עירוני אשדוד ממשיכה להתכונן לעונה הקרובה בליגה א׳. בניגוד ליריבה העירונית האדומה שמחתימה כוכבים יקרים, בעירוני המנהל המקצועי ברוך דגו והמאמן אבי אבינו ממשיכים במגמה ההפוכה, החתמת שחקנים צעירים וזולים. הקבוצה הודיעה על החתמתם של שחקני שחקנים צעירים נוספים, עומר זימרו ויוני יעקב.
זימרו (21) שגדל במחלקת הנוער של מ.ס אשדוד משחק בעמדת המגן הימני. בעונה שעברה הוא שיחק במכבי קריית מלאכי בליגה ב׳ ורשם במדיה 25 הופעות בהן כבש שער בודד. מעירוני אשדוד נמסר: ״עומר מאופיין במהירות אדירה ויכולות התקפיות טובות אשר מאפשרות להציב אותו גם בעמדה התקפית באגף ימין״.
יעקב (21) שמשחק בעמדות החלוץ ושחקן הכנף מגיע לצהובים מאשדוד גם הוא לאחר ששיחק בעונה שעברה בליגה ב׳ במכבי קריית מלאכי, במדיה שותף בעשרה משחקים וכבש שער בודד. מהצהובים נמסר: ״יוני הינו שחקן צעיר ומגוון, אשר מגיע לתת את הכל ולשמח את האוהדים הצהובים!״
ברשות הספורט העירונית לא נכנעו למגבלות נגיף הקורונה והצליחו למרות הדרישות המחמירות לקיום התו הסגול לקיום תחרות לעמוד במשימה ולהחזיר ולו ליומיים את שגרת אירועי ספורט החופים שהם אחד מהיעדים המרכזיים בחזון הרשות. טורניר אשדוד בכדורעף חופים החזיר, למרות המגבלות ותחת עינו הפקוחה של התו הסגול את השיגרה ליומיים, חגיגת ספורט שהזכירה את ימי הפעילות התוססים של הרשות העירונית לספורט טרום התפרצות הנגיף.
טורניר אשדוד הביא לעיר שחקנים ושחקניות מכל רחבי הארץ לטורניר צבעוני ומלא אדרנלין שהיווה סיומת אולטימטיבית לקיץ הקשה שעברו כלל ענפי הספורט בשנת 2020. תחת שרביטו של סמנכ״ל הרשות בני חזקיה , רצועת חוף הספורט, דרומית לחוף הקשתות לבשה חג בימי חמישי ושישי, והשיא חיכה לקהל האשדודי ולאורחים ביום שישי בתחרות הגמר החל מהשעה 14:00 בגמר הגברים ובשעה 15:00 בגמר הנשים. כל מי שנכח באירוע נהנה מתחרות ברמה הגבוהה ובעיקר מקצת שיגרה שכל כך חסרה בימים מוטרפים אלו.
טורניר אשדוד בכדורעף. צילום: עדי ומועדון גלישה Waves יוסי ברגר
משה בוטרשוילי, המשנה לראש העיר ויו״ר רשות הספורט אמר:
״בימים של ביטולי אירועי ספורט הכל הארץ ברשות הספורט הופכים עולמות כדי לקיים אירועי ספורט ופעילות ככל שרק ניתן. אחרי שהמרכז לחינוך ימי והמרכז למצויינות בג׳ודו הופעלו במתכונת תו סגול הצליחו ברשות הספורט לקיים גם טורניר כדורעף חופים ועל כך תודתי להם. נמשיך להתאמץ, נמשיך לעשות הכל כדי לחיות לצד הקורונה מבלי לשבש את שגרת חיי חובבי הספורט״.
יורם אסרף, מנכ״ל רשות הספורט הוסיף:
״ספורט החופים הוא החמצן של הספורט האשדודי, בימי קיץ כתיקונם נערכים בחופי אשדוד עשרות פעילויות ותחרויות החל מכדורעף, כדורשת, כדורגל, מטקות ועד גלישת גלים, שייט וספורט ימי על כל גווניו, השנה הפעלנו את המרכז הימי במתכונת תו סגול והזמנות הראשונה שנפלה לידינו עשינו את כל המאמצים לארח את טורניר אשדוד בכדורעף חופים כדי להחזיר ולו ליומיים את שגרת האירועים לעיר הספורט״.
גם יורם אסרף ובני חזקיה הגיעו. צילום: עדי ומועדון גלישה Waves יוסי ברגר
טורניר אשדוד בכדורעף. צילום: עדי ומועדון גלישה Waves יוסי ברגר
טורניר אשדוד בכדורעף. צילום: עדי ומועדון גלישה Waves יוסי ברגר
טורניר אשדוד בכדורעף. צילום: עדי ומועדון גלישה Waves יוסי ברגר
בעקבות הודעות שהגיעו למוקד 102 היום (ראשון) בצהריים במשלט מחוז דרום על שריפה בבניין ברחוב אברהם שפירא באשדוד הוזנקו למקום צוותי כיבוי מתחנת אשדוד. לוחמי האש אשר הגיעו למקום זיהו עשן סמיך מתוך מקלט ושריפה ודאית והחלו מיד בסריקות לאיתור לכודים בבניין.
הם ראו כי השריפה התפרצה בקומה השנייה בבניין בן ארבעת קומות והחלו לחלץ דיירים מהבניין הבוער. לאחר שחולצו מהבניין, חובשים ופראמדיקים של מד"א העניקו טיפול רפואי ופינו לבי"ח אסותא 12 פצועים במצב קל, בהם 5 ילדים. ובסך הכל 17 נפגעים שנפגעו משאיפת עשן.
