כאן דרום – אשדוד

המקומון של אשדוד

Author Archives: דור גפני

  1. מההתחלה ועד הסוף: פרידה מהמקומון שלי

    Leave a Comment

    טור זה שמלווה את סגירתו הסופית של “כאן דרום” המודפס נכתב בליווי צביטה בלב שכן כתבתי בו במהלך רוב שנות עיסוקי בעיתונות. התחלתי לכתוב בו מיד עם הקמתו לפני 37 שנים ולהוציא הפסקות קצרות כתבתי בו עד פסח האחרון. קורונה, אתם יודעים…

    במשך שנים רבות היה העיתון אימפריה. הוא סיקר באמצעות כתבים רבים וצלמים את האזור הגיאוגרפי הגדול ביותר ברשת שוקן שכלל את אשדוד, אשקלון, גדרה, יבנה, קריית גת, קריית מלאכי והמושבים והקיבוצים שביניהם. הייתה בעיתון אפילו מעבדה לפיתוח תמונות בשחור לבן.

    אשדוד הייתה אז עיר קטנה. כולם הכירו את כולם וגם את המכונית שלי. אנשים היו משאירים לי פתקים מתחת למגבים שהכילו פניות ומידע רלוונטי לכתבות.


    רוצים להישאר מעודכנים באשדוד? 

    הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשדוד" 

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באייפון 


    אחד מספקי הנושאים לכתבות היה בעלי איציק, בעיקר בנושאים שקשורים לים. אני זוכרת שאחד הסיפורים שחשפתי היה על שני אנגלים, צרפתי ונער אתיופי שתקועים בספינה בנמל אשדוד ואינם מורשים לרדת ממנה. זה אומנם נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל זה היה סיפור עצוב למדי. הארבעה רותקו לספינה במשך כחודשיים כי לפליט האתיופי, שהסתנן אליה כנוסע סמוי לא היו מסמכים. ארגנו להם בתרומה מזון ומים וגם ניסינו לסייע באמצעות הרשויות. הבעיה נפתרה כשהאתיופי הצליח להסתנן לאנייה סמוכה שהפליגה לקולומביה ושלושת הנותרים הורשו לטוס הביתה.

    עבודתי העיתונאית הייתה מרתקת בזכות התחומים המגוונים בהם עסקתי. סיקרתי בעיקר את אשדוד. את התנהלות העירייה, הפוליטיקה המקומית והאירועים המקומיים למיניהם. פעמים רבות גם צילמתי. אחת הפעמים הייתה בישיבת מועצה משמימה כשהייתי העיתונאית היחידה שנותרה באולם. לפתע התפרץ פנימה אחד התושבים הממורמרים והיכה את ראש העיר צבי צילקר. היינו היחידים שהיו לנו תמונות מהאירוע יוצא הדופן הזה.

    ואם בצילקר עסקינן, כפוליטיקאי הוא לא זכה אצלי בהנחות סלב. באחת משנות כהונתו הרבות אספתי את כל ההודעות לעיתונות של הדובר שהודיעו על פרויקטים שהעירייה תבצע. כצפוי רבות מהן לא התממשו ונשארו בגדר יח”צ. הכתבה שהעורך ברק סרי נתן לה את הכותרת “הבטחנו ולא קיימנו” השתרעה על פני 4 עמודים כולל תיעוד של “האין” בתמונות.
    ביום שישי בבוקר כשהרמתי את הטלפון שצלצל בביתי לא הצלחתי לפענח את הצרחות מצידו השני של הקו וסגרתי.

    בצלצול נוסף התברר לי שצבי צילקר על הקו. הוא טען שהכתבה גורמת לו עוול ונזק. הבהרתי לו שהכל מגובה במסמכים ושזה תפקידה של העיתונות לחשוף מחדלים. למותר לציין שהכתבה עוררה הדים ודברו עליה רבות. לזכותו של צילקר יאמר שהוא הפנים את כללי המשחק ולא נטר איבה, אם כי שאל אותי לפעמים בעוקצניות אם אני ממשיכה לאסוף את הודעות העירייה לעיתונות.

    כתבתי על נושאים רבים. על חינוך (איך לא), סיפורים אנושיים, תופעות, ביקורות על ספרים חדשים, המלצות על תערוכות, הצגות, מופעים, טיולים אתרי ביקור ועוד. באמצעות כתבותיי הצלחנו למנוע סגירות של מוסדות ופרויקטים בעקבות קיצוצים בתקציביהם כמו למשל של המשחקייה בתחנה לבריאות המשפחה ברובע א’ ששירתה עשרות אימהות שהחליפו שם משחקים וספרים לפעוטות, וסגירת התחנה לטיפול באלכוהוליסטים.

    במהלך השנים התאפשר לי להגיע להישגים עיתונאיים בלתי מבוטלים וזאת בזכות העיתון ששימש לי כאכסניה ועורכיו לדורותיהם שהיו פתוחים לרעיונותיי. בצד הנושאים המקומיים כתבתי על ביקוריי במסגרת משלחות עיתונאים במדינות ברחבי העולם בהן בבורמה (כשהיינו משלחת העיתונאים המערביים הראשונה שהורשתה לבקר שם), בפיליפינים, בהודו, בגאורגיה, בסין, במצרים, בירדן ובמרוקו.

    כתבתי על פרויקט לעיתונאים שהשתתפתי בו כשנה ומטרתו הייתה לקדם את השלום באזור. בפרויקט, שיזמה ומימנה ממשלת דנמרק והיה בחסות חוסיין מלך ירדן, השתתפו עיתונאים ישראלים, פלשתינאים מצרים וירדנים והוא כלל הקמת רדיו ועיתון דו לשוניים בעברית ובערבית. הפרויקט, שכלל סמינרים ומפגשים באירופה, גווע בסופו של דבר בעקבות האינתיפאדה הראשונה.

     

  2. אין יום ואין לילה. להיות כתב שטח

    Leave a Comment

    דסק שוקק וחנוק מעשן סיגריות שהיה “מרכז העצבים” של מערכת העיתון; צלצולים בלתי פוסקים שעולים מפקס שנכשל, ומטלפונים, ניידים או קוויים, מתערבבים עם תקתוקי מקלדת וצפצופים טורדניים של ביפר. מעין צרמוניה מטורפת וקסומה גם יחד שהייתה לפס הקול הקבוע של מלאכת הוצאת הגיליון הבא של “כאן דרום”.

    אלה זיכרונות בני 20 שנה ויותר שנשלפים כעת בזה אחר זה, כמו תמונות דהויות שנחשפות עם פתיחתו של אלבום נשכח, צובטות בבטן, מעירות געגוע. דף, ועוד דף, ועוד אחד משחזרים כולם, בקצב איטי להכאיב זיכרון מימים שבהם העיתונות הייתה אחרת, מימים שאנחנו היינו אחרים.

    היינו עיתונאים “רעבים”, ומדי שבוע הסתערנו מחדש על מלאכת עשיית העיתון הטוב והמשפיע בדרום. ידינו היו מלאות בעבודה, פנקסי כתיבה מרופטים התמלאו מדי יום בציטוטים שאספנו ממרואיינים, בהדלפות עסיסיות שקיבלנו מקציני משטרה ומפרקליטים, באמירות ריקות של פוליטיקאים מקומיים, בקצוות חוטים שמסרו לנו מקורות ויודעי דבר, בהצלבות של פריטי מידע שבעוד שעות ירכיבו כולם את הסיפור שבאנו לספר.


    רוצים להישאר מעודכנים באשדוד? 

    הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשדוד" 

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באייפון 


    עבדנו הרבה מדי, בתמורה לשכר זעום מדי אבל מצד שני גם לא חשבנו על זה יותר מדי, כי למי היה זמן לזה ובכלל מה היה הטעם. כמו היום, גם אז, בעיתונות לא היה כסף ואנחנו הגבנו למצב בנשיכת השפה העליונה ומדי בוקר השכמנו לעשיית המלאכה שהאמנו בה בכל לבנו. בצניעות, בתחושת שליחות ובחרדת קודש, כי כתבנו על בני אדם, על קריירות ועל מפעלי חיים שאנשים בנו בעשר אצבעות.

    היינו ביקורתיים ונשכניים, אוי לנו אם לא היינו כאלה, אבל גם היינו הגונים והוגנים, לעולם עם רגליים יציבות על הקרקע, נשמרים ממחלות ממאירות שאיימו על עיתונאים, והארורה שבהן משבשבת את פעולת השתן וגורמת לו לזרום לכיוון הראש.

    פעלנו בגאווה ובלי אגו, לא אמצנו גינונים, היינו חפים מחשיבות עצמית. תפסנו את תפקידו של העיתונאי כפשוטו, התגאינו בו די מכדי להוסיף עליו עוד סמכויות סינטטיות. איש מאיתנו לא האמין שהמקלדת שלו מזריחה את השמש, אבל כולנו האמנו שאין כמו אור השמש כדי לחטא ולהבריא חוליים של מערכות ציבוריות. לא התביישנו להיקרא כלבי השמירה של הקופה הציבורית ופה לאזרח הקטן.

    אלה היו שנים של עבודה קשה שעיצבו אותנו כעיתונאים, יצקו בנו את הערכים הנכונים, חספסו אותנו בשגרה סיזיפית של עשיית חדשות. התמסרנו למלאכה הזאת רק כפי שאוהבים מתמסרים לאהובות, העברנו לילות לבנים של כתיבה בלתי נגמרת במערכת, עם עיניים טרוטות מעל עמדות כתיבה שהסריחו ממאפרות שלא רוקנו ומספלי קפה ריקים שלא פונו.

    כתבה של אזולאי על תופעת הפרוטקשן באשדוד, "כאן דרום" 2005

    היינו עייפים, אבל נמרצים ושטופי אדרנלין, לעתים היינו מותשים, אבל גאים ונלהבים. הרגשנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ולא קיטרנו: גם כשהשעה הייתה מאוחרת, העייפות איימה להכריע והנסיעה הביתה, אל המיטה הרכה הייתה כבר ארוכה מדי, עשינו את מה שהיה הגיוני לעשות ביחס למצב: ישנו במערכת כי ממילא בעוד שעתיים – שלוש מתחיל יום חדש.

    שנות האינתיפאדה השנייה טלטלו אותנו אל מול גלי הטרור ששטפו את רחובות ישראל, פיגוע דחק מראש סדר היום פיגוע אחר, כל צפצוף בביפר היה התחלה פוטנציאלית של קטסטרופה חדשה.

