שבכלל יעידו שגרים כאן יצורים חיים, כמו עולם עתידני ללא מגע יד אדם. כל הבתים נראים אותו דבר, ללא טביעת אצבע או חותם אישי, תרבות של עדר.
מערכת היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל היא מורכבת, רגשית, רבת פנים, משתנה עם הזמן וטעונה היסטורית, פוליטית, דתית, כלכלית וחברתית, והמכשולים בדרך לדו קיום בכבוד ובשלום הם גדולים.
מערכת היחסים המדוברת מתקיימת בשלוש רמות, לא בהכרח חופפות: רמת המדינה, רמת החברה והרמה הבינאישית. בעוד שברמת המדינה ניתן להבחין בבירור באי הסכמות מהותיות בין יהודים לערבים, ברמת החברה — ויותר מכך, ברמה הבינאישית היומיומית — היחסים פחות מתוחים, ובתחומים מסוימים הם חיוביים ממש, כפי שאני עצמי חוויתי בעבר, מה שנותן תקווה שביום מן הימים יחיו בישראל האזרחים היהודים והערבים בדו קיום אמיתי.
את האוכלוסייה הערבית הכרתי מקרוב עוד בילדותי, בשנות ה—50 של המאה הקודמת, כשהתגוררנו בשכונת גבעת עלייה (שמו המעוברת של כפר דייגים שהקימו מהגרים ערבים מהיישוב ג’יבלייה שברצועת עזה), שממוקמת בדרום יפו על גבול בת ים ונכללת בתחומה של עיריית תל אביב-יפו. זו הייתה שכונה מעורבת שגרו בה יהודים וערבים, מוסלמים ונוצרים, ביחסי שכנות מצוינים ומכבדים.
אנחנו הילדים, היהודים והערבים, למדנו אמנם במערכות חינוך נפרדות, אבל אחרי הלימודים שיחקנו יחד בשכונה וביקרנו אלה בבתיהם של אלה ולהפך. ורובינו, יהודים וערבים, ילדים ומבוגרים, דיברנו הן עברית והן ערבית.
היו אלה ימי משטר הצנע, שבמסגרתו נקבעו הקצבות מזון וביגוד שהונפקו לכל אזרח באמצעות תלושים ובאופן שהבטיח צורכי יסוד לכולם. אימי, שנרתמה לעזרת אבי, שהיה עובד ציבור, בפרנסת המשפחה הקימה לול עופות לביצים ובשר שאותם שיווקה דרך תנובה. את השכלתה בתחום היא קיבלה כשהייתה בבלורוסיה, ארץ הולדתה, בהכשרה בגרעין של תנועת השומר הצעיר, שהיה מיועד לעלות לארץ בטרם הקמתה ובסופו של דבר נתקע בגלל פריצת מלחמת העולם השנייה.
היא הצטרפה לפרטיזנים, ושם מימשה את ההכשרה הנוספת שקיבלה בגרעין והוציאה לפועל הפעלת נשק וחומרי נפץ. נוסף לעופות, גידלה אימי גם ארנבות ואותן מכרה לשכנים הערבים בשיטת סחר חליפין, שכן תמורתן היא קיבלה מהערבים ירקות, פירות שגידלו וחלב שהפיקו מהרפתות הקטנות שלהם. במהלך הזמן היא השתכללה ומכרה להם גם גולש ארנבות שבישלה וכן כובעים וכפפות לחורף שתפרה מעור הארנבות שעיבדה, שהיה להם ביקוש רב גם בקרב תושבי הסביבה האחרים.
בתיכון קריית חיים למדו איתנו בכיתה תלמידים רבים מעכו, מאחר שלא היה עדיין בעכו תיכון עיוני, ובהם ערבים, מוסלמים ונוצרים. היינו כיתה מלוכדת מאוד מבחינה חברתית, ופעמים רבות התארחתי בבתיהם של חבריי הערבים בעכו וגם אירחתי אותם בבית הוריי בקריית ביאליק.
באמצע שנות ה—60 של המאה הקודמת, כשהייתי סטודנטית בסמינר הקיבוצים אורנים למורים בטבעון, התבקשתי על ידי מחנך הכיתה, הסופר חנן שדמי, לסייע במקצוע לשון עברית לסטודנט ערבי מוסלמי בן גילי וכיתתי, בן אחד הכפרים בוואדי ערה.