יעקב מזוז, חובש איחוד הצלה מדווח מהזירה: "בסיוע חובשים נוספים של איחוד הצלה אנו מעניקים כעת טיפול רפואי ראשוני ל 17 נפגעים בניהם קשישים וילדים במצב קל, רובם משאיפת עשן, לוחמי אש פועלים בזירה".
צילום מזירת האירוע. צילום: דוברות איחוד הצלה
הכבאים מחלצים דיירים מהבניין. צילום: דוברות כבאות והצלה מחוז דרום
הכבאים מחלצים דיירים מהבניין. צילום: דוברות כבאות והצלה מחוז דרום
הכבאים מחלצים דיירים מהבניין. צילום: דוברות כבאות והצלה מחוז דרום
בימים אלה יצא לאור הספר "מרקו, האיש שירה בביבי" – סיפור חייו של מרקו אשכנזי מאשדוד.
אשכנזי, יליד מצרים, לחם בסיירת מטכ"ל ובמהלך מבצע "סבנה" ירה בשוגג בחברו ליחידה, בנימין נתניהו שנפצע קלות. במהלך שירותו זכה אשכנזי בעיטורים וציונים לשבח.
בשנות ה-90 התמודד בבחירות המקומיות באשדוד ומונה לממלא מקום ראש העירייה דאז צבי צילקר. בבחירות האחרונות, בשנת 2018, הביע תמיכה בד"ר יחיאל לסרי, שנבחר לבסוף לקדנציה שלישית.
אשכנזי, 77, ידוע בביקורת שיש לו על המצב במדינה ועל התהליכים שהיא עוברת.
את הספר כתב ד"ר משה דרור, עד לאחרונה מנהל מחלקת יחסי ציבור בעיריית אשדוד ומרצה במכללת ספיר.
עם ציפיות רבות, מ.ס אשדוד פתחה הערב (שבת) את עונת 2020/21 של ליגת העל כשאירחה את עירוני קריית שמונה באצטדיון ה יא׳ בעיר. המשחק התנהל ברובו במרכז המגרש במחצית הראשונה. האורחים מקריית שמונה כלל לא ניסו לפתח שום דבר מבחינה התקפית והתמקדו בעיקר בהריסת המשחק ההתקפי של אשדוד, שניסתה ליזום ולהתקיף. בהפסקת המחצית מאמנה של מ.ס אשדוד רן בן שמעון ביצע שינוי אחד כשהכניס אל המגרש את המגן הגנאי מונטרי קמהאני במקומו של גיל כהן הצעיר.
באחת מההתקפות הבודדות של קריית שמונה, היא השיגה את שער היתרון המפתיע. החלוץ החדש של הצפוניים יוג'ין אנסה נשלח קדימה, דהר כל הדרך אל השער ובעט כדור חד אל הרשת, 1-0 לאורחים. אשדוד לחצה וניסתה לחזור אל המשחק, אך ללא הצלחה. בתוספת הזמן האורחים מהצפון חתמו את תוצאת המשחק בהתקפה מתפרצת שהסתיימה בהקשתה מדויקת של החלוץ הברזילאי לוסיו מעל השוער של אשדוד רועי משפתי. האשדודים של רן בן שמעון פתחו את העונה בצורה מאכזבת מאוד מבחינתם עם הפסד ביתי, 2-0 מול קבוצה שאמורה להיות נחותה מהם על הנייר.
במהלך המשחק נרשמו חילופי דברים בין אנשי אשדוד לבין צוות השיפוט בהובלתו של נאאל עודה. באשדוד זועמים על צוות השיפוט ועל עודה עצמו, שלטענתם מתנכל להם באופן עיקבי עוד ממשחקים שנערכו בעבר. האשדודים טוענים לקיפוח מצידו של עודה גם במהלך המשחק שנערך הערב מול קריית שמונה, שהתבטא בעבירות רבות שלא נשרקו לטובת אשדוד. בצוות השיפוט הזהירו במהלך המשחק את הנהלת המועדון מספר פעמים על הערות שנזרקו לעבר השופט, שכללו בין היתר את המילים "חתיכת אפס", "אתה במקצוע הלא נכון". יש לציין כי הדברים נכתבו בדו"ח השופט ומ.ס צפויה לעמוד על כך לדין.
חמודי כנעאן. צילום: טל אקוקה
הרכב מ.ס אשדוד: רועי משפתי, טום בן זקן, ננאד סבטקוביץ׳, טימותי אוואני, גיל כהן, פיראס אבו-עקל, רועי גורדנה, שלומי אזולאי, סמואל אלאבי, שגיב יחזקאל, דין דוד.
הרכב עירוני קריית שמונה: דזיוגס ברטקוס, דור אלו, עידן נחמיאס, אורי דהן, זיו מורגן, סמואל בראון, יואב הופמייסטר, רועי קהת, אופיר מזרחי, יוג׳ין אנסה, לוסיו מרינאו.
הלילה שייך לצעירים אך לילות הקיץ יותר מכל. הם מתקבצים, בודדים או עשרות, בפארקים, בכיכרות ובחופים. מצטופפים להם על ספסלים או סתם שרועים זה על זה על כר דשא או חומה נמוכה. רבים מהם מסתובבים בקבוצות גדולות, נודדים ממקום למקום לפי קריאתו של הלילה.