    והיינו שם, ב-2001, ליד אותו אוטובוס שנבלם בעצמה בחלקה האחורי של משאית בצומת גן יבנה – באחריתו של מסע הרג שהוביל נהגו, תושב עזה שדרס 8 בני אדם בצומת אזור, 7 מהם חיילים וחיילות מאשקלון שהיו בדרך לבסיס במרכז הארץ. כמה שנים מאוחר יותר, את שני הפיצוצים שביצעו מחבלים מתאבדים בעורף נמל אשדוד שמענו היטב במערכת. לא חיכינו להודעה על פיגוע. קפצנו אל תוך הרכב ונסענו לשם במהירות, הישר אל תוך התופת והזוועה. מניין ההרוגים: 10 בני אדם.

     

  3. מה שהיה היה ועוד איך היה

    1 Comment

    התקשר דור גפני, העורך של כאן דרום והאחרון בשרשרת, וביקש: ״כתוב טור פרידה בתור העורך המיתולוגי של כאן דרום״. העיתון נסגר, הוא אמר את מה שידעתי כבר שבועות. עבורי סגירת העיתון שאתם מחזיקים ביד בפעם האחרונה, היא צביטה בלב. תקופת חיים שמסתיימת.

    הצעירים אולי לא זוכרים, אבל שנות ה-80׳, ה-90׳, חלק משנות האלפיים, היו הימים הגדולים והמשפיעים של העיתונות המקומית בישראל. הטלוויזיה המסחרית, או בשמה היותר מאוחר ״ערוץ 2״, טרם קמה, אף אחד לא ידע מה זה אינטרנט, ואת עידן הרשתות איש לא דמיין. היו עיתונים ארציים חזקים, בעיקר ידיעות אחרונות והמקומונים.

    והמקומונים קבעו כמעט הכל. המונים קראו אותם, בדרך כלל לפני העיתון הארצי, כדי לדעת מה קורה בעירייה, במועצת הפועלים, במתנ”ס השכונתי, סיפורי הפלילים באותו שבוע, הרכילות, הגיבורים המקומיים, העלק סלבס, החשיפות, השחיתויות, הכל.


    רוצים להישאר מעודכנים באשדוד? 

    הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשדוד" 

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באייפון 


    והשפענו. מאד השפענו. היינו עיתון אזורי שהשתרע מקו יבנה גדרה, דרך אשדוד, אשקלון, קרית מלאכי, קרית גת ועד שדרות כולל כל המועצות האזוריות, בעיקר המושבים. התפוצה שלנו הייתה אדירה והעיתון היה בתשלום. עיתונים ארציים ציטטו מדי פעם את הסיפורים שלנו שהיו כמעט תמיד ביזאריים, מצחיקים, קצת מופרעים לתושבי ת״א והמרכז.

    שער "כאן דרום" 11.12.98

    פעם בחצי שנה היו עורכים סקרי תפוצה, TGI קוראים לזה, ותמיד היינו ראשונים. באשדוד היה פייט גדול על התפוצה עם מנחם גלילי, העורך הוותיק והמיתולוגי של השבוע באשדוד. נפגשנו עם היריבים מדי שישי בקיוסקים, בדוכנים, במכולות, לא תמיד תמיד זה עבר בשקט.
    והיו תקופות הבחירות הסוערות לראשות הערים. העיתון השפיע מאד, לפעמים חרץ גורלות, ראשי הערים והמועמדים בערים השונות ראו ב״כאן דרום״ את הסיבה להכל, לניצחונות, להפסדים, כמעט לגורלם.

    עשינו הכל כדי ליצור עיתון מעניין. עבדנו קשה כדי למצוא את הסיפורים הטובים ביותר, המעניינים, הצבעוניים, החושפניים, כאלה שיספרו את האמת בכל עיר ועיר, בכל מחלקה בעירייה, בכל רובע בעיר, כמעט בכל בלוק בשכונה נידחת. רצינו לעניין, לרגש, לעורר מחלוקת, לעצבן, לגרום לקורא לחפש אותנו בדוכן גם בשבוע שלאחר מכן.

     

  4. צ'יזבטים על כאן דרום. כך זה היה פעם

    Leave a Comment

    "כאן דרום" נולד בלידה מזורזת מאוד, מיד אחרי שנפלה שרשרת המקומונים הארצית שנקראה “רחוב ראשי”. זה היה בשנות השמונים, התחלת שנות השמונים. עבדתי כעורכת ב”רחוב ראשי” של אשדוד והדרום, ומהיום למחר נותרתי ללא עבודה. עמוס שוקן הזמין אותי אליו, והציע לי לערוך שבועון אזורי באשדוד ובסביבה. משכורת, עניינים, תפקידים? “אחר כך. קודם תתחילי לעבוד”. והתחלתי.

    השבועון המקומי הראשון שהקמתי וערכתי היה “עיר ותכלת”, והוא היה כולו שלי, ומוקדש לאשדוד בלבד. השקעתי כסף כדי להתחיל להריץ אותו, הייתי עיתונאית הרבה לפני כן, וגם עורכת. הוא לא זכה לחיים ארוכים, למרות התכלת, כי לא הצלחתי להתחרות עם אחד, נקרא לו הבוס של העיתונות בעיר.

    הוא סיפר, אחרי הרבה שנים, שנהג להגיע לסופרמרקטים ולחנויות באשדוד שבהם הניחו השליחים שלי גיליונות של “עיר ותכלת”, שהיה כמובן חינמי, היה לוקח ערימה אחרי ערימה, וזורק לים…

    התחלתי בעבודה. כאן דרום היה השם שהצעתי, וכך הוא התחיל לרוץ. עוד לא היו כתבים, אבל פניתי לחיים שושן שעבד איתי ב”רחוב ראשי” ככתב ספורט. היה מפיץ לעיתון והוא היה גם הצלם: משה שדה.

    שער הגיליון הראשון של "כאן דרום", 1983, מתוך האוסף של סימון לוי

    זוכרת שישבתי איפה שהוא במרכז רובע א’ וחיכיתי לפגישה עם הגרפיקאי ג’ורג’ בן חיים. לא הכרתי אותו, הייתי די חדשה באשדוד. חיכיתי חצי שעה, שעה, שעה וחצי ואז, בערך, הוא הגיע. בחור חמד, שמצא אותי כועסת. “אפילו נידון למוות שואלים מה יש לו לומר”, אמר ג’ורג’ ללא כל מבוכה ובחיוך שובה לב.

    כך למדתי מקרוב מהו שעון אשדוד. שמונה בבוקר זה בערך תשע וחצי, ועשר זה צהריים…

    עבדו אז בשיטות שלא שמעתם עליהן, אני מניחה. שיטות הכנה לדפוס, גרפיקה, סגירת עמודים. יום רביעי היה היום הארוך שזחל עד יום חמישי לפנות בוקר. זה לא השתנה, אני משערת.

    את ההורוסקופ השבועי קיבלנו ישירות מ”הארץ”, או אולי זה היה מ”העיר”, המקומון התל אביבי של רשת שוקן. יום רביעי אחד מתקדם לו במהירות לקראת סגירת העיתון, ולא הגיע הורוסקופ. לקוח אשדודי עשה עסקה עם איש מכירות של “כאן דרום”, ולפיה, המודעה שלו תהיה בחלק התחתון של העמוד שבו מופיע ההורוסקופ (העיתון היה חינמי, ההכנסות רק מהמודעות).

    מה עושים? אין הורוסקופ – הלכה המודעה. אמרתי שיהיה בסדר. נסגרתי לי בחדר אחד בדירה השכורה שבה עבדנו, וכתבתי את ההורוסקופ. יש עקרונות להורוסקופ, או לפחות כך זה היה: לכל מזל, ממאזניים ועד שור וכל השאר – צריך שיהיה קטע נעים, משפט מבשר או רומז טובות. צריך שיהיה גם משפט מבשר או רומז לבעיות שעלולות לצוץ, ויש איזון תמיד בין כסף לאהבה, כשהטוב חזק יותר אצל שניהם, גם בכסף וגם באהבה… כך אצל כל המזלות, מדלי ועד אריה או שור, או בתולה אפילו, ודאי שגם אצל הדגים…

    אמרתי למזכירה שהגיע פקס, אבל העתקתי אותו כי הוא היה לא ברור. היא כתבה במכונת כתיבה את מה שנתתי לה, שלחנו מהר לסְדָר, שם הנפיקו את הבְּרוֹמַיְיד, מישהו מהחבר’ה התיכוניסטים שהצטרפו למערכת יצא לקחת אותו, (זה היה ברובע א’ במרכז שם). כך יכול היה ג’ורג’ לעבוד על העמוד: הורוסקופ בחצי העליון, מודעה בחצי התחתון, הכול יופי.

     

  5. אשדוד עם הפנים לים. האמנם?

    2 Comments

    אשדוד עם הפנים לים. מה משמעותו של המשפט היפה הזה?

    אנו שומעים פעמים רבות פוליטיקאים ואישי ציבור שמשתמשים בו. לדעתי המשמעות היא פשוטה: לא לבנות בניינים כך שיחסמו את נוף הים ואת רוח ה"בריזה" המגיעה ממנו.

    חסימת נוף הוא מושג ברור, אבל מהי בריזה? בארצנו, בשעות היום והלילה מתקיימים כווני רוח הפוכים. בשעות היום הרוח היא ממערב למזרח עקב זה שהיבשה מתחממת יותר ממי הים והרוח נוטה ללכת אליה. בשעות הלילה הרוח היא ממזרח למערב עקב זה שאז הים מתחמם יותר והוא חם מן היבשה. הרוחות הללו מצננות את העיר בשעות היום החמות ומחממות אותה בשעות הלילה הקרות יותר. רוחות אלו ממתנות את מזג האויר בערים הסמוכות לים.

     

  6. הבט אחורה בהתרגשות

    Leave a Comment

    אני בן אדם של תהליכים. כתיבת הטור שלפניכם היא חלק מהתהליך שאני עוברת בתקופה האחרונה. תהליך של יציאה לאור. שנים אני מפרסמת שירה ומתמודדת עם עיניים של קהל אבל רק עכשיו הבשלתי לראות את היופי שבחיי.

    כך כתבתי בטור הראשון שלי ב”כאן דרום” שהתפרסם ב-29.3.19. עוד כתבתי שם שאני מנחה תהליכי כתיבה, קוראת את נפש התלמידים שלי- את רגשותיהם, מחשבותיהם כל שבריר של מבוכה, פיסת מרירות, פרץ שמחה, התרגשות, את כל אלה אני חשה במקביל, מכוונת, מלטפת כשצריך, כועסת כשנכון לכעוס שמחה במתנות קטנות של חול, כשהשורה הנכונה נכתבת, כשהמילה המדויקת נאמרת, כשהשיר הנכון לכותב/ת נכתב.