במהלך הזמן הכרתי את החמולה שלו והתוודעתי לחגי המוסלמים, ובמהלכם נהגתי לא פעם להתארח בבית הוריו, ולעיתים גם הוריי התלוו אליי. גם הוא ערך ביקורי גומלין בבית הוריי והתוודע לחגי היהודים. לימים הוא היה למנהל בית הספר היסודי בכפרו ולאחר שסיים תואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שבה עבר להתגורר, היה לפסיכולוג חינוכי מוערך ומצליח.
אף אחד לא מבין שניסים אכן קורים. גם אני לא הבנתי. עד שנכנס לביתי בחור צנום וחייכן העונה לשם ניסים ברכה. לא ידעתי שתהיה זו תחילתה של ידידות מופלאה, שתשתלט על חיי השקטים, בסערה. לא תיארתי לעצמי למה אני נכנסת. ניסיתי לכלוא את האנרגיה החזקה שנוצרה בינינו על הספה, ניסיתי לשים גבולות, לפעול כמנחה, להגביל את מספר המיילים, לצמצם את הקשר. לא הבנתי שהברית בינינו חזקה משנינו. אני מנחה ותיקה של תהליכי כתיבה, אבל חוויה כזו לא קרתה לי.
הנה שיר שכתבתי לניסים אחרי הוצאת ספרו: "אני ניסים ברכה כותב שירה", שאותו הייתה לי הזכות לערוך.
שיר לידידי ניסים ברכה/ סמדר שרת אתה מטפל בקצוות, עיוני ניסים ברכה ברכה לאנושות אנושי עד הציפורניים כותב: "אני ניסים ברכה כותב שירה" משורר נולד לי על הספה בסלון שלי באשדוד יילדתי אותך בלידת עכוז בלי מלקחיים צעקת בלי קול: "אימא" ואימא שלך לא שמעה היא בדימונה, עסוקה בבישולים מרוקאיים ובאמונה באלוהים אבל לך יש חשבון ארוך עם אלוהים איך תסביר לה שמה שמעניין אותך זה מילים וספרי פילוסופיה נוגע בקצוות השרופים של הקיום במזרחי, באתיופי, ברוסי, במהגר הסודני באשכנזי מנגן באך לא מסכים עם מדינת אשכנז של חסן לא רוצה לשרוף שירים של אף אחד יילדתי את הילד ניסים בטלטלה ובפחד שזה לא יֵצא טוב והנה הילד ניסים מתבונן בי בשלווה כמו תינוק נרדם השייך לשבט מונגולי נשכח מונח על בטנו של אייל הצפון רב הקרניים השרוע על פני ההרים.
מנהלת מדרשת אמי"ת באשדוד, אורית קאופמן, מוכיחה שחינוך הוא הרבה הרבה מעבר למה שנעשה בין כתלי הכיתה, הרבה מעבר למה שבין הצלצולים. בסוף השבוע הזמינה את תלמידות כיתה ט' לשבת שלמה בביתה.
קאופמן, אם לארבע בנות וסבתא לשני נכדים, מתגוררת בישוב פדואל שבשומרון. יש לה עבר עשיר של 25 שנה בהוראה ובארבע השנים האחרונות היא מנהלת את מדרשת אמי"ת למדעים ואמנויות באשדוד.
במשך השנים היא הקפידה לשמור על קשר אישי בינה לבין התלמידות. קשר שהוא הרבה מעבר לשיחות מסדרון או טלפונים, למעשה כל התלמידות שלה מכירות את הבית שלה מקרוב – ככה זה שהיא מקפידה בכל שנה, להזמין אותן לשבת שלמה איתה ועם משפחתה.
מנהלת המדרשה אורית קאופמן בביתה
"אני מאמינה שכל התפתחות נוצרת דרך קשר", היא מספרת השבוע. "אם אנחנו בתוך המרחב הבית ספרי רוצים ליצור התפתחות ערכית, מוסרית , לימודית רוחנית, המקום של הקשר הוא בלתי נפרד מהתהליך, "במקום שיש קשר יש חיים, שם אני מרגישה שהאמת פועמת".