החופש הגדול תמיד מזמין את אותן המראות – משקיעת השמש בני הנוער כובשים את המרחב הציבורי. בלילות, בצל הקורונה, התופעה רק גוברת. השעמום וחוסר המעש מעקצץ כבר בכל גופם. לאחר שישנו ברוב שעות היום, בערבים ובלילות הם מחפשים אחר מפגשים חברתיים, אנושיים, לפצות על הניתוק זה מזה אך במיוחד הניתוק מהשגרה והמסגרת.
אבל הם לא לבד. שלושה שבועות שמדריכי הנוער ממרכזי הנוער השכונתיים (מנ”ש) ומדריכי מנהיגות צעירה (מד”צים), בליווי אנשי תחום הנוער בעיר, יוצאים גם הם אל הרחובות בסיורים ליליים לפגוש את הנערות והנערים שמסתובבים ברחובות. עכשיו, כשפעילויות הערב במרכזי הנוער מבוטלות לנוכח הגבלות התו הסגול הם גם פוגשים פנים מוכרות שלא ראו הרבה זמן מחוץ למסך ה”זום” במהלך שנת הלימודים.
גם בחוץ יכול להרגיש לבד
“בגלל שכל הפעילויות הרגילות שהיינו מתכננים לקיץ לא מתאפשרות אז הנוער בחוץ, אז אנחנו מגיעים אליו”, אומרת ירוס תשומה, מנהלת מרכז ההדרכה במרכז לחינוך בלתי פורמלי באשדוד.
“הם מתחבאים בפארקים ובמקומות שנוח להם להיות בו. בני הנוער היו בדרך כלל פוגשים מבוגר משמעותי במתנס”ים, בקנים, בשבטים, ועכשיו מחודש מרץ הם רואים את הפרצוף שלנו רק בזום. גם אם יש הגבלות וגם אם יש סגר, יש מקום להבין שעדיין יש ילדים שמסתובבים בחוץ. אם תסתכל תראה שברוב המקומות יושבים בני נוער שהם לא בהכרח בסיכון. אז בתור החינוך הבלתי פורמלי אנחנו נהיה שם”.
מדריכות סיירת הלילה בשיחה עם בני נוער בגן העיר צילום: דני טקה
מחלקת תחום הנוער של החברה העירונית לתרבות ופנאי היא שעומדת מאחורי הסיורים הליליים. בתקופה בה לבני הנוער אין את עיסוקי הקיץ הרגילים שלהם, ללא עבודה, בילויים, חופשות, טיולים או פעילויות שמתקיימות בשגרה, בתחום ראו צורך להגיע אל בני הנוער, ולא לנטוש אותם לבד בתקופה זו של בלבול וחוסר ודאות.
“תחום הנוער הוא הבית של חינוך הבלתי פורמלי, החינוך הערכי, חברתי וקהילתי”, אמרה מזל שאלתיאל ראש תחום הנוער. “הוא דינמי משתנה ומתאים את עצמו למה שהנוער מציף מולו. אותו עיקרון פועל גם כרגע אל מול המציאות החדשה הזאת שנוצרה בקיץ. תחום הנעור הרים את הכפפה ויצא החוצה לפגוש את בני הנוער במקומות שבו הם נמצאים. אנחנו מורגלים בסיטואציות בלתי צפויות ויודעים תוך זמן קצר לזהות ולטפל. אני גאה בצוות המורחב של תחום הנוער שידע לזהות את הצורך ולהנגיש לו מענה”.
הסיורים מתקיימים שלוש פעמים בשבוע – בימי ראשון, שלישי וחמישי. המדריכים מתכנסים ברחבת העירייה בשעה 21:00, שם עוברים תדריך מקיף. ארבע עד חמש קבוצות של מדריכים, כעשרים איש בדרך כלל, יוצאות לשטח ומסיירות באזורים אליהם יוצאים בני הנוער בעיר – בעיקר במרכז רובע הסיטי, בחלקים פועמים בטיילת, ובאזורים הישנים יותר בצפון העיר.
“אנחנו פה להיות המבוגר המשמעותי”
ברובע הסיטי נמצאות המדריכות שרה אמויאל ולבנת שדה ממרכז הנוער ברובע “יא. הן הצטרפו לעבודת הלילה בתחילת הפרויקט כשנודע להן שמרכזי הנוער לא יפעלו במהלך חופשת הקיץ. נראה שהשינוי בסביבת העבודה הרגילה שלהם מרגש אותן כמו גם מאתגר. “החניכים היו רגילים שיש להם מקום פתוח ומזמין. עכשיו אנחנו יוצאים אליהם – אנחנו נורא נשמרים כי אנחנו עכשיו בשטח שלהם”, מסבירה לבנת.
השתיים משתפות בשיחה שבדיוק הייתה להם עם קבוצת נערים בכניסה לבניין העירייה. “אלו ילדים מכיתות ח’ עד יב’ ואפילו כמה מיסודי שרוכבים פה ביחד על האופניים או סקייטבורד”, מספרת שרה. “המשטרה לפני כמה דקות עצרה אותם ורשמה להם דוח על זה שהם רוכבים פה, אמרו להם שהם עושים ונדליזם והם ילדי רחוב, וזה ממש לא ככה. הם מאוד מבואסים וכועסים יש להם הרבה מה להוציא. אני חושבת שהגענו בדיוק בזמן – הם יכלו לפתוח את זה איתנו ולדבר”.