    זוהי חווית חיים. הלווי הרגשי הזה הוא מעבר לכתיבה, הוא קשור בעמדה של התבוננות נפשית תמידית הכרוכה בדרישה עצמית להיות מחוברת כל הזמן, לחוש את עצמי ואת הזולת בעת ובעונה אחת. קשה להיות מחוברת כל הזמן. יש נפילות, בקרים קשים, קשיי התארגנות, מפלות קטנות, כאבים מכל הסוגים ובכל זאת משימת חיי היא לעמוד לרשות היצירה שלי ושל אחרים, בלי להיות תלויה במצב הרוח הרגעי שלי. אני מחויבת, גם אם לא ישנתי טוב, גם אם אני עצבנית, זאת בעיה שלי. אין לי זכות להיות לא נחמדה, לא להתחשב, לא להפריש רעלים על אחרים כי מתחשק לי…כך לגבי נותני השירותים השקופים. כולם בני אדם עם צרכים ורצונות, רק שהתרגלנו לא לראות אותם וצריך לעשות מאמץ רציני כדי להבחין בנשמתם.

    את זה כתבתי לפני כמעט שנתיים כשהתחלתי בהיסוס לכתוב את עצמי. להעלות את רגשותיי על פני הדפים היקרים הללו שספגו את ליבי ואת נשמתי.

    שבועיים אחר כך כתבתי טור על אשדוד, וראש העיר יחיאל לסרי, שפגשתי במקרה כמה ימים אחרי הפרסום, אמר לי “קראתי ונפעמתי”. אז הבנתי שהכתיבה שלי רלוונטית. קוראים אותי!

    אשדוד עירי האהובה. כן כן זאת הכותרת שלי. אשדוד אותה לא אהבתי בלשון המעטה בילדותי, שסבלתי בה ורק חיכיתי שאוכל לעזוב אותה מהווה לי היום מקור השראה המוליד מעיין נובע ואינסופי של יצירה.

    עברתי תהליכים ביחס שלי לעיר בה גדלתי מגיל חמש. היום אני מאושרת לחיות באשדוד. כאמנית כל הזמן שואלים אותי למה אני לא מתגוררת בתל אביב בירת התרבות הישראלית. גרתי שנים בתל אביב. היו לי שם שנים יפות של עשייה ותהודה אמנותית אבל מיציתי אותן. הרעש, הלכלוך, חוסר הסבלנות, הצפיפות ויוקר המחייה העיקו עלי. חוף הים של תל אביב על צבעיו העזים וגווניו האנושיים סיפק לי השראה תמידית. כשעברתי להתגורר בפריז לשנה, התגעגעתי לחוף של תל אביב. אשדוד הייתה מחוז ילדות רחוק.

    האשמתי את אשדוד בעיכוב שבהתפתחותי. זרקתי על אשדוד את כל מה שהפריע לי בחיים. אשדוד הייתה אשמה בכל. טענתי שגדלתי במקום הלא נכון ולכן נקודת הזינוק שלי התחילה נמוך מאחרים. לא הבנתי שהסביבה היא רק גירוי וניתן לעבוד איתו בכל מיני צורות. נכון שהשנים הראשונות הן השנים המעצבות והמשמעותיות להמשך חיינו אבל ניתן להתפתח גם בסביבה חונקת, כשיש כלים נפשיים מדויקים, מספיק שיש דמות מבוגרת אחת שמעודדת. לצערי לא פגשתי דמות כזאת באשדוד בשנים הקריטיות של הבלבול וחוסר הכוון. היום אני רואה את זה כמבחן שהיה עלי לעבור בעצמי ללא עזרה כדי שאוכל להפוך למנטורית שעוזרת לאחרים ודווקא באשדוד. היה נוח להאמין שאין נביא בעירו. שאין לי מקום של כבוד בעיר בה גדלתי.

    בשנים האחרונות, בתמיכתם של מוטי מלכא וסמי שלום שטרית אני מנחה כל שנה אירוע גדול במסגרת פסטיבל אשדודשירה, עליו אני שוקדת חודשים.

    פשוט כשהיה לי ברור מי אני, ולא הייתי לכודה בתחושת הקורבנות שלי כמשוררת שלא יודעים להעריך, אנשי המפתח זיהו את היכולת שלי ונתנו לי מקום. בצניעות וללא קשירת כתרים לעצמי פילסתי לי את הדרך.

    זה לא יכול היה לקרות קודם ללא ספק. היה עלי להבשיל ולתפוס את עצמי ואת הסביבה בצורה חדשה ומפרה, בגישה חיובית ולהשתחרר מהמטענים הישנים.

     

  7. אשדוד: זהו הדייר הראשון מבתי האבות של עמיגור שהתחסן

    Leave a Comment

    החל מבצע חיסונים לקורונה בקרב אלפי דיירי 56 בתי גיל הזהב של עמיגור, רבים מהם ניצולי שואה. המבצע צפוי להסתיים בתוך כעשרה ימים.

    עמיגור, חברת הדיור הציבורי של הסוכנות היהודית החלה היום במבצע חיסונים בעשרות בתי גיל הזהב שלה הפרוסים בארץ, זאת כחלק ממאמץ החיסונים הלאומי של "מגן אבות ואמהות" להגיע לכל אחד מן הקשישים שזקוקים לחיסון ולצוות המטפל.

    החיסון הראשון ניתן לפיליפ בלנובסקי, בן 82, ניצול שואה ודייר בית גיל הזהב של עמיגור אשדוד ים. לאחר קבלת החיסון אמר: "אני מרגיש מצוין ושמח מאוד על כך שעמיגור הנגישה לי ולשאר הדיירים את החיסון והביאו אותו עד הבית. טוב שיש חיסון. זהו צעד נכון שיעזור לאנושות לעצור את המגיפה ויסייע לקשישים לצאת מהמקומות הנוראים אליהם הגיעו בעקבות הקורונה במהלך השנה האחרונה" ואף קרא לכל הציבור להתחסן".

     

     

  8. צפו: כך מתוכנן להיראות פארק המים החדש של אשדוד

    4 Comments

    החברה לתיירות של עיריית אשדוד תקים פארק מים בשפך נחל לכיש. זאת, במסגרת העתקתו של "פארק אתגרים" ממקומו הנוכחי, שבו מתוכננים להיבנות רובע פארק לכיש וקריית הספורט.

    הפארק החדש ייבנה ליד מוצא הנחל אל הים למרגלות גבעת יונה. הוא יכלול מתקני שעשועים והרפתקאות, מגלשות מים ואטרקציות, מיני לונה פארק, מתחם קארטינג ומתחם אתגרי הבנוי לגובה שאולי יזכיר במשהו את אתגרי הנינג'ה.

    ב"תיירות אשדוד" שבראשה עומד המנכ"ל, עופר דרי, אומרים שהפארק החדש כבר קיבל את כל היתרי הבניה והאישורים הנדרשים, ושהיזם שיזכה במכרז בשיטת BOT יוכל להתחיל מיד בעבודות ההקמה בכפוף לאישור מועצת העיר ומשרד הפנים.


    רוצים להישאר מעודכנים באשדוד? 

    הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשדוד" 

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באייפון 


    מדובר במיזם רחב היקף המשתרע על פני 40 דונם. פארק המים יכלול, כך מבטיחים, בריכת גלים, שלושה מגדלי מגלשות – אקסטרים, רגילה ומשפחתית, "נהר גועש" ועוד מתקנים. בצמוד אליו ייבנה בידי העיריה מגרש עם כ-400 מקומות חניה.

    היעד לסיום הפרוייקט הוא 3 שנים. במקביל, יפונה פארק האתגרים הנוכחי, ובמסגרת הסכמי הגג תוקם בשטחו שכונה בת 2,700 יחידות דיור, שתצא לשיווק בימים הקרובים.

     

     

  9. המקומונים לאן? לקראת סגירת "כאן דרום" המודפס שוחחנו עם עורכי העיתונים באשדוד

    Leave a Comment

    בשבוע הבא ייצא הגיליון האחרון של העיתון “כאן דרום”. קרוב לארבעה עשורים הוא הודפס מידי שבוע וסיפק לתושבי האזור חדשות מקומיות, סיפורי צבע, כותרות מעולם הספורט ואייטמים רכילותיים עסיסיים.

    הרבה מים עברו בנחל לכיש מאז שהגיליון הראשון של “כאן דרום” יצא לאור. אבל אחרי הכל, וכשאנחנו עדיין בתוך משבר הקורונה – עם סימנים ראשונים של אור בקצה המנהרה – ברשת שוקן החליטו לעשות לו סוף. אתרי כאן דרום אשדוד ואשקלון ימשיכו לפעול.

    שער הגיליון הראשון של "כאן דרום" בעריכת כרמלה רעם לכיש, 1983, מתוך האוסף של סימון לוי

    על רקע סגירתו של “כאן דרום” במהדורתו המודפסת ביקשנו לדעת מה עמדתם של הקולגות והמתחרים שלנו באשדוד כיצד הם רואים את מצבה של העיתונות המקומית ואת דמותה. פנינו לעורכי “ידיעות אשדוד”, “השבוע באשדוד”, “המגזין” ו”אשדוד בכותרות” עם שאלות זהות.

    "רוב המקומונים משרתים את השלטון". מנחם גלילי הבעלים והעורך הראשי של "השבוע באשדוד"

    מנחם, להשקפתך, מהו תפקידם של המקומונים בימינו?

    גלילי: “לצערי הרב, רוב המקומונים במדינה אלו מקומונים שמשרתים את השלטון, את ראשי הערים והמוסדות העירוניים המקומיים. נותנים להם יד בגלל שהם למעשה אלו שמחזיקים אותם. הם אלו שמשלמים להם על הפרסום והמודעות. לכן, אם המקומון נועד מראש להילחם בשחיתות, בצרות של התושבים, בביבים הפרוצים, אז התפקיד שלו ממשיך להיות אותו תפקיד חשוב שהוא בעצם סיוע לתושבים ומניעה של השחיתות, גם אם לא הרבה. המקומון הוא זה שעומד בפתח וגורם לנציגי הציבור לדעת שאם הם יעשו שטויות הם יקבלו על הראש”.

    מנחם גלילי, שני משמאל, עם ראשי עיריית אשדוד: ד"ר אריה אזולאי, ד"ר יחיאל לסרי וצבי צילקר. צילום: פבל -1

    מנחם גלילי, שני משמאל, עם ראשי עיריית אשדוד: ד"ר אריה אזולאי, ד"ר יחיאל לסרי וצבי צילקר. צילום: פבל

    מה החשיבות שיש לעיתונות המקומית באשדוד?