ליבר בלילתי, אושיית רשת, דוגמנית ובלוגרית אופנה, התראיינה הערב אצל עופר חדד בקשת 12 לקראת קדחת הקניות של הבלק פריידיי
בלילתי שהתראיינה מת"א, שאליה עברה, היא כמובן אשדודית בשורשיה וביתה של מעצבת השמלות ברטה, הפתיעה, או שלא, כשאמרה שלא תצא מחר לקניות אלא תעדיף להישאר מתחת לפוך עם קפה חם ועם כרטיס השראי.
ליבר בלילתי. צילמוסך: ערוץ קשת 12
המראיין עופר חדד שאל אותה כמה כסף היא מוציאה לאורך השנה על קניות והיא העדיפה לשמור את הקלפים קרוב לחזה.
במרכז פסג"ה התקיים מפגש של ארבע משוררות "מי מפחד ממשוררת מזרחית?" שם המופע שנקבע על משקל 'מי מפחד מוירג׳יניה וולף'? ואין צורך להיבהל משם המופע, בסך הכל כולנו עדינות ומתוקות אבל אנחנו לא יכולות להתעלם בעיקר מהתקופה הזו, בה נשים חייבות להשמיע את קולן."שירה היא מיוחדת וייחודית ולא מתאימה לכל אחד" כך פתחה ציפי שחרור את הערב בו ליהטטה על תקן של שני כובעים- כובע המשוררת וכובע העורכת והמנחה שהעידה על עצמה כי כל חייה הספרותיים היא מוצאת עצמה מלהטטת בין המשוררת והעורכת.
הפאנל כלל ארבע משוררות וניכר כי לכולן היה מה לומר, שכן הרצון להיאבק ולא להרים ידיים הוא רצון משותף ללא קשר ללאום, דת או עדה ולכן יש מקום לשאלה "מי מפחד ממשוררות?" – נשים בכלל, קל וחומר אם הן מזרחיות.
בחלק המוזיקלי של הערב הופיעו באיחוד מרגש ניבה בן סימון יחד עם מיקי הררי (החברים של נטאשה) ששיתפו פעולה לפני 20 שנה. הם ביצעו שיר של המשורר סמי שלום שטרית בשם ״פתגם רחוק״.
המשוררת ציפי שחרור צילום: גיל לוי לפוטו דויד אסייג
____________________________________________
באווירה אינטימית וחמימה, הפייטן אבי אפנג׳ר, עו״ד דוד גולן ואנסמבל מטרוז׳ בניהולו המוזיקלי של יורם אזולאי, הנעימו לקהל ערב מיצירות ״יגל יעקב״, אחד האוצרות הפיוטיים של יהדות מרוקו וצפון אפריקה, וקטעים נבחרים מאוצר קסידות מלחון הנפלאות.
המופע התקיים בקפה תיאטרון בית יד לבנים בישיבה סביב שולחנות עם כוסית מחייא וטאפאס סחראווי.
יגל יעקב אנסמל מטרוז והפייטן אבי אפנגר צילום: גיל לוי לפוטו דויד אסייג
עו"ד דוד גולן צילום: גיל לוי לפוטו דויד אסייג
____________________________________________
בני ציפר העיתונאי עם עניבת הפפיון, המוכר כעורך הספרותי של הארץ משנת 1989 פתח ואמר שהוא לא מרגיש שעברו כבר 30 שנה ועדיין נהנה מכל רגע והזמין בזה אחר זה את המשוררים הסופר שווים.
ראשונה עלתה לבמה אגי משעול, המשוררת עטורת הפרסים עם הספר האחרון ״מה לך נשמונת?״, אחריה עלה תמיר גרינברג שכתב בכל חייו שלושה ספרים. ציפר אמר עליו "כותב לאט אבל איכותי". לבמה עלתה משוררת שהיא גם מהנדסת ויש לה רישיון שיט, הוציאה עד כה שני ספרי שירה, ריטה קוגן ואליה הצטרף יוסף עוזר ממייסדי כתב העת ״דימוי ושעת הרוח״, שחברו הטוב נהרג במלחמת יום כיפור ואחד משיריו הולחן על ידי האמן עידן רייכל.