לבנת מוסיפה: “הם מבואסים שסגרו להם את הסקייט-פארק ואין להם איפה לרכב עכשיו, הם לא רוצים להיות דור המסכים, הם רוצים לצאת ולספוג את האוויר”, היא משתתפת בכאבם.
אנו ממשיכים בסיור ומגיעים לרחבה שבין המשכן לאמניות הבמה והמרכזייה הפדגוגית העמוסה בעשרות נערים ונערות. חלק מצוידים בכלי רכיבה כזה או אחר, אחרים באו רק לצפות או לפטפט. נראה שבהעדר המסגרות הרגילות, הכיתה עברה לרחוב לשעות המאוחרות יותר, במרחבים הסודיים של בני הנוער ועם פחות סיכוי לעיניים בוחנות או צקצוקי לשון.
על המדרגות המובילות לבניין המוזיאון שני נערים יושבים במרחק מההמולה ומעשנים בלי ניסיון בולט להסתתר. אייאסו גבייה מנהל המנ”שים מצביע על המבנים מסביב ועל הנוער. “תראה, אלו מוסדות תרבות שבדרך כלל אנחנו מפעילים ועכשיו הם סגורים והנוער פה בחוץ”, הוא אומר באירוניה.
“הם בעיקר מבולבלים”, מעיד אייאסו על הנוער סביבנו, “הם מתגעגעים לפעילויות שהינו מכינים להם והם צמאים ליחס”, הוא מטה את ראשו לעבר קבוצת בנות. “סתם לצורך העניין אם היית מדבר עם הבנות האלה הן היו זורמות איתך לשיחה, הן לא יתנגדו. אבל אנחנו יוצרים כאן משהו תהליכי, לא שמישהו בא, עושה להם שיחה והולך. אנחנו משתדלים שאותם מדריכים יעשו את אותו מסלול כדי שיכירו אותם. יותר מזה, המדריכים מוצאים את החניכים מהתקופה שלפני הקורונה עכשיו ברחובות”.
“המטרה שמי שפוגש אותם יהיו אנשי חינוך, במרכזי הנוער המדריכים פוגשים את הנוער, הם השתפשפו ומכירים את ה’מטריאל’. הכל מרגישים בשטח”, מוסיפה ירוס.
תוך כדי שיחה עם הצוות והמדריכים אנחנו שומעים קול נפץ מהדהד, נשמע שכמה ילדים החליטו לשחק בנפצים דווקא באחד החניונים הסמוכים. המדריכים מסבירים שזה כבר לא משהו שנופל לתחום האחראיות שלהם, אבל הם כן מעבירים את המידע לניידת על”ם שפועלת בקשר עמם בכל ערב כמו זה.
“על”ם עושים עבודת רחוב עם נוער בסיכון, הם יודעים גם לתת את המענה הייעודי”, מבהירה ירוס, “אנחנו נותנים מענה חינוכי – לפגוש את הילדים. אתה ניגש אליהם, מנסה להבין מה קורה, להבין רגע את הסיטואציה שאתה נמצא בה, ורק אז מדבר איתם, איך הם מרגישים? מה מעסיק אותם? אנחנו פה להיות המבוגר המשמעותי, החינוכי. זה מה שהיינו גם בשגרה וגם בחירום, לא משנה באיזו קונסטלציה”.
“בשנייה שאני מתייחסת אליהם בכבוד אז אני חושבת שהכל פשוט זורם”
חנה בלאי, דני טקה ואבתם אבזה – שלושה מדריכים נוספים מהמנ”ש נמצאים כבר בגן שקמה, הפארק שמול מתנ”ס חרצית ברובע ח’. ביחד הם ניגשים לשישה נערים כבני 16 שיושבים סביב שולחן בפארק, שנים מהם מחזיקים בקבוקי בריזר אבטיח, בקבוק בירה חצי ריק מונח על פינת השולחן, שייך לא שייך. חנה מתחילה ליזום את המפגש, מציגה את עצמה בפניהם. בהתחלה המבטים עוד מורמים. אבל מהר מאוד משהו משתחרר שם.
השיחה זורמת, והנערים מתחילים לצחוק עמם, לשתף ולספר. חנה פותחת בהסברה קטנה על הקורונה, כי בכל זאת אלו הימים, אבל אחרי שהיא מוודאת שיש להם מסיכות (אם כי הם לא עוטים אותן), השיחה עוברת למקומות אחרים.
המוחצנים יותר משתפים שהם מנצלים את הזמן הרב להתאמן ולפרוק קצת את האנרגיות שצוברים בבית, אחרים דווקא נהנים יותר להקדיש את זמנם הרב למשחקי מחשב תחת משב המזגן הקריר. “אה זה לא שלנו”, ממהר לציין אחד הנערים תוך כדי שיחה, כשהוא מצביע לעבר בקבוק הבירה, “זה היה פה”.
“הגישה היא מאוד אינדיבידואלית בהתאם לנער”, מסבירה חנה את יצירת האינטראקציה עם בני הנוער. “אם אנחנו כבר מכירים אותו אז אנחנו יודעים איך לגשת אליו כי עברנו את התהליך של החיזור. הוא מכיר אותנו וסומך עלינו. אבל נער שלא מכיר אותנו ומסתכל עלינו במבט של ‘מי אתם מאיפה נפלתם עלי’, אז צריך לבוא להסביר לו מי את עוד לפני שהוא מנתח את הסיטואציה, ואז הוא אומר אוקיי היא לא באה לרעתי”.