    “את המקומון הראשון שלי הוצאתי ב-1969, כבר אז התרעתי על שחיתויות בעיריית אשדוד, עוד כשהשלטון היה בידי מפא”י. מאז קבעתי לעצמי קו – אני מוציא מקומון כדי להילחם בשחיתות. בכל זאת, ככל שהשנים עברו השחיתות בעיר רק גדלה ומקיפה פי כמה. מאז אני נלחם בזה ככל האפשר, וזה תפקידו של מקומון אמיתי בעיר. זה עולה בהרבה כסף, בבריאות ובנקמות קטנות וגדולות מצד כל העיריות. חשוב להגיד שראשי העיר עצמם היו בעיניי נקיי כפיים, אנשים ישרים והגונים, אבל האנשים שמסביבם אותם הם צריכים לספק -הקבלנים שתורמים, הפעילים שהתחייבו להם, זה מה שיוצר את הצרות והשחיתות. לדעתי אני העורך היחיד בעולם שהעיתון שירת ונלחם בתקופה של ארבעה ראשי ערים שונים. התרענו על השחיתות שקיימת סביבם”.

    במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?

    “שוב זה תלוי באיזה מקומון, אם ניקח לדוגמה את העיתון של בן זקן שהוציא אותו בעיקר בכדי לקדם את עסקיו, אחד כזה אין לו שום השפעה. להפך הוא פוגע בתקשורת ובערכה של התקשורת המקומית. אבל מקומון שמוכן להילחם בשחיתות ובעל דעה וחשיבה משל עצמו ההשפעה שלו בעיר תעלה. אחד מאלה היו עיתון כאן דרום שהייתה לו השפעה גדולה במיוחד בתקופה שערך אותו ברק סרי, שפעל רבות להחליף בזמנו את ראש העיר אריה אזולאי. לדעתי להשבוע באשדוד יש את ההשפעה הגדולה ביותר בעיר”.

    לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?

    “כשהדור הזה יגמר, בני החמישים- שישים, לא יודע אם המקומונים תהיה עוד זכות להתקיים. עם זאת, יכול להיות שזה יהיה הפוך, בגלל שברשתות החברתיות מפרסמים המון חדשות כוזבות ושקריות וכל אחד יכול לפתוח חשבון או אתר, אז אנשים כבר מזלזלים במידע הזה ולא מאמינים. מקומונים ועיתונים ארציים שחזקים בעובדות, הלגיטימיות שלהם תעלה, אולי אפילו לתקופה שאמינו לכל מלה כתובה”.

    אתה חושב שהתקשורת המודפסת תמשיך להתקיים?

    “לדעתי מעט. סגרו הרבה עיתונים, הרבה מקומונים, בארץ ובעולם. יישארו בודדים, חזקים. אבל עוד פעם, מקומון שרק ילקק לשלטון יסגר ויעלם מהר מאוד. מקומון שנלחם בשלטון אולי יצא עם פחות דפים אבל הוא ימשיך להתקיים ויהיה מוערך יותר”.

    מהם האיומים העיקריים על המשך קיומה של התקשורת המקומית?

    “אם אין לו קוראים ואין מי שיקנה אותו, זה האיום הכי רציני שיכול להיות לעיתון. ברגע שאנשים לא מוכנים לשלם על עיתון בכסף אנחנו גם נסגור. אולי נוציא אותו פעם בחודש. אבל כרגע יש לנו עוד אלפי קוראים-קונים קבועים. זה העיתון המקומון הראשון שנמכר במדינה”.

    האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידו של העיתון?

    “קשה לי לקבוע. השבוע באשדוד הוא עיתון ותיק עם דור שלישי של קוראים, יש כאלה שסתם לוקחים אותו ולא פותחים כי רגילים לקנות אותו. אני בוודאי אמשיך כל עוד אני יכול לתפקד, כל זמן שאני נושם והולך וחושב אני חי את זה. אז בסוף אני אופטימי, אני לא מוותר בקלות כי אני רואה הציבור עוד רוצה את זה. אחריי, תלוי, בתי מיכל מוכשרת עם ניסיון בתחום יתכן והיא תהיה ממשיכת דרכי”.

    מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?

    “בסך הכל, לא. כאן דרום היה מקומון כזה. בעל השפעה גדולה מאוד. בתקופה של סרי כולם רצו לקבל את העיתון ופחדו מהביקורת שלו. הייתה תקופה שהוא עלה עלי בעשר דרגות, נגיד ככה, ואני כעיתון מתחרה חששתי ממנו. הם נלחמו נגד אזולאי עד שירד מהשלטון. בסופו של דבר לצערי הרב זה הכל כסף, מי שיש לו כסף יכול להחליק. אבל אני אומר שכל מי שיוציא עיתון כדי להגן על עצמו, יפסיד בסוף”.

    גלילי: “לסיום, צר לי ש’כאן דרום’ נסגר, עיתון בעל עבר עשיר מאוד. הוא היה חלק חשוב מהתקשורת המקומית. גם אם אני מרוויח קצת מהסגירה שלו. אני מעריך גוף כמו ‘הארץ’ שנלחם בשחיתות, ובתוכו ‘כאן דרום’. זאת העיתונות האמיתית. כשהוצאתי את השבוע באשדוד זה האידאל שהעמדתי מול עיני. למרות שאני חבר ליכוד עשרות שנים. אבל בשחיתות צריך להילחם, לצערי היא נמצאת בכל הכיוונים, גם בשמאל וגם בימין. ולכן צר לי על עיתון וכל מקומון כזה שנסגר, זה כואב הלב וניצחון של המושחתים”.

    "מי שבאמת רוצה לדעת מה קורה אצלו בעיר צריך לבדוק במקומון". נועם ביטון – עורך "ידיעות אשדוד", "ידיעות אשקלון" ו"ידיעות הדרום"

    נועם ביטון צילום: גלעד אימס

    נועם ביטון צילום: גלעד אימס

    נועם, מהו לדעתך תפקידם של המקומונים בימינו?

    ביטון: “בעיניי, גם בעשור השלישי של המאה ה-21 המקומונים ממשיכים להוות פקטור משמעותי בנוף התקשורת – ובעיקר בכל הקשור לפריפריה ולערים שלא מצויות באופן ישיר מתחת לזרקור של גופי התקשורת הארציים. רק במקומונים ניתן לקבל סיקור ממוקד להתרחשויות שעשויות להיות הרלוונטיות ביותר לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו – החל מהחלטות על תכניות בנייה שעשויות לקחת לנו את הנוף או להקפיץ לנו את ערך הדירה ועד לאיתור של כשלים תעבורתיים שעשויים לגרום לפגיעה בנפש ברחוב שמול הבית. המקומונים ממשיכים לשמש כבמה מרכזית לתושבים הנתקלים באטימות המערכת ונזקקים לנו כדי להילחם על זכויותיהם ומספקים לגיטימציה ותהודה ממוסדת למאבקים שצמחו בשטח וברשתות החברתיות. להבדיל, המקומונים הם חממה שמשמשת פלטפורמה לחשיפת יוצרים, ספורטאים, אנשי תרבות וסלבריטאים מקומיים, שכמהים לפידבק חיובי ולהכרה”.

    מהי החשיבות של העיתונות המקומית בעיר אשדוד?

    “אשדוד כבר מזמן אינה עיר קטנה ומתפתחת על חוף הים – אולם חרף היותה עיר גדולה וברוכה בהישגים היא לא מקבלת את ההכרה הראויה לה מחוץ לתחומי עיר הנמל. כעורך מקומון אשדודי אני מחויב לספק מבט בוחן ומעמיק על הנעשה במסדרונות העירייה, לשקף על בסיס שבועי תמונת מצב עדכנית של הרחוב האשדודי ולחשוף את הפינות החבויות בעיר שאף אחד לא יזכה לקרוא עליהן בלעדינו. שיפודיה חדשה שנפתחה בכיכר מג’יק או פסטיבל שירה שסוחף אליו אנשי הגות מכל הארץ, מינויים חדשים במערכת החינוך, מהפך בוועד המנהל של עירוני אשדוד או חיכוכים בצוות המדיה הפורה של הפועל אדומים – אנחנו שם כדי לדווח על זה. ואם אנחנו לא נהיה, מי יהיה?”.

    במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?

    “דורות של עיתונאים שצמחו בכלי התקשורת המקומיים והפכו לדמויות המובילות במדיה בישראל מעידים על הכח העצום שידעו המקומונים לאורך הדורות. העולם השתנה לא מעט מאז שהתחלנו להפיץ עיתונים בימי שישי שעוסקים רק בחלקת האלוהים הקטנה שלנו – אבל דווקא בעידן של רשתות חברתיות, שבו כל אחד יכול להרשות לעצמו לפרסם מה שהוא רוצה, מי שבאמת רוצה לדעת מה קורה אצלו בעיר צריך לבדוק מה כתוב במקומון. אנחנו מספקים לתושבים שירות ייחודי, מפקחים מקרוב על הנעשה בעיר ומעלים לסדר היום אי סדרים, בעיות, מצוקות ושירותים לקויים של הרשויות. אנחנו מגנים על האזרח הקטן ועל התושב המוחלש שלא יזכה להגנה מן הצדק אם לא יהיה מי שיוציא את הצדק הזה לאור. זה היה הכח של המקומונים לאורך כל השנים וזה מה שאנחנו ממשיכים לעשות גם במציאות הנוכחית”.

    לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?

    “בוודאי”.

    אתה חושב שהתקשורת המודפסת עוד תמשיך להתקיים?

    “במילה אחת: כן. ואם לנמק: דווקא בעידן של רשתות חברתיות ושפע של מידע לא בדוק שזורם מכל כיוון אנשים רוצים לקבל מבט ממוקד ואחראי על מה שקורה ליד הבית, בבית הספר של הילדים, במתנ”ס או במסעדה הקבועה. עיתון מודפס שמתנהל על ידי אנשי מקצוע, מעסיק עיתונאים שהדיווח הוא נשמת אפם, עורכים בעלי ניסיון שמפקחים על העשייה וייעוץ משפטי שמסייע לוודא שהכל נעשה בצורה הוגנת ומידתית – זה גורם שהקורא יכול לבטוח בו. כשאתה מקבל דיווח עיתונאי ממוסד אתה יכול לדעת שמדובר בנושא שנבדק והוגש בצורה מאוזנת אחרי סינון ותיווך, בניגוד למידע שזורם אליך מהרשתות החברתיות בלי שום פילטר. מעבר לכך, כל עוד ישנם אנשים שומרי שבת שרוצים לקרוא בסופשבוע משהו אחר חוץ מפרשת השבוע, המקומונים ימשיכו להוות סחורה חמה וכל עוד קיים דור שמעדיף לדפדף ולא לגלול על המסך – הפרינט ימשיך להוות פקטור משמעותי. אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד אבל לתחושתי, כמו התקליטים, שאחרי שנות דור חזרו להיות מצרך מבוקש ויוקרתי, גם הטקסט המודפס יחזור להיות גורם מוערך. קצת סבלנות”.