ציפר המשיך והזמין אל הבמה גם ממייסדי עמותת עמרם, פעיל חברתי, מורה למתמטיקה, שחוקר כותב ולא מרפה מגיל 16 אז נחשף לראשונה לפרשת העלמות ילדי תימן את המשורר שלומי חתוכה. אחריו עלתה סיגלית בנאי הבמאית, חוקרת קולנוע ישראלי, משוררת ואמנית ספוקן וורד שכתבה תסריט על 'אימא פייזה' שהייתה זמרת של מלך מרוקו- לאחר שפגשה אותה בבית אבות עלומת שם.
אחרון הצטרף לפאנל, מי שנחשב לרוח החיה של הקבוצה המפורסמת שעשתה הרבה רעש לפני כמה שנים ״ערספואטיקה״, כתב ספר שקיבל פרסים, יצא נגד האליטה האשכנזית, הקיבוצים, צפון תל אביב כל מה שציפר בעצם מייצג המשורר רועי חסן.
במהלך הערב כל המשוררים והמשוררות הקריאו קטעים משירתם וניהלו שיח מרתק שנע בין מזרח למערב, בין ספרד לאשכנז ובין דורות, אסכולות, תרבויות ועדות שונות.
המשורר רועי חסן והמשוררת סיגלית בנאי במופע בני ציפר מאחר צילום: גיל לוי לפוטו דויד אסייג
בני ציפר מארח פאנל המשוררים והמשוררות צילום: גיל לוי לפוטו דויד אסייג
הערב (יום חמישי 28.11) בפסטיבל :
המופע "לא קיבלו אותי לערספואטיקה"- אילן ברקוביץ', המשורר האשכנזי האחרון יארח משוררים ומשוררות המביאים קולות חדשים אל השירה העברית. בשעה 20:00 במרכז פסג"ה המופע "קולות שירה מירושלים"- יוסף עוזר יקרא משיריו הירושלמים ויארח משוררים נוספים מירושלים. על המוזיקה: להקת 'אקוט'. בשעה 20:30 באודיטוריום מונארט. המופע "מרסל וסמי מדברים אהבה"- מרסל מוסרי עם סמי שלום שטרית, על אהבה בסיפור ובשיר וכל מה שביניהם. בשעה 21:00 בפירמידה במוזיאון אשדוד לאמנות. לכרטיסים ולאתר הפסטיבל > https://ashdodashira.co.il/
זאת שעת צהריים מוקדמת, אבל מסעדת “אצל מרסל” הקטנה שברחוב הראשונים עומדת ריקה מאדם, ואף אחד לא יושב בשלושת השולחנות הערוכים מראש. האופי החם של בעלת המקום מרסל נוימן (במקור: סיבוני) משפיע על מראה המסעדה כולה. מהשולחנות הלקוחות יכולים לראות את המטבח והתבשילים שעומדים על הגז. אך המראה המלבב בקרוב יישמר בזיכרונות ותמונות בלבד.
פשוט אוכל
המסעדה יושבת במרכז המסחרי שברובע א’, במתחם הבטון הגדול המתפרס בין רחוב הראשונים לרחוב רוגוזין. מקום קטן, עממי, עם שלושה שולחנות פשוטים, אוכל ביתי, בלי יותר מדי מניירות. מחיר מנה באזור ה-50 שקלים, והיא מגיעה עם מגוון סלטים.
אף שמדובר באזור ראשי עם תנועה רבה, את מרסל כבר כמעט שלא מבקרים. בשל כך, למרות הכאב לוותר על משהו שהשקיעה בו כל כך הרבה אהבה, היא החליטה לסגור את המסעדה, שכבר לא מרוויחה ולצאת לדרך חדשה, כמו שעשתה פעמים רבות בחייה בעבר.
“פתחתי פה לפני ארבע שנים”, מספרת מרסל על ימיה הראשונים של המסעדה. “עבדתי באיכילוב בכוח עזר. כשיצאתי לפנסיה לא רציתי לשבת בבית ורציתי לעשות מה שאני אוהבת — לבשל, לארח, להיות עם אנשים. במקרה הגעתי לכאן וראיתי שזה מקום קטן וחמוד עם אווירה נעימה והחלטתי לפתוח כאן את המסעדה”.
מרסל מבשלת לאורחים אוכל מרוקאי אותנטי. התפריט משתנה יום יום לפי החשק ורחשי הלב שלה. “אני מבשלת מה שאני אוהבת”, היא אומרת, “חוץ מיום שלישי, שבו יש קוסקוס”.