“אני ניגשת אליהם לא בתור המבוגר האחראי, אישה בת 27”, מדגישה אבתם. “אני פשוט באה לדבר איתו, לדעת מה קורה איתו. מתאים? יופי. לא? לא בכח. בשניה שאני מתייחסת אליהם בכבוד אז אני חושבת שהכל פשוט זורם. בתפיסה שלי כשאני ניגשת לכל בן אדם, אני מסתכלת עליו, שואלת לשלומו, שואלת אם בכלל אני יכולה לגשת. יש כאלה שאני מכירה כבר אז הם בעצם יבוא אלי ‘היי אבתם מה קורה’”. חנה מוסיפה: “מציגים ושואלים, אם התשובה שלילית זה בסדר גמור, כל עוד זה לא מעשה שחורג או פעילות שהיא מסכנת חיים”, היא מסייגת.
כשמדברים על שירותים בסיסיים ברשויות המקומיות לרוב חושבים על פינוי אשפה, גינון, טיפוח פארקים, תאורת רחוב ונושאים דומים. אבל מה עם צל? בארץ שמשית וחמה כמו שלנו זה משאב חשוב מאוד. לעיתים מציל חיים.
האספלט רותח: רחבת החנייה בחוף י"א, אשדוד. צילום: דור גפני
כשמדברים על צל חושבים על עצים. אם אין עצים – אין צל. נכון, חלקית. סיבה נוספת למחסור במשאב היקר הזה קשורה לתחום התכנון והבנייה. אשדוד נבנתה עם שדרות רחבות ורחבות פתוחות שחשופות לשמש הקופחת ואין מפלט.
רחובות ואתרים שונים בעיר סובלים ממחסור חמור בצל. באזורים החדשים העצים לרוב צעירים וקטנים מכדי לספק לנו סוג של הגנה. במקומות אחרים, כמו רחבת העירייה וקריית התרבות תתקשו למצוא מחסה. לאורך הטיילת נשתלו עצי דקל, שהולמים את האקלים והקרבה לים אך לא מסייעים לנו ממש.
רחוב הצבעוני קירח מכאן ומכאן. צילום: אסף ליבוביץ'
אם תשאירו את המכונית בבית, או אם אתם נטולי רכב פרטי, תגלו בדרככם ברגל שלשמש הישראלית אין רחמים. רשימה חלקית: רחוב רחבעם המלך ברובע י”ג, שבו הילדים צועדים אל בית ספר שקד, רחוב הצבעוני המתפתל רובע ח’, גם רחוב טרומפלדור ברובע ו’, עם בתים נמוכים מוקפים חומות ואתר בנייה צמוד, בולט בחוסר בצל. קחו גם את שדרות הרצל, שחוצות את העיר מדרום לצפון – בקטעים נרחבים שלהן זה רק אתם, המדרכה והשמים, וקצת עצים קטנים ודקורטיביים לצד הקירות של חצרות הבניינים.
באזורים הישנים בעיר זה גם קורה, דווקא היכן שישנה אוכלוסייה מבוגרת רבה. קשישים חוצים את דרכיהם בעיר בעיקר באמצעות אוטובוסים או ברגל, בקיץ מדובר בסכנה של ממש. ברחוב אגדיר ברובע ב’, היוצא מרחוב קיבוץ גלויות, אנו נתקלים בקשישה מותשת שמחפשת מסתור בין צילו המועט של בניין נמוך ומכונית חונה. ברחוב הארוך קשה למצוא נקודה טובה אחת למנוחה.
המגלשה רותחת
רותי זגורי, אשה בת 60 פלוס חיה ברובע ב’ מזה 20 שנה. כסבתא לנכדים החוסר היחסי בצל בעיר מפריע לה בעיקר בפארק השכונתי הקרוב לביתה. “בפארק ליד הבית שלי זה ממש מורגש, חסר צל בשביל הילדים שמשחקים וגם האימהות שיושבות ושומרות עליהן, חבל. כסבתא יוצא לי להגיע הרבה פעמים עם הנכדים וזה מפריע. אנחנו מגיעים בבוקר וממש מרגישים את השמש”.
שד' משה דיין: טיילת, יופי, אבל למה בלי עצים? צילום: אסף ליבוביץ'
באמצע ריצה על הטיילת לאורך רצועת החוף של אשדוד פגשנו את יוליה בן שבת, לבושה בגדי ספורט וקורנת אנרגיה ואגלי זיעה. את המסלול הקבוע היא רצה שלוש פעמים בשבוע, מביתה שברובע ט”ו עד לחוף הקשתות ובחזרה. בדרך כלל היא עושה זאת בשעות אחר הצהריים, בקיץ עוד מדובר בשעות החמות של היום כשהשמש שורפת כל מה שתחתיה, בחירה של יוליה מפאת לוח הזמנים שלה. אמנם היא איננה מתלוננת בהכרח אבל היא מודה שהיה נחמד אילו היו יותר נקודות של צל לאורך המסלול.
“רוב האנשים באמת בוחרים לרוץ פה בשעות המאוחרות יותר כשהשמש שוקעת. זה רחוב מאוד ארוך אי אפשר שישימו ציליות בכל מקום, אבל כן היה נחמד אם היו שותלים יותר עצים או מוצאים פתרון”, הא אומרת וממשיכה בריצה.