    מהם האיומים העיקריים על קיומה של התקשורת המקומית?

    “הימים האלה, של משבר הקורונה, מזכירים לכולנו שאנחנו באותה סירה. המקומונים, שמתפרנסים בראש ובראשונה מעסקים מקומיים שבוחרים לפרסם את עצמם לקהל המידי שלהם בימי שישי, סובלים בעידן הזה מירידה חדה בהיקפים. ככה זה, כשכל כך הרבה עסקים מקומיים מצויים בקשיים, כמות הפרסום יורדת ואנחנו – הבמה המרכזית של אותם עסקים – מושפעים. אני כולי תקווה שהחיסונים יובילו את כולנו למציאות בריאה יותר ונזכה לראות פריחה כלכלית במהרה בימינו”.

    האם אתה אופטימי או פסימי לגבי ההמשך העתידי על העיתון?

    “משתדל לשמור על אופטימיות ככל הניתן”.

    מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?

    “אולי אין לנו את המשאבים של התקשורת הארצית ושל תכניות התחקירים הטלוויזיוניות, אבל יש לנו יתרון של היכרות ממוקדת ויומיומית עם השטח ובמסגרת הזו אנו מסוגלים להפתיע לא פעם עם כתבות שמסוגלות להוביל לשינויים משמעותיים בעיר. היו – ואין לי ספק שעוד יהיו – אינספור מקרים שבהם עיתונאים מקומיים, שמסקרים את המקום שהכי קרוב ללבם, הצליחו לחשוף דברים ששינו לחלוטין את המציאות. אצלנו בעיתון כבר היו מקרים של כתבות שהפילו ראש עירייה או גרמו לתזוזה מהותית בהתנהלות העירונית, ולא לחינם בכל פעם שגוף תקשורת ארצית טורח לבוא ולנהל תחקיר על המתרחש בפריפריה, המרואיינים הכי מבוקשים הם כתבי המקומונים שחיים את השטח”.

    "אם אתה חושב חדשנות אתה יכול להצליח בגדול". רונן פייגנבוים העורך ראשי והמנכ"ל של "המגזין"

    רונן פייגנבוים צילום ג.תקשורת

    רונן פייגנבוים צילום: ג.תקשורת

    רונן, להשקפתך, מהו תפקידם של המקומונים בימינו?

    פייגנבוים: “המקומונים תמיד היו גורם חשוב בכל עיר, אני חושב שזו פלטפורמה שלא באה לידי ביטוי בעיתונים המרכזיים וחשוב שתהיה קיימת. בעיתונים ארציים נוגעים יותר במה שקורה בשלטון הארצי כמעט ולא נוגעים בפעילות של העיריות ודברים שנוגעים לחיים בתוך העיר. בשביל זה קיימים המקומונים”.

    מה החשיבות שיש לעיתונות המקומית באשדוד?

    “החשיבות של המקומונים פה זה להיות הפה של התושבים, יש הרבה תושבים שרוצים להגיד דברים ולהביע את עצמם בנוגע למה שקורה בעיר ובלעדי מקומונים כמותנו, אין להם את הבמה. אצלנו אנחנו נוגעים בכל מה שצריך לטוב ולרע – בתרבות, בספורט ובכלל. כדי שעיתון יביא את המידע הנכון לציבור הוא צריך לשמור על שני כיוונים – מצד אחד גישה לציבור עצמו ולדעת הקהל ומצד השני גם להגיע לעסקנים ודמויות המפתח בעירייה וגופיה, חשוב שזה יהיה מכאן ומכאן, ולנו יש את הקשר הזה”.

    במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?

    “יש אולי מקומונים שעם השנים ירדו מבחינת השפעה אבל יש גם כאלו, כמותנו, בקו עלייה. זה נובע מסיבה אחת. יש מערכות עיתונים שנשענות על מה שהיה להם כל החיים… הם מיושנים מבחינת פיתוח וחשיבה, הם לא מתקדמים ורואים את העתיד. אנחנו מסתכלים אך ורק קדימה ונוגעים במה שחדשני. למשל אצלנו במגזין מלבד העיתון אנו מפעילים אתר אינטרנט שמשלים את העיתון המודפס, וערוץ טלוויזיה בפייסבוק שנותן מענה לתושבים בפן הזה. בנוסף יצרנו עיתון דיגיטלי שהשקענו בו זמן ועשייה רבים. כל אלו פלטפורמות שיצרנו מתוך חשיבה על הדור הבא והחדשנות, לכן אנו נשארים אטרקטיביים”.

    לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?

    “לא רק שיש זכות קיום, אלא שיש להם גם מקום גדול מאוד. שוב אני חוזר למה שאמרתי מקודם – זה הכל קשור למה שעושים. אם אתה חושב חדשנות אתה יכול להצליח בגדול. אבל אם אתה נשען על מערכת שבנויה באותה צורה עוד משנות ה-70 או ה-80 וחושב שההצלחה תמיד תישאר, אתה מיועד לכישלון גדול. זאת גדולתה או מפלתה של מערכת. אנו חיים כל הזמן את הקידמה ולא את היום, בטח לא את העבר כמו אחרים שלא משתנים מבחינת נראות או מבחינה טכנולוגית. לכן אני רואה את המקום שלנו בעיר רק מתפתח ממה שהיינו בעבר או איפה שאנו עומדים היום”.

    אתה חושב שהתקשורת המודפסת תמשיך להתקיים?

    “אני חושב שהפרינט תמיד יישאר, כל עוד יעשו את הדברים נכון. עוד פעם, צריך תמיד לחשוב איך אני עושה מחר משהו שיצליח יותר מהיום. אם אתה אדם שאומר לעצמו ‘הצלחתי’ ונשען על זה לאורך זמן אין לך זכות קיום. אנשים אוהבים להגיד סיסמאות כמו ‘הפרינט מת’. אבל אני חושב שזה משפט של שחור לבן, ויש גם את השטח האפור באמצע, וצריך למצוא אותו. שהחברה מצד אחד תמשיך להתקיים מבחינה רווחית, טובה ונכונה, ומצד שני שהצרכנים והציבור יהיו מעוניין בך. אנשים אומרים שהעיתונים מתרסקים אבל אפשר לתת לדוגמה את ישראל היום שהוא עיתון מצליח ונקרא, גם אם הוא מחולק בחינם, אז הפרינט עצמו יש לו זכות קיום, צריך רק לדעת לעשות את זה. זה לא משנה איזה עסק פתחת צריך לדעת איך לתפעל את העסק נכון”.

    מהם האיומים העיקריים על המשך קיומה של התקשורת המקומית?

    “אני יכול לדבר רק עלינו והמקום שלנו. אני חושב שבאשדוד אנחנו, המגזין, האיום המרכזי ולכן לי אישית אין איומים. מי שלא יודע לעשות את הדברים נכון מסתכל על הצד השני, אני מסתכל רק על עצמי ושאחרים יסתכלו עלי”.

    האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידו של העיתון?

    “אני מאוד אופטימי, יש לנו עוד המון תכניות עבודה שאנו מכינים לשנה החדשה שהולכות להיחשף בקרוב. אנחנו רוצים להצליח ונעשה הכל כדי לעמוד בציפיות של עצמנו”.

    מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?

    “אני חושב שכל אחד שמתעסק בעיתונות או דעת קהל צריך להגיד את כל מה שיש לו לומר על הכל. וזה מה שאנו מנסים לעשות. כמו שאמרתי בהתחלה אנו רוצים להיות הפה של התושבים, לטוב ולרע, ורק ככה אפשר להצליח, כי רק ככה רוכשים את האמון של התושבים”.

    "להביא את ההווי של העיר לתושבים". לייבי ליברמן, מנהל העיתון החרדי "אשדוד בכותרות" שיוצא בפיקוח רבני העיר

    לייבי, להשקפתך, מהו תפקידם של המקומונים בימינו?

    “להביא את ההווי של העיר לתושבים. העיתונות הגדולה מדברת על הדברים הגדולים, ואנחנו עוסקים במה שנעשה בעיר”.

    מה החשיבות שיש לעיתונות המקומית באשדוד?

    “לשמור על ההרמוניה ועל החיים המשותפים, על הרב גוניות בעיר. כולנו חיים פה ביחד”.

    לייבי ליברמן והאדמו"ר מפיטסבורג זכרו לברכה

    לייבי ליברמן והאדמו"ר מפיטסבורג זכרו לברכה

    במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?

    “השתנה לטובה, כוחם רק התחזק. אנשים פחות מעניין אותם הפוליטיקה הגדולה ויותר מעניין אותם החיים שלהם, מה שנקרא החיים עצמם, מה קורה ברחוב שלהם ובאזור שלהם. לכן לעיתונות המקומית יש יותר חשיבות ויותר ביקוש”.

    לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?

    “לדעתי כן. לדעתי עסק מקומי שרוצה להצליח יותר, חייב לראות איך הוא מוצא את החשיפה שלו במקומון”.

    אתה חושב שהתקשורת המודפסת עוד תמשיך להתקיים?

    “שוב, אני מסתכל מנקודת מבט חרדית, זה האמצעי תקשורת היחידי שיש לי, ולכן יש לו זכות קיום ואני צופה שהוא רק ימשיך ויתפתח”.

    מהם האיומים העיקריים על קיומה של התקשורת המקומית?

    “צריך להתנהל נכון ולעבוד נכון. אני לא רואה פה משהו מאיים, לפחות מהעיניים שלי”.

    האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידו של העיתון?

    “אני אופטימי ורואה רק טוב, צריך להתקדם. אפשר להתפרנס מזה אם עובדים נכון ומתנהלים נכון”.

    מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?

    “כתקשורת חרדית, אנחנו לא מתעסקים בדברים האלה. אני משתדל לא להיכנס לדברים האלה, פחות להתעסק בביקורת ויותר לחזק את מי שעושה. אנחנו משתדלים לתת להם במה טובה, בפרט לנציגים בעירייה”.

  10. בשבח שיתוף הפעולה

    1 Comment

    נפגשנו אחרי שנות יצירה ארוכות שבהן כל אחד מאיתנו התמסר לעבודתו בצורה טוטאלית. שנינו מקדישים את חיינו לאמנות וליצירה ומתפרנסים ממנה.

    ציור: רפי פרץ

    ציור: רפי פרץ

    בפרויקט המשותף התאמנו ציורים של רפי לשירים שלי ואנו מוציאים ספר שנקרא “זאת עיר” המביא את פירות עבודתנו (אנו מזמינים ספרים מ’לופה’ בהתאם למספר ההזמנות שנקבל). אנחנו חולמים על תערוכה שתבטא את המפגש החד פעמי בין השיר לבין הציור. לשנינו חשובה הנראות באינטרנט במטרה להגיע אל הקהל הרחב ואנחנו עושים מאמצים בכוון.

    כתיבה: סמדר שרת ציור: רפי פרץ

    כתיבה: סמדר שרת ציור: רפי פרץ

    הנה דבריו של רפי על המפגש בינינו: “המפגש ביני לבין סמדר התרחש בנקודת זמן מדויקת עבור שנינו. נפגשנו לראשונה כשמאחורי כל אחד מאיתנו למעלה מ-30 שנות יצירה. נוצר בינינו דיאלוג חי וזורם. כאמן המחובר לשירה נשית כמו זו של לאה גולדברג ורחל, העוסקת בעולם הרגשי, היה לי אך טבעי להתחבר לשירתה של סמדר. מצאתי סוג של נפש תאומה – שנינו באים מתוך גישה נאיבית השואפת לראות את המציאות בצורה יפה ושלמה.

    כתיבה: סמדר שרת ציור: רפי פרץ

    כתיבה: סמדר שרת ציור: רפי פרץ

    “זהו שיתוף פעולה נקי והדדי ללא אינטרס כלכלי”, מוסיף פרץ. “בתהליך ממושך של בחירה והתבוננות יצרנו התאמות בין שירים שפורסמו בשבעת ספריה של סמדר לבין ציורים קיימים. לעיתים הקשר בין ציור לשיר הוא אסוציאטיבי ולעיתים הוא חיבור סימבולי ומופשט הדורש התבוננות שנייה ושלישית”.

  11. השנה כבר תתקשו למצוא אותם: הטרקטורים הרסו את גבעת הנרקיסים באשדוד

    Leave a Comment

    פריחת הנרקיס המצוי מצויה בשיאה. אבל באשדוד הרבה פחות. אחד הפרחים הכי מזוהים עם הארץ שצומח בטבע נעלם מהעיר כמעט לגמרי, לאחר שהמקום המרכזי שבו צמח לו הפך לאתר בנייה.

    להבדיל מהנרקיס התרבותי שכמותו ניתן לראות אי פה אי שם באשדוד והוא תוצר של שתילה חדשה יחסית, הנרקיס המצוי, זה שמפיץ ריח עז ושעליו נכתבו שירים וסיפורים, צומח בר.
    הנרקיס הוא פרח מוגן, גאופיט, בעל בצל, שפורח בדרך כלל בסוף הסתיו ותחילת החורף, כך שנה בשנה. אבל מי שחיפש השנה את פרח הבר היפה הזה התקשה למוצאו.


    רוצים להישאר מעודכנים באשדוד? 

    הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשדוד" 

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באייפון 


    המקבץ הגדול של הנרקיס המצוי בעיר נמצא ליד הגדה הדרומית של נחל לכיש סמוך לגשר העץ ונקודת התצפית עבור חובבי ציפורים. היה ולא עוד. בסיור שערך השבוע כתב העיתון במקום הוא מצא נרקיס אחד ויחיד למרגלות ערמת עפר גדולה. שריד אחד ויחיד.

    הנרקיס היחיד שמצאנו השבוע על גדת נחל לכיש באשדוד – ניצל מערימות העפר שכיסו את חבריו. צילום: דור גפני

    אותה גבעה שעליה הופיעו הנרקיסים מידי שנה, לאחר הגשמים הראשונים, נעלמה. היא שוטחה וכוסתה באדמה במסגרת עבודות הפיתוח וההקמה של קריית הספורט כחלק מרובע פארק לכיש. אף אחד לא לקח בחשבון את הנרקיסים שנקברו מתחת.

    בסוף 2016 יצא סקר טבע עירוני שבוצע באשדוד בידי החברה להגנת הטבע, עיריית אשדוד, איגוד ערים והמשרד להגנת הסביבה. במסמך המפורט שהוכן מוזכר ריכוז הנרקיסים ליד הנחל. הסוקרים מציינים שהתקשו לאתר אותו, יתכן בשל המועד שבו יצאו לשטח. הם מציינים שזיהו כתם קטן של נרקיסים במטע זיתים ליד גשר עד הלום, אך “קיים ספק האם זוהי אוכלוסיית בר טהורה, או שהפרטים מעורבים עם נרקיס ניירי (נרקיס לבן “תרבותי”, ד”ג)”. למרבה האירוניה כנראה שגם את הנרקיסים הללו, במטע, לא תמצאו עוד, כי הוא נכרת ונחרש לאחרונה. בסקר הטבע נכתב שהנרקיס המצוי אמנם נחשב שכיח למדי בארץ, “אולם במישור החוף הדרומי תפוצתו מצומצמת”.

     

  12. שוטרת התנועה מואשמת בפברוק דו"חות לנהגים

    14 Comments

    רוית עמנואל בת 40 מאשקלון שהייתה שוטרת במשרד התנועה באשדוד, מואשמת שרשמה שלושה דו"חות כוזבים לנהגים והמציאה עבירות תנועה שלא היו ולא נבראו.

    לפי כתב האישום שהוגש נגדה אתמול בבית משפט השלום בבאר שבע באמצעות עורכת הדין מיכל פרייסמן מהמחלקה לחקירות שוטרים, מח"ש, באוגוסט 16' נסע דוד נזרי ברחוב דב גור באשדוד ולאחר שחלף על פני מעבר החצייה כרזה לו עמנוא לעצור בצד. הוא עצר והיא הטיחה בו שלא אפשר להולך רגל לחצות את הכביש במעבר החצייה, אף על פי שהדבר לא היה נכון. עמנואל מסרה לידיו דו"ח תנועה כוזב ובצדו דרישה לשלם קנס של 500 שקל. בדו"ח היא כתבה: "כאשר היה אברך על המעבר מצפון לדרום על הפס ה-3 במעבר הנ"ל המשיך בנסיעה רציפה ולא עצר".


    רוצים להישאר מעודכנים באשדוד? 

    הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשדוד" 

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באייפון 


    עוד היא מואשמת שבינואר 18' נסע יוסי ממן ברחוב טרפון ופנה לשדרות ירושלים, ועבר על פני מעבר חצייה שהיה ריק מאדם. השוטרת כרזה לו לעצור בצד, ושוב היא האשימה גם אותו שהיה הולך רגל על מעבר החצייה ולמרות זאת הוא, הנהג, המשיך בנסיעה. היא הגדילה לעשות וציינה ש"אברך לבוש שחורים היה על החצייה מדרום לצפון על פס 2 הנ"ל המשיך בנסיעה לא עצר כלל".

    לפי כתב האישום נגדה קרוב לחודש לאחר מכן, נסע עידן רחימי בשדרות ירושלים בעיר ועבר על מעבר חצייה שהיה פנוי. שוב, עמנואל, הורתה גם לו לעצור והאשימה אותו שלא אפשר להולכת רגל בת 20 שלטענתה הייתה על מעבר החצייה להשלים את חציית הכביש בבטחה. גם הוא זכה בקנס של 500 שקל.

    עמנואל מואשמת בביצוע עבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה ושיבוש מהלכי משפט.

    פנינו לתגובתה של עמנואל, המשרתת כעת בתחנת אשקלון, ונשמח לפרסמה לכשתתקבל.

     

  13. רצח מנשה מאור: השופטים הוסיפו לאדי מכלוף עוד ארבע שנים בכלא

    Leave a Comment

    היום נגזר דינו של אדי מכלוף, בן 44, הנאשם האחרון בתיק הרצח של מנשה מאור מאשדוד ופרשת "בלוק חוסם" שבמרכזה סכסוך דמים בין שתי כנופיות יריבות בעיר.

    השופטים מבית המשפט המחוזי בבאר שבע גזרו על האיש 16 שנות מאסר ופיצוי של 150 אלף שקל למשפחת מאור.

    מאור נרצח בפיצוץ מטען בג'יפ ה-BMW שבו נסע ב-4 בנובמבר 2014. שניים נוספים נפצעו – יוסי קריחלי ודודו בוטרשווילי (שהיה בעל הרכב). המטען הופעל באמצעות שלט רחוק ומעוצמת הפיצוץ המכונית עלתה באש בצומת המרומזר של הרחובות רוגוזין ושפירא שברובע ד'.

    מנשה מאור ז"ל

    המעורבים האחרים נשפטו יחסית מזמן. שניר ואזנה הוא היחיד שהורשע בעבירת רצח בפרשה והוטל עליו מאסר עולם.

    מכלוף הורשע בחודש יולי האחרון בעבירות של סיוע לרצח, סיוע לניסיון רצח, עבירות נשק וקשירת קשר.

    עוד קודם לכן, ב-2018, הוא הורשע במסגרת הסדר טיעון שבו הודה גם בחבלה בנסיבות מחמירות.

    לפי הסיכום בין הצדדים הוא אמור היה לקבל עונש של 12 שנות מאסר. אך אחר כך חזר בו, בפרקליטות מחוז דרום החמירו והאשימו אותו ברצח. המשפט התחדש וביולי כאמור הורשע אך זוכה מרצח. נמצא שהוא זה שתיקן את מטען החבלה כדי שיהיה מוכן לפעולה.

    אדי מכלוף המכונה "פרנויה" ונחשב למהנדס" של מטעני חבלה

    אדי מכלוף המכונה "פרנויה" ונחשב ל"מהנדס" של מטעני חבלה. תמונת ארכיון

    על יוסי אדרי נגזרו בתיק המדובר שבע שנות מאסר לאחר שהורשע בסיוע לחבלה מחמירה. אנדרה וורו ואבי זהבי הודו והורשעו בסיוע לרצח, חבחה ופציעה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר. וורו נידון ל-16.5 שנות מאסר וזהבי ל-10.5.

     

     

     

     

  14. מבוכה: האקרים איראנים הודיעו שהצליחו לפרוץ למערכות של אלתא

    Leave a Comment

    קבוצת פצחנים, האקרים, מאיראן יצאה בהצהרה שלפיה הצליחה לחדור למחשבים של חברת אלתא מערכות מבית התעשייה האווירית.

    באתר ynet פורסם הערב שקבוצת Pay2key הודיע לפני זמן קצר שפרצה למחשבי אלתא והפצחנים אף פרסמו באתר שלהם בדארקנט רשימה של משתמשי מערכת ובה מופיעה גם שמה של כמילה אדרי, שעומדת בראש מערך הסייבר באלתא.