היום, על אף החוסר במבקרים, התפריט רחב וכולל תבשילים מרוקאיים מוכרים: קציצות דגים, קציצות בשר, ארטישוק ממולא על בסיס אפונה ותפוח אדמה ירושלמי. בעיני מרסל המסעדה שלה היא נקודה ייחודית באשדוד, שלא בטוח שאפשר למצוא עוד שכמותה: “יש פה מאכלים שאתה לא תמצא במקומות אחרים”. אחת המנות שהיא מתגאה בה במיוחד היא הסיר המרוקאי, תבשיל של בשר ראש עם חומוס וגידים.
מרסל נוימן. צילום פבל
ימים ספורים לפני סגירת המסעדה העייפות של מרסל נראית לעין. החלום לארח ולבשל לאחרים ברוחב לב נפגע. היא מספרת כי בהתחלה דווקא היא הצליחה לא רע, אך עם הזמן העסקים נחלשו. את האשמה היא תולה במחסור בחנויות חופשיות באזור ובחוסר יוזמה והשקעה של העירייה ברחוב ובמתחמים באזור. “לקוחות באים לשבת, אבל כשהם מגיעים אין להם איפה לחנות”, היא מספרת.
“הם רוצים לבוא, אבל רואים שאין חניה, מסתובבים והולכים. מתקשרים אליי, אומרים לי, "מרסל, אי אפשר". בעלי העסקים באזור כאן מתלוננים על זה. יש לי הרבה חברים שסגרו את העסקים שלהם. במקום להחיות את המקום ולהביא את האנשים, הכול מת פה. צריך להפעיל את המתחם הקטן הזה, להביא לפה מוזיקה, הופעות, ליצור שמחה ולהביא אנשים”, היא מוסיפה.
את עצובה?
“בטח שאני עצובה שאני סוגרת את המקום. זה עצוב שאני מתחילה לבשל ב-6 בבוקר, מחכה שיבואו אנשים ובסוף היום זורקת כמעט הכול”.
במבט לאחור, מצטערת שפתחת? מה הלקח — שבאשדוד אין מקום למסעדות אותנטיות ולא מפונפנות?
“אני לא חושבת שאני מצטערת. בהתחלה באמת שהלך טוב, לא יכולתי לחזות שבשנה האחרונה תהיה ירידה כזאת דרסטית. אין בכלל עוד מקומות כאלה, אני מכירה מסעדה אחת שהיא מבשלת שני סירים ביום, אבל כמות, מבחר ושפע כמו אצלי אין בעיר ולא חושבת שיהיה”.
גם אם אתם לא אשדודים או חובבי צפרות נלהבים כנראה ששמעתם על המבקר החדש בנחל לכיש, שנראה כמי שנהנה מהסביבה החדשה ובינתיים עוד ממשיך את ביקורו כאן כשהחורף בפתח, ניזון מסרטנים ומתעופף לו בין גדות הנחל וחוף הים.
מדובר בפלמינגו מצוי, פרט צעיר כבן שנתיים, צבעו האפרפר אולי נראה חריג – שהרי מי לא יודע שפלמינגו הוא ורוד – הוא בשל גילו הצעיר. אפרוחי הפלמינגו נולדים עם פלומה בגוון אפור, ועם השנים צבע הנוצות שלהם מתבהר והם מקבלים את הצבע הלבן עם הגוונים הוורודים המוכר שלהם.
בשבוע האחרון האורח הפורח ארוך הרגליים הפך להיות אטרקציה אשדודית ומשך מבקרים ואוהבי ציפורים רבים שבאים לראות אותו מכל הארץ. הוא ללא ספק הכוכב המרכזי. נחל לכיש יפה במיוחד בעונה זו, והוא מושך אליו מגוון של ציפורים נודדות. אך כמובן שהרוב באים בזכותו של אותו מבקר יוצא דופן.
“מה הוא עושה כאן, זה באמת לא ברור”, מנסה לפענח הווטרינר העירוני ד”ר משה דהן. הפלמינגו הם עופות שנודדים בלהקות ולא מסתובבים לבד. כל הנראה, הפלמינגו הצעיר הגיע לכאן בטעות, ייתכן שהרוחות המזרחיות החזקות שהיו בשבוע שעבר הרחיקו אותו מהאחרים או שהפלמינגו הצעיר איבד את הדרך ופשוט בחר לנוח כאן”.