את גדי בוכרוב פגשנו בשדרות משה דיין, דרומית לכיכר המפרשיות, כשהוא צועד אל התחנה המרכזית בידיו הוא סוחב מספר שקיות כבדות. הוא אינו בעל רכב והמעבר שלו ממקום למקום בעיר נעשה ברגל ובתחבורה ציבורית, אוטובוסים. על אף שלא מדובר בשיא שעות החמום של היום, הוא עושה דרך ארוכה והמאמץ ניכר בפניו, החום ודאי לא מקל עליו. “הקושי מאיץ בימים החמים”, הוא מסביר, “אם היה אפשר להוסיף קצת עצים או איזה פתרון שיקל על הבעיה זה היה עוזר. נכון שאנשים די נהנים מהשמש בקיץ, אבל אם זה יותר מידי אז בן אדם מחפש לו איזו פינה מוצלת”.
מרצפות בוהקות בדרך לאוטובוס
רחבת העירייה היא דוגמה למרחב גדול בעיר ללא מענה מעשי לצל לעוברים ושבים, על אף שמדובר באזור הומה במהלך היום. קרני השמש חוזרות מהמרצפות הלבנות הבוהקות. גם ברחבה האחורית, ליד קניון סימול, זה אתם והשמש, או לחילופין, בעונה הרלבנטית, אתם והגשם.
על אף שמדובר במקום אידאלי להפסקות סיגריה עבור עובדי העירייה, בימים הלוהטים הרוב מסתפקים בבריחה לחלל המוצל בכניסה לבניין.
רחוב המלך רחבעם. צילום: אסף ליבוביץ'
את מיכאל פגשנו ברחבה שבין הקניון לעירייה. עושה את דרכו עם בנו הקטן מביתם שבשכונת המרינה אל קניון סי מול. “השטח של העיר הוא מאוד ענק, עם מעל ל-250 אלף תושבים שמשתרעים על כמות מאוד גדולה של שטחים”. הוא מסביר מדוע הוא חושב שאין פה בעיה של ממש.
“אני חושב שבסך הכל נעשתה פה פעילות מאוד מקיפה של הצללות בעיר. כמובן שאי אפשר לכסות הכול, אבל בפארקים ומקומות ציבוריים כן רואים שיש הצללה, אולי לא בכל המקומות. לדעתי בדור של היום, שהם אנשי מסכים וכל היום מול הטלוויזיה ומול הטלפונים לא יזיק שיראו קצת שמש, בפארקים יש אזורים מוצלים”.
“בוא נהיה ריאליים, אי אפשר לכסות את כל העיר”, קובע מיכאל. “אני לא מצפה שהדרך מהבית שלי עד לקניון תהיה רק מוצלת, ברור לי שזה לא פרקטי. נכון שזה בעייתי יותר עבור אוכלוסייה מבוגרת, אבל מצד שני זה אומר שיש כאן בניה מאוד רחבה, וזה דבר טוב. אתה לא רוצה להיות כמו בתל אביב שיש לך צל כי הכול צפוף ואין מקום”.
בקטטה קשה שפרצה ברובע ב' שבאשדוד נפצע קשה צעיר בשנות ה-30 לחייו. שני חשודים נעצרו.
עם קבלת הדיווח שוטרי תחנת אשדוד הגיעו לזירה והחלו בסריקות ובאיסוף ראיות.
במהלך החיפושים איתרו השוטרים שני חשודים במעורבות בקטטה. הם נלקחו לחקירה במשטרת אשדוד ויובאו במוצאי שבת לבית המשפט לדיון בהארכת מעצרם. הרקע פלילי. החקירה נמשכת.
ארכיון: סכין מגואלת בדם. צילום: דוברות המשטרה
במד"א דיווחו שבשעה 01:59 התקבל דיווח במוקד 101 על גבר שנפצע במהלך קטטה, ברחוב רמב"ם באשדוד. חובשים ופראמדיקים של מד"א העניקו טיפול רפואי ופינו לבית החולים אסותא אשדוד גבר כבן 30 במצב קשה עם פציעה, מחוסר הכרה.
כשהורים לילדי הגן – שכמו ג'ניה עובדים יום מלא וצריכים מסגרת של צהרון לילדם – שאלו מה הפיתרון, לא קיבלו מענה.
ג'ניה מספרת שלבנה יש אלרגיה לאגוזים והוא מסתובב עם אפיפן וצריך השגחה. הפניה לצהרון מרוחק תהיה בעייתית.
אולם גם לילדים אחרים בשכונה אין כרגע פיתרון ויש הורים שמעידים שנאמר להם 'לכו לצהרון פרטי', או שקיבלו מענה שאין ביקוש מספיק. האם אין זה תפקיד הרשות המקומית לספק פיתרונות לתושבים?
שלוש שנים לאחר שמצא את מותו על גג של בניין, הוריו של הנער גיא שטיינפאייר מאשדוד הגישו החודש תביעה אזרחית בסך מיליוני שקלים נגד חברת הבנייה, חברת החשמל, ועד הבית, המשטרה וגורמים נוספים בטענה שהתרשלו בתפקידם ואפשרו לאסון לקרות.
האסון אירע בחופשת הקיץ, 9 ביולי 2017. לפנות ערב גיא ושניים מחבריו, עלו לגג של בניין מגורים בגובה 20 קומות ברחוב אקסודוס 32 באזור המרינה בעיר – שממנו ניתן להשקיף על כל הסביבה.
המקום היה פתוח, הם טיפסו על סולם והגיעו עד לגג. לפתע, נגע בעמוד תאורה (המשמש לאיתות למטוסים) שמוצב על הגג – הוא התחשמל, איבד את ההכרה ונפל. אנשי צוות מד”א שהוזעקו למקום, עלו לגג וניסו להציל את חייו, אך לבסוף נאלצו לקבוע את מותו.
“זה לא חיים”
משטרת אשדוד פתחה בחקירה, אך אחרי כשנתיים וחצי החליטה בעצה אחת עם הפרקליטות לסגור את התיק בנימוק שלא נמצאו אשמים.
זירת האירוע. צילום: איחוד הצלה
לטענת ההורים, נלי (נאונילה) ואלכסנדר שטיינפאייר מותו של בנם הוא תוצר של רשלנות. בכתב התביעה, שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז באמצעות עו”ד דותן לינדנברג, נטען שלפני האסון עוברי אורח התקשרו למוקד 100 של המשטרה והתריעו על כך שיש ילדים על גגות הבניינים באזור התאונה, ועל אף זאת המשטרה לא מנעה את המשך התופעה.
בבניין ידעו, או היו אמורים לדעת, כך נטען בכתב התביעה, ש”המקום היה משמש בני נוער לעלות לגג הבניין שהיה ממוקם בקרבה לים ולכן היה צורך למנוע כניסתם של אנשים ובפרט בני נוער לעלות על הגג, לדאוג לתחזוקה ותקינות המתקנים שעל הגג לרבות עמודי תאורה ואנטנות, או כל דבר אחר השייך לרכוש המשותף. כן היה עליהם למנוע עלייה לגג העליון בעזרת סולם”.
עמוד התאורה שגרם להתחשמלות על הגג
לפי כתב התביעה במהלך ביצוע עבודות חשמל באתר לא הקפידו על שמירת כללי הבטחות ועמוד התאורה שעל הגג היה מחושמל או שלא היה מחובר להארקה כנדרש ולכן היווה סכנה.
התובעים מבקשים לפצותם על הכאב והסבל, אובדן ההכנסות וקיצור תוחלת החיים. מאז שאיבדו את בנם הצעיר חלה הידרדרות חמורה במצב בריאותו של האב והוא ממעט לצאת מהבית ולא עובד. בחודש שעבר עבר התקף לב וצנתור בעקבותיו.
גיא שטיינפאייר היה בן 14 ושמונה חודשים במותו, ולמד במקיף א’. בן הזקונים של נלי ואלכסנדר.
“המשטרה חקרה והפרקליטות סגרה את התיק כי לטענתם לא מצאו אשמים”, אמרה השבוע האם. “הבן שלי מת ואף אחד לא אשם. לפי דעתם. היום זה הבן שלי ומחר זה מישהו אחר”, הוסיפה בכאב.
נלי וגיא. צילום פרטי
נלי, איך נראים החיים שלכם מאז?
“איזה חיים? בעלי עבר התקף לב ב-2 ביולי, הספקתי להגיע ברגע האחרון. בגלל האסון עברנו דירה. בעלי לא יכול היה להמשיך באותו מקום שבו גרנו, ברחוב יהודה הלוי ברובע ה’, ועברנו קרוב לעבודה שלי, אני מנהלת את בית גיל הזהב לניצולי שואה בגבעת יונה. שוריק, בעלי, לא עובד מאז האסון. קודם הייתה לי תמיכה, עכשיו אני המפרנסת היחידה הוא מטופל. מה אגיד לך? זה לא חיים. זה לפתוח עיניים בבוקר ולסגור בלילה, זה כמו הישרדות. כל העולם נראה לי אחרת. חיים שלנו כל כך השתנו…”.
איך קיבלתם את ההחלטה על סגירת התיק?
“זה כאילו שאפשר להרוג בן אדם ואף אחד לא נותן תשובה, אף אחד לא אחראי. זה כמו להרוג בן אדם פעם שניה, אותו ואת המשפחה שלו”.
כאב, אובדן ושמחות
בלילה שלאחר שהאסון, שעות אחרי מותו של גיא, נולד מרק, הנכד של נלי ושוריק – בנם של מרינה ופבל.
נלי: "עכשיו הוא בן שלוש וכמעט חודשיים. ביום שבו קרתה התאונה גיא עבד בארכיון של עמיגור בעיר. בצהריים נפגשנו אצלי בעבודה, הוא ישב ואכל. בארבע פבל לקח אותו אליהם, הם שיחקו בפלייסטיישן ובסביבות חמש וחצי החזיר אותו הביתה. כשחזרתי בשש וכמה דקות ראיתי ששוריק ישן וגיא לא בבית. התקשרתי והוא לא ענה. גיא היה ילד כזה שאין דבר כזה שלא יענה".
הקעקוע שעשתה נלי לאחר האסון: כנף עם שמו של בנה. צילום פרטי
“אחרי שבע צלצלו בדלת”, משחזרת נלי. “פתחתי, בכניסה עמדה אישה במדים. הזמנתי אותה להיכנס. שוריק אמר לי מעניין מה כבר קרה עם גיא, הוא אף פעם לא הסתבך וזרק ‘העיקר שהוא בחיים’, והיא אמרה ‘לא, הוא לא בחיים’. שוריק נפל על הרצפה. אני לא ממש זוכרת מה שהיא אמרה, סיפרה שהוא התחשמל, אבל אנחנו כבר לא היינו בעניינים. התמוטטנו. בלילה התחילו למרינה צירים, היא הייתה אמורה ללדת רק שלושה שבועות אחר כך. לפנות בוקר היא ילדה”.
“בעלי צעק ‘איפה אתה אלוהים? מה עשיתי לך’? הוא חתך את הספרים של התורה וזרק הכל מהמרפסת. בכל זאת נסענו לבית החולים. אמרתי לו ‘בוא תיקח את הנכד שלך לידיים’ והוא אמר ‘לא, אני לא עושה החלפות’. אמרתי ‘זה הנכד שלך’, וכשהוא החזיק אותו בכיתי בפעם הראשונה. יש לו גומה שמזכירה את גיא. ואדי אמר שכשיהיה להם בן או בת יקראו לו או לה על שם גיא”.
אם גיא היה בחיים, איפה הוא היה היום לדעתך?
“הוא היה גאון, בטח היה מתעסק במכוניות, מאוד אהב מכוניות. הוא גם היה החבר הצעיר ביותר במועדון של מכוניות”.
נלי: “בשבילי הוא חי. הבטחתי לגיא הרבה דברים שלא הספקתי לקיים, אז ניסיתי לקיים לאחר מותו. גיא מאוד רצה כלב ואני תמיד הייתי נגד. כששוריק נכנס למצב דכאוני, ביקשתי מפבל שיביא לי כלב. הוא הביא לנו כלב פיטבול שהיה במקום לשיקום כלבים שעברו סבל והתעללות. הוא היה פצוע כולו, קוראים לו ג’ימי.
גיא ז"ל עם אבין שוריק, האחיינית, האח פבל ואשתו מרינה. התמונה באדיבות המשפחה
“מה שעוד הבטחתי לגיא”, מוסיפה האם, “שהוא יוכל לעשות קעקוע קטן בגיל 16, כי הוא נורא רצה כמו שיש לאבא ולאחים שלו. הוא לא הספיק, וכשהגיע היום שמלאו לו 16, יותר משנה לאחר מותו, עשיתי לעצמי קעקוע בצורת כנף עם השם שלו. דבר שלישי, גיא מאוד אהב את איטליה. הבטחתי לו שנטייל שם ביחד. נסעתי עם אדי לאיטליה ובכל מקום השארנו משהו של גיא. ‘גיא זה שלך, היית פה’, אדי אמר בכל נקודה שבה עצרנו”.
אביב מחשבים: "פרמוט, תיקון, שדרוג והתקנות רשתות אלחוטיות לבית ולעסק"
שנת הקמה: 2017
האנשים שמאחורי העסק: אביב בן עזרא (22)
על העסק: “פרמוט, תיקון, שדרוג והתקנות רשתות אלחוטיות לבית ולעסק. ניקוי מחשבים מווירוסים וסידור המחשב בתיקיות. מגיע עד אליכם”.
איך התחלנו: “את העסק התחלתי במהלך שירותי הצבאי כטכנאי לתקלות פשוטות. לאחר שראיתי שאפשר לעשות טוב יותר, יעיל יותר וזול יותר – עם הזמן התקדמתי לתקלות חומרה ותוכנה”.
מה הקורונה לימדה אותנו: “שהעולם הדיגיטלי חזק יותר מתמיד והצורך במחשבים גובר מיום ליום, ובעיקר שאסור להמעיט בחשיבותו של כסף כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי הטבע ישים לנו רגל”.
כתובת: קרן היסוד 20, אשדוד טלפון: 050-7256193 פייסבוק
בזמן כתיבת שורות אלה מתבצעים מעצרים של חשודים נוספים בפרשת אונס הנערה באילת. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שאקדיש את הטור הפעם לפתיחת שנת הלימודים בצל הקורונה, אבל תכנונים לבד ומציאות בצידם.
להפגנות העצמאים ולהפגנות כנגד השלטון התווספה הפגנה נוספת חשובה לא פחות והיא כנגד הזילות בענישת המכים והאונסים נשים.
במרוצת השבוע אט אט מדברים על כך שמספר השותפים באונס באילת אינו “מצמרר” כמו שדווח בתחילה והוא אינו עומד על 30 אלא על פחות. כך גם ברשתות החברתיות. אם זה לא 30 אלא 6 או 3 או אפילו 1 – האם זה מפחית מעצם המעשה המחריד של חילול גוף האישה, נפשה וכבודה?
אין ספק שהמספר 30 שעלה בתחילה הוא שהצליח לזעזע ארץ שלמה, גברים ונשים יחדיו ואף הצליח להביא גם חברות גדולות להצטרף למאבק. כל אחד ואחת הבין שזה אינו מאבק נשי אלא מאבק ציבורי הנוגע לכל אחד ואחת בתוך ביתו וסביבתו.
כל אחד מהשותפים הבין שהוא נברא ברחם אישה, שיש לו אמא, אחות, בת, דודה, סבתא, חברה, ואם הוא ימשיך לשתוק, אנחנו נמשיך להוביל לחברה מפלצתית שלא יהא ניתן להסתובב ברחובותיה בבטחה באף שעה במהלך היום.
אפקט המספר כמו תמיד פועל, אין ספק שהכמות תמיד משמעותית ובמקרה הזה כפליים, אך עלינו להבין כי מקרה של אנס אחד צריך להיחשב כדינו של רוצח אחד. לא צריך 30 רוצחים על מנת לרמוס, לשבור, לפרק, לגמור נשמה אחת. וכל מקרה אפילו בודד אחד ראוי שננהג בו כמפלצתי בכל