    כמילה אדרי. צילום: פבל

    כמילה אדרי. צילום: פבל

    אלתא, שפועלת גם בתחום הסייבר, ממוקמת באשדוד ומעסיקה קרוב ל-4,000 עובדים. החברה מתמחה בפיתוח ויצור של מכ"מים – ובהם המכ"ם של "כיפת באזל" – ומערכות אלקטרוניות מתוחכמות.

    אלתא. צילום: דור גפני

    מפעל אלתא באשדוד. צילום: דור גפני

    חלק מהתוצרת של אלתא מופנה לצרכים ביטחוניים בישראל, אך רוב ההכנסות מגיעות מיצוא.

    מהתעשייה האווירית נמסר בתגובה: "הנושא נמצא בבדיקה".

     

     

  15. ושמישהו ינסה לעצור אותו

    Leave a Comment
    קוראים לו אלעד גיטלמכר ואני לא מרשה לו לעברת את שמו. מוכר כובעים זה התרגום מיידיש אבל הוא באמת בן אדם עם המון כובעים.

    בואו תכירו את אלעד, אשדודי בן 21, שכל מי שכבר מכיר אותו יודע שהוא יגיע רחוק. הוא קולנוען, שותף בחברת הפקה, שחקן טלוויזיה וכן, יש לו גם סוכן והוא הולך דרך קבע לאודישנים. הספקתם לראות אותו על המסך ב”חברות” וב”טרנינג”.

    במקביל הוא חולם על הפקה, בימוי וצילום של סרט עלילתי ארוך שאותו הוא משכתב כבר שנים. רק לפני שבועיים הוא השתחרר מצה”ל אך יש לו כבר אג’נדה מסודרת מה יעשה בשנים הקרובות. הוא התחיל כמש”ק הוראה והדרכה בצבא, הגדיל ראש וניהל פרויקטים במטה של חיל חינוך, הוא רצה להישאר בצבא ולהגשים את חזונו בכל הנוגע להשלמת השכלה בצבא, אבל לא היו למערכת הצבאית מספיק כלים כדי לעכל את הייחודיות שלו. ברגע שהסתבר שאין תקן לעוף המוזר הנקרא אלעד גיטלמכר הוא שינה כוון והסתער על היעד הבא.

    הכרתי אותו באירוע של תנועת אשדודים בשולחן עגול בנושא תרבות כשהיה בכיתה י”ב. מהרגע הראשון התחברנו. יותר מאוחר שכרתי את שירותיו לעזור לי עם פרויקט ההדסטארט שלי לאלבום המוזיקלי של שיריי המולחנים. צברנו שעות עבודה אינסופיות ואלעד הפך ליד ימיני.

    ידענו עליות ומורדות, מגשרים על ארבעים שנה המפרידות בינינו, בהצלחה רבה. זה אכן מפגש בין נשמות. כנראה שהכרנו בגלגול קודם, מן הסתם…

    ליום הולדתי האחרון קיבלתי ממנו מאקט – דגם תיאטרוני של מיצב על פי רעיון שתכננתי באותה תקופה. בדגם יש דמות אפורת שיער (אני כביכול) מוקפת ספרים זעירים שנוצרו ממחקים, המוצבים על סולמות.

    דגם מוקטן של תפאורה שאלעד הכין ליום הולדתה של סמדר צילום אלעד גיטלמכר

    דגם מוקטן של תפאורה שאלעד הכין ליום הולדתה של סמדר צילום אלעד גיטלמכר

    לפני שנה כשמלאו לגיטלמכר 20 כתבתי לו את “שיר לאלעד”:

    לפתוח שערים

    לנפשות קרובות,

    להכיל בפנים

    כל כך הרבה אהבות.

     

    להדביק, לגזור, לעצב, לחקור,

    לדעת את כל הפרטים,

    להתעניין, לדייק, לבדוק,

    את כל מה שמתאים.

    לעשות קולנוע, להפיק סרטים,

    לעמוד בזמנים, ללהק שחקנים.

    להבחין בכל שינוי קטן,

    ולהיות שם בשבילם.

     

    כל כך הרבה רוך,

    הנה עבר עוד יום ארוך.

    לכתוב, זה טוב?

    להתנסות, לחשוב, לחשוב!

     

    להיות אתה

    להיות אלעד

    להיות יחיד ומיוחד!

     

    אחרי הכל

    זה לא פשוט,

    לחוות מנעד של רגישות

    ולנהל דיאלוג מופלא,

    עם ראש פתוח

    כמו שלך.

    אז זה הזמן

    לחגוג את בוא

    התובנה:

    המצלמה הנבונה

    כבר מוכנה.

     

    תודה על עשרים שנה

    של נתינה!

     

    ההצלחה כבר מחכה

    מעבר לפינה

     

    נתתי לאלעד משימה לספר על עצמו והנה המונולוג שלו שהרשיתי לעצמי לקטוע מדי פעם ולהשחיל מילה: “שבועיים אחרי השחרור. בזמן שאנשים טסים למצוא את עצמם בהודו (ורק הולכים יותר לאיבוד לרוב) ידעתי איפה אהיה בנקודה הזאת כבר שנים. או לפחות חשבתי שאני יודע. אני לא אדם מאוד ספונטני. יש לי נטייה לתכנן הכל שנים מראש, או לפחות חודשים מראש, וקשה לי מאוד עם שינויים של הרגע האחרון.

    “לכן”, הוא ממשיך, “מאז מרץ אני נמצא במין לימבו שבו מצד אחד שום דבר לא ידוע והכל נתון לתהפוכות ולשינויים, ומצד שני יש הרבה דברים שירדו מהפרק בגלל הקורונה. אמנם לא תכננתי טרקים מפרכים בהימלאיה, אבל אני עדיין זקוק למנוחה אחרי קרוב לשלוש שנים שבהן השליטה שלי במתרחש שאפה לאפס. אז הכרזתי על חודשיים של כלום. פתחתי מאורת רווקים בחדר והצטנפתי בכיסא המחשב. תכננתי רק להיפגש עם חברים, ושום דבר מעבר. אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא באמת יכול לנוח לאורך זמן, לכן כחודש לפני השחרור התחלתי ללמוד קופירייטינג במכללת תרצה גרנות ACC. אז החודשיים ‘כלום’ מורכבים בעצם מחברים ולימודים, שהלוואי וזה היה מצב בר-קיימא שאפשר להחזיק בו לכל החיים, אבל חייבים לגדול אני מניח”.

    מתי התחלת לחשוב על לימודי קופירייטינג?

    "אגב דברים לא מתוכננים. התחלתי לחשוב על ללמוד קופי רק באזור מאי האחרון. באותה תקופה העליתי הרבה פוסטים לקבוצת 'עובדות לא חשובות' בפייסבוק. זוהי קבוצה שבה משתפים כל מיני עובדות וקוריוזים מעניינים שחייב לעמוד מאחוריהם תחקיר עם מקורות שניתן לאמת. הפוסטים תפסו תאוצה והבנתי שבמשך הרבה זמן לא נהניתי כל כך מלצלול לעומקם של דברים. לא ידעתי איך לקרוא לתחביב החדש הזה, ואיך או איפה לומדים להפוך אותו למקצוע. תהיתי לעצמי אם בכלל אפשר לעבוד בו תוך כדי שנהנים ממנו.

    ואז נפל לי האסימון. לפני כמה שנים הזמינו לבית הספר שלמדתי בו, מקיף ג', אורח. מישהו מהשכבה שמעלי ואני הוזמנו למפגש איתו. תוך כדי שיחה הסתבר שרוצים לעשות סרטון תדמית לבית הספר, ושכרו מישהו לכתוב אותו. למקצוע המוזר שלו קראו 'קופירייטר'.

    זה הבעיר אש בעצמות הרחבות שלי. הבנתי שהשנה שהתחילה בנובמבר עם השחרור שלי ותיגמר בנובמבר הבא תהיה שנה שבה שום דבר הוא לא לפי התוכנית הרב-שנתית שלי. גם בגלל הקורונה, וגם כי אני חייב לעצמי זמן שבו אפשר להתנסות בדברים שלא היה להם מקום קודם, או שלא חשבתי עליהם 'בזמן'".

    את השיר "חדל אש" כתב אלעד כתרגיל בלימודים ובתוך כל האווירה של סיום צה"ל ושל "שעת נעילה". הוא מבוסס בחופשיות על אלמנטים מ-"Everybody Knows" של לאונרד כהן.

     

    חדל אש/ הכובען

    בְּדָל מִתְגַּלְגֵּל

    נִרְמָס תַּחַת רֶגֶל

    מוֹחֶצֶת כְּמוֹ סוּס שֶׁבּוֹטֵשׁ

    הַסִּיגַרְיָה צְעִירָה

    אָבַל נִקְרֵאנוּ לַדֶּגֶל

    חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

     

    שְׁלָשָׁה מַחְלִיקָה לְתוֹךְ לֹעַ הַמִּפְלֶצֶת

    הַבַּרְזֶל חוֹרֵק וְרוֹעֵשׁ

    בִּזְמַן שֶׁדִּבְּרוּ הִיא לַשִּׂיחָה מִתְפָּרֶצֶת

    חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

     

    שׁוּרַת מִזְחָלוֹת

    מְיַחֶלֶת לְשֶׁלֶג

    אֲבָל אֵין אַף אֶחָד שֶׁגּוֹלֵשׁ

    אוּלַי עוֹד בַּחֹרֶף

    נִתְקַבֵּץ אַרְכִיפֶּלֶג

    חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

     

    כִּפָּה לְרֹאשָׁם

    מַאֲמִינִים הֵם בִּצְלָב

    מְסַמְּנִים הֵם יְצוּר עִקֵּשׁ

    עוֹמֵד הוּא אֵיתָן

    מַעֲלִים הֵם שָׁלָב

    חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

     

    הַיְּצוּר בִּמְקוֹמוֹ

    יוֹצֵר קֶשֶׁר עַיִן

    אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁנּוֹטֵשׁ

    נְפָשׁוֹת נִצָּלוֹת

    לִפְעָמִים זֶה אוֹת קַיִן

    חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

     

    רְעָמִים בָּעֵמֶק

    חוֹזִים אֶת הֶעָתִיד

    שֶׁל הָאֶחָד שֶׁבַּדֶּלֶת נוֹקֵשׁ

    גָּלְיָת נָפַל

    וְאָז גַּם דָּוִד

    חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

    עַל גִּבְעָה בּוֹדֵדָה

    מְעַשֵּׁן וּמַסְרִיחַ

    הַדֶּשֶׁא נִבְהַל מִמּוֹקֵשׁ

    אֵין כְּלוּם בַּקָּנֶה

    אֵין כְּלוּם בַּצְּרִיחַ

    חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל אֵשׁ

    אלעד גיטלמכר וסמדר שרת בביתה צילום אלעד גיטלמכר

    אלעד גיטלמכר וסמדר שרת בביתה צילום אלעד גיטלמכר

    איך היה בצבא לטיפוס מיוחד כמוך?

    "בצבא הייתי מורה-מפקד בתפקיד שנקרא מש"ק הו"ד, הוראה והדרכה, ולימדתי במסגרת השלמת 12 שנות לימוד לחיילים. למי שעלה לראש מורה חיילת, אני לא מורה חיילת! מורה חיילת זה תפקיד שונה לחלוטין. לאורך השירות הצבאי ניסיתי למצוא לעצמי את המקום שלי, בין אם בדברים קטנים כמו עיצוב המשרד, ובין אם בתוך ההיררכיה הצבאית. מעולם לא ניסיתי לצאת לקצונה, פשוט כי חוויתי את הסיפוק שלי מלפקד על חיילים יותר מאשר מלפקד על מפקדות. ותכל'ס, אני גם לא עובר מבחן בראור (מבחן כושר, ס"ש) בחיים. אבל כן ניסיתי, ולעתים גם הצלחתי, להגיע למקומות בהם יש לי סיי. עם זאת, הרגשתי כל כך חסר שליטה לפעמים שביליתי לא מעט זמן אצל קב"נים צבאיים. חלק גדול מהשירות עברתי בתוך מסכת גילויים עצמיים, תובנות וחידודים שהייתי זקוק להם. למשל הצורך הבסיסי והאנושי ביותר של בקשת עזרה".

    לפני כמה חודשים פרסמת פוסט שבו שאתה מחפש פסיכיאטר. הוא היה פומבי ואני הגבתי בהלם.

    "ניסיתי להבין למה. כלומר, אני לא עיוור לכך שגדלת בתקופה שכל התחום הנפשי היה טאבו מוחלט. קוטלגת לפיו חברתית, תעסוקתית, רפואית. אם כבר היית עושה את הצעד הדרמטי של להיפגש עם איש מקצוע, כדאי היה שתשמרי את זה לעצמך. ובכל זאת, הזמנים השתנו, המצב השתנה, למה ההלם? לא היה לך הסבר. עניתי לך שאם זה מפריע למישהו, גם אם זה חבר או מעסיק עתידי, אז כנראה שמקומנו לא באותו חלל. לבקש עזרה לא אמור להיחשב כהצגת חולשה. הרי כולנו מבינים שלנסוע עם פנצ'ר יזיק לנו, ואין לנו בעיה לבקש מחברים המלצה למוסך. אף אחד לא יסתכל עלינו עקום. אבל כשהפנצ'ר הוא בנו, המצב משום מה שונה. בואו נודה באמת, בכולנו יש פנצ'רים ולא כולנו יודעים להחליף גלגל, וזה בסדר.

    אחד הקב"נים סיפר לי שלפני השירות נקבע לי קה"ס (קשיי הסתגלות, ס"ש). לא הייתי מודע לזה. מעבר לרמה הצבאית. עם הקב"נית האחרונה שלי כבר הבהרנו את זה יותר".

    "לפני שהתגייסתי", מוסיף גיטלמכר, "חברים נתנו לי 4 חודשים לפני שאני מוציא פטור נפשי אצל קב"ן. חשבתי שהם נותנים לי מעט מדי קרדיט. הרי תמיד הצגתי חזות של האדם הכי סתגלן בחדר – בכל מקום חדש הייתי הראשון שיודע איך להגיע לכל נקודה, מכיר את כל האנשים, מציג ארשת רגועה ונעימה. משום מה אף פעם לא הצלבתי עם התקפי החרדה שהיו מתפרצים במקביל. אבל הם שמו לב, והקב"ן שפגש אותי לפני הגיוס שם לב. והקב"נית ממקודם היא זו שחיברה לי את הנקודות. איתה גם הבנתי שיש לי צורך תמידי בשליטה, אבל הקוראים חדי ההבחנה בטח הבינו כבר בפסקה הראשונה. והנה אני פה. למרות ששליטה ניתנה לי רק במנות קטנטנות, הצלחתי לסיים".

     

  16. הבתים במושב אמונים שוב הוצפו: עד מתי?

    Leave a Comment

    לפני קצת פחות משנה, בחודש ינואר, הוצפו שטחים שלמים בתחום המועצה האזורית באר טוביה בעקבות הגשמים הכבדים שירדו.

    בסיס חצור הוצף והנזק היה כבד, לאחר שערוץ נחל ברקאי עלה על גדותיו. במושב אמונים ובנושב גבעתי הוואדי המקומי שסמוך לנחל לכיש שטף הרבה מאוד בתים וגם בית הספר רגבים הוצף ופונה.

    והנה, במערכת הגשמים הנוכחית, החל מאתמול, שוב היינו עדים למראות דומים, אם כי בעוצמה פחות חזקה ובמושב אמונים להרבה בתים חדרו מים ובוץ והסבו נזקים קשים.

      דניאל אשר בעל משק במושב סיפר: “אנחנו אובדי עצות. כולם מתנערים מאחריות. הוצאנו כבר יותר מ-100 אלף שקל בלמצוא פתרון ולטפל בנזקים. ואדיות לא נוקו, תעלות הוצפו וגם הביוב קרס. זה חוזר על עצמו וזה קרה גם לפני שנה”.

    בית משפחת אשר מכוסה במים ובוץ. צילום: דניאל אשר

    בית משפחת אשר מכוסה במים ובוץ. צילום: דניאל אשר


    רוצים להישאר מעודכנים באשדוד? 

    הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשדוד" 

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באייפון 


    סיפור שחוזר על עצמו – כך זה נראה לפני פחות משנה:

    מהמועצה האזורית באר טוביה נמסר: "כפי שצפו התחזיות, במהלך היום ירדו רבע מכמות המשקעים השנתית בתוך ארבע שעות. המועצה נערכה לכך מראש ופעלה משעות הבוקר המוקדמות באמצעות 25 צוותי שטח אשר צויידו בכלים הנדסיים ומשאבות מים. רק בבית של עליזה הוצבו ארבע משאבות לניקוז המים.

    בנוסף המועצה פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם רשות הניקוז בטיפול בארבעת הנחלים העוטפים את שבעת היישובים במערב המועצה בהשקעות של מליוני שקלים".

     

  17. מערכת הגשמים המטירה על אשדוד כ-160 מ"מ ועכשיו הגיע הקור האמיתי

    Leave a Comment

    מאז אתמול בבוקר נמדדו באשדוד יותר מ-160 מ"מ של גשם. רובו ירד תוך שעות מעטות, בין 6 ל-9 וחצי. פרק נוסף של משקעים פקד את העיר אמש בין השעות שש וחצי לשמונה וחצי.

    גם הבוקר מוסיפים לרדת גשמים מפעם לפעם אך הם חלשים בהרבה ובשעתיים האחרונות מה שבעיקר מורגש הוא הירידה בטמפרטורות וקור עז.

    מתחילת העונה ירדו באשדוד יותר מ-350 מ"מ שהם מעל שני שליש מהכמות השנתית הממוצעת – 520 מ"מ.

    אתמול, בעיקר בערב, נרשמו כמה הצפות במקומות מועדים בעיקר בחלקים מזרחיים של העיר שסובלים מבעיות ניקוז. אולם לנוכח הכמויות הגדולות של גשמים שירדו במהירות הנזקים היו מינוריים. בעיריית אשדוד השקיעו הרבה מאוד עבודה כדי לפתוח את הכבישים במהירות ולסייע למי שנתקעו בשלוליות הענקיות ברגל או ברכב.

    "שיא של שנים נשבר אתמול במערכת הגשמים שהחלה בחמש בבוקר", אומרים בעירייה.

    כמויות המשקעים. נתונים: עיריית אשדוד

    כמויות המשקעים. נתונים: עיריית אשדוד

    גם בנחל לכיש הייתה זרימה חזקה ובעירייה מדווחים על רום של 14.5 מטר מעל פני הים.

     

     

  18. מבול באשדוד: כ-90 מ"מ גשם, רחובות הוצפו ונחסמו

    Leave a Comment

    מלפנות בוקר יורד גשם חזק באשדוד כמעט בלי הפסקה. מעל 50 מ"מ משקעים כבר נמדדו בעיר בפרק זמן קצר (מתחילת העונה ולפני המערכת הנוכחית ירדו בעיר 190 מ"מ). לפי התחזית הגשמים יימשכו לאורך היום וצפויות הצפות משמעותיות.

    עדכון: לקראת השעה 8 וחצי כבר נמדדו בעיר כ-80 מ"מ גשם. תמיר זק חובב מזג אוויר תושב העיר מדד 78 מ"מ.

    ברחוב הראשונים דווח על קריסה חלקית של מבנה, אין נפגעים.

    עומסי תנועה סביב נמל אשדוד עקב הצפות בכבישים.

    הבוקר נחסמו באופן יזום כמה כבישים וצמתים מועדים בתוך העיר ובהמשך רובם הגדול נפתח מחדש לתנועה:

    שדרות ירושלים /מילמן 

    ירושלים/ הפרחים

    י.ל גורדון/ הרצל

    הרב לוין /יצחק הנשיא – נפתח

    בני ברית /בסמוך לסדש לדרום – נפתח

    הרצל/ בן עמי – נפתח

    חטיבת הנגב עוזיהו הפלמ"ח – נפתח

    שדרות ירושלים /בן עמי – נפתח

    קיבוץ גליות – נפתח

    המעפילים – נפתח

     



    רוצים להישאר מעודכנים באשדוד? 

    הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשדוד" 

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

    הורידו את "כאן דרום אשדוד" באייפון 


    עובדי העירייה וכוחות המשטרה פועלים ברחבי העיר לאתר מוקדים נוספים ופגעי מזג אויר, וקוראים לתושבים להתאזר בסבלנות, להימנע מהגעה לאזורים שנחסמו ולדווח למשטרה ולעירייה על כל מפגע.

    מושב אמונים הבוקר. צילום: תושב

    מושב אמונים הבוקר. צילום: תושב

    במושב אמונים שבמועצה האזורית באר טוביה הוואדי הסמוך לערוץ נחל לכיש עלה על גדותיו. יש חשש שבדומה למה שקרה בינואר האחרון, שוב יוצפו בתים במושב.

נגישות