סימני שאלה רבים מרחפים סביב האירוע החריג ביותר שאירע בחמישי בלילה בנמל אשדוד, שבו מצאה את מותה תושבת בית שמש, מרינה ראטוש, שהייתה אמור לחגוג יום הולדת 40 ב-5 בדצמבר.
ככל הידוע בשעה 22:20 הגיעה ראטוש כשהיא נוהגת במכוניתה מדגם הונדה סיוויק שחורה אל שער מספר 2 של נמל אשדוד, השער שמיועד לכניסת משאיות. לא ברור מה הביא אותה לשם, וגם על מה שקרה מאותו רגע ועד שנהרגה הדעות חלוקות.
לפי חשד המשטרה, היא פרצה את המחסום הראשון, נסעה במהירות, לא שעתה לקריאות המאבטחים לעצור, ואחד מהם, שלטענתו סבר שמדובר בניסיון לבצע פיגוע דריסה, פתח בירי, לדבריו לפי נוהלי פתיחה באש, אך גרסתו עדיין נבדקת במשטרה.
המכונית, מנוקבת כדורים, נעצרה בערך באמצע הדרך שבין השער החיצוני לעמדות הבדיקה הפנימיות. שלושה מהקליעים פגעו בפלג גופה העליון של מרינה ראטוש, היא נפצעה אנושות ומתה מפצעיה בבית החולים אסותא בעיר. המאבטח היורה נעצר ושוחרר במהלך הלילה למעצר בית. המשטרה ביקשה לבצע נתיחה שלאחר המוות אך המשפחה סירבה. בית משפט השלום קיבל את התנגדותה, והפרקליטות הגישה ערעור לבית המשפט העליון. בסופו של דבר הושגה הסכמה על נתיחה חלקית.
רק ביום רביעי הובאה ראטוש למנוחת עולמים בעירה בית שמש. הוריה סיפרו שבתם, שגם התגוררה איתם, הייתה המשענת שלהם.
ראטוש עבדה במחסני חשמל בראשון לציון. בערך ארבע שעות לפני שנורתה למוות דיברה עם אביה יצחק בטלפון ואמרה לו שהיא תגיע בתוך כחצי שעה. אבל הזמן עבר, וכשמרינה בוששה מלהגיע, החלה המשפחה לדאוג. היא לא ענתה בטלפון, הם יצאו לחפשה בבית שמש, ובשעת לילה הגיעה בשורת האיוב.
“כנראה נכנסה לנמל בטעות”, אמרו בני המשפחה למחרת לכאן 11, “היא בחורה נורמטיבית, נבחרה לעובדת מצטיינת. ריססו אותה בכדורים, כאילו שמדובר במחבל עם חגורת נפץ. יש דרכים אחרות לעצור רכב שנכנס לנמל, לא צריך לחזור הביתה בארון בגלל טעות. זהו שער שמרוחק מאוד מהשטחים הרגישים בנמל, היה מספיק זמן ודרכים לעצור אותה. למרות שראו שיושבת רק אישה אחת באוטו, המאבטח ירה שוב ושוב. המשפחה תדרוש חקירה. אירוע כזה לא היה צריך לקרות, יש מספיק שיטות לעצור אותה”.
מחלת אי ספיקת כליות היא אחת מחמש המחלות הקשות ביותר בארץ. בישראל חיים כ-7,000 חולי כאשר שיעורי התחלואה עולים ב-5 עד 7 אחוזים בשנה.
הגורמים למחלה יכולים להיות שונים כשהנפוצים שבהם: סוכרת, יתר לחץ דם, מחלות גנטיות, אבנים וזיהומים בכליות.
האמצעי העיקרי לטיפול במחלה הוא דיאליזה, תהליך המחליף את פועלת הכליות אותו מבצע המטופל שלוש פעמים בשבוע, אך לעיתים מעורר תופעות לוואי קשות כמו בחילות, סחרחרות וחולשה. המחלה אינה ברת טיפול רפואי אלא באמצעות השתלת כליה בריאה במטופל, תהליך שגם הוא לעיתים לא בהכרח עובד.
לרוב, את טיפולי הדיאליזה מבצעים החולים במכונים מיועדים לכך, ועל אף שהמודעות בארץ למחלה עדין לא גבוהה במיוחד, קופות החולים ממנות את מרבית הטיפול למעט תרופות מסוימות.
פנינה ביטון, אחות במקצועה ומנהלת מכון דיאליזה של חברת פרנזיוס ברובע ט' בעיר, מנסה לעשות כל שביכולתה למען המטופלים: "אנחנו מנהלים מעקב רפואי אחר מטופלים שתרם התחילו טיפול דיאליזה ומעניקים טיפול לחולים שהגיעו כבר למצב של כשל כלייתי. עם הגיל יש תמיד ירידה בתפקוד הכלייתי וצריך להיות במעקב. אם זה מאוד משמעותי והירידה מגיע למצב של כשל אז מתחילים טיפול דיאליזה, לעומת זאת אדם עם כשל כלייתי לא סופני יכול להישאר במעקב שנים רבות ולחיות עם המצב", היא מסבירה.
אסף דוד בן 47 ומטופל בדיאליזה כבר כשנתיים. עבורו המכון הוא כמעט בית שני. "לא מדובר במטפלים, עבורי הם המשפחה שלי", מעיד אסף. הוא מוסיף לספר על המאבק שלו במחלה: "אני סוכרתי מאז שאני זוכר את עצמי ולפני כ-25 שנה הובחנתי עם לחץ דם גבוה, וה היה ההתחלה. ברגע שהבעיה מתחילה זה רק מתקדם, ובסופו של דבר כל חולה אי ספיקת כליות צריך טיפול דיאליזה.
כדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר בעולם, ובשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות משמעותית בענף זה גם בצד הנשי. קבוצות נשים חדשות נפתחות בארץ ובעולם, אוהדים מתחילים להגיע למגרשים על מנת לצפות בכדורגל הנשים, וכשסער גינזבורסקי, פעיל ציבור מאשדוד ומיוזמי הקמתו מחדש של מועדון עירוני, הבחין בהתפתחות הנהדרת הזאת, הוא לא היה יכול להישאר אדיש והחליט להקים קבוצת נשים וקבוצת ילדות גם בעירוני אשדוד. אלו קבוצות הנשים הראשונות בתולדות העיר אשדוד שיתחרו בליגה מקצוענית בכדורגל.
קבוצת הילדות כוללת ילדות בשנתונים 2009-2006. הילדות משחקות על חצי מגרש, שבע שחקניות ושוערת. בסגל של עירוני ישנן כרגע עשר שחקניות.
בקבוצת הנשים של המועדון הצהוב משחקות שחקניות מגיל 16 ומעלה. מתאמנות כיום קרוב ל-25 בנות בקבוצה, החל מצעירות בבית הספר התיכון עד לאימהות בנות 30. סגל קבוצת הנשים של עירוני אשדוד כולל שחקניות מערים שונות: קריית גת, שדרות, אשקלון, יבנה, רחובות וכמובן אשדוד. בתור קבוצה חדשה, היא נכנסה לליגה השלישית, והעונה אוטוטו מתחילה.
יש לנו שוערת חלוצה
השחקנית הבכירה ביותר בקבוצת הנשים של עירוני אשדוד היא השוערת ספיר בוסקילה. בוסקילה, אשקלונית בת 27, הייתה בעברה שחקנית בעמדת החלוצה בהפועל באר שבע. נוסף להיותה שחקנית בקבוצה הבוגרת, בוסקילה מאמנת את קבוצת הילדות של עירוני אשדוד.
ספיר בוסקילה. מקסים דופליי
ספיר, איך הגיע הרעיון לשחק כדורגל?
“אני משחקת כדורגל מאז שאני מכירה את עצמי. יש לי שלושה אחים, מגיל 6 אין יום שעובר בלי שנשחק כל האחים כדורגל בשכונה במשך שלוש—ארבע שעות. ככל שהתבגרתי, זה הפך ליותר מקצועי. בגיל 18 התחלתי לשחק באופן מקצועני בקריית גת”.
את מרגישה פורצת דרך?
“ברור, אני מרגישה פורצת דרך מבחינת כדורגל הנשים באשדוד ובכלל בארץ. כל מי שמשחקת כדורגל נשים היא פורצת דרך, בלעדינו כדורגל נשים לא יתפתח”.
איך הגעת לעירוני אשדוד בליגה השלישית? היית בעברך בליגה הראשונה.
“הגעתי לכאן כי אני רוצה להוביל את הקבוצה למקומות הכי גבוהים שיש. הגעתי לעירוני, שזה בית ואנשים חמים, משפחה. אני מרגישה פה הכי טוב מכל המקומות בהם שיחקתי, ואני מקווה ומאמינה שאני אסיים פה את הקריירה. אני לא רואה את עצמי משחקת בקבוצה אחרת, התאהבתי במקום הזה”.
מה הייתה תגובת הסביבה כשהחלטת להיות שחקנית כדורגל?
“בקרב המשפחה הדעות היו חלוקות. אימא שלי לא רצתה כי כביכול זה מקצוע גברי ולא מתאים לבנות. לעומת זאת, אחים שלי מאוד התלהבו כי הם חולים על כדורגל. כשעברתי מקריית גת להפועל באר שבע, שם הרווחתי משכורת נחמדה, אנשים מהסביבה שלי שמעו שאני מרוויחה כסף ופרגנו. הם לא האמינו שנשים באמת מרוויחות כסף מכדורגל”.
האם את מרגישה שאת מגשימה את עצמך?
“כן, אך יחד עם זאת גם מרגישה פספוס, כי בתקופה של היום כדורגל הנשים מפותח יותר מלפני שמונה שנים. יכולתי להגיע רחוק יותר והייתי משקיעה יותר בכדורגל כשהייתי בגיל המתאים”.
מה השאיפות שלכן העונה?
“העונה קודם כול השאיפה היא לבנות את עצמנו כקבוצה, ובעתיד לעלות כמה שיותר גבוה”.
איך זה לאמן את קבוצת הילדות?
“מבחינת הגיוס זה מאוד קשה כי הרבה הורים לא רוצים שהבנות שלהן ישחקו כדורגל. בשבילי לאמן את הילדות זו חוויה אדירה. תמיד אימנתי גברים ואני גם שופטת בכדורגל גברים בליגה ג’ וליגה ב’. בין השאר גם אימנתי ילדים בעירוני אשדוד ובהפועל אשקלון, אז ככה שתמיד יצאה לי אינטראקציה עם גברים בכדורגל, ועכשיו זה שונה ומעניין יותר.
“טל אספורמס פנה אליי עם הצעה לאמן את הילדות, זה עניין אותי, הן הפכו להיות כמו הילדות שלי. אני דואגת להן מהבוקר עד הערב, אנחנו צוחקות תמיד בקבוצת הווטסאפ המשותפת שלנו. זכיתי בהן, כל אימון הוא חוויה איתן. הילדות עוברות חוויה, זה כמו קייטנה בשבילן, הן רק מחכות לאימונים והן מגובשות מאוד”.
איך עברת מעמדת החלוץ להיות שוערת?
“תמיד רציתי להיות שוערת, לעצור את הגולים. בהפועל באר שבע תמיד רציתי להיכנס לשער, אבל לא נתנו לי כי הייתי שחקנית מפתח בהתקפת הקבוצה”.
יש לך מסר?
“אני רוצה להעביר מסר להורי הילדות ואפילו להורי השחקניות הבוגרות: לא כל בת שמשחקת כדורגל היא לסבית או גברית, אין ממה לחשוש, אם הילדה אוהבת את זה, אז תיתנו לה לשחק, אל תמנעו מהילדה שלכן את ההנאה והחלומות שלה. הרבה ילדות אוהבות לשחק כדורגל ולא עושות את זה כי הן מפחדות מהתגובה של ההורים והחבר’ה”.
ילד כבן 11 נפצע באורח בינוני כשרכב על אופניו ומכונית פגעה בו בשדרות עובד בן עמי בעיר.
ממד"א נמסר, שבשעה 15:32 התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב לכיש על ילד רוכב אופניים שנפגע מרכב פרטי בשדרות עובד בן עמי באשדוד. חובשים ופראמדיקים של מד"א מעניקים טיפול רפואי ומפנים לבי"ח אסותא אשדוד ילד בן 11 במצב בינוני, עם חבלות בראש ובגפיים.
זמן קצר קודם לכן נפגע תינוק שנכווה בבית ממים רותחים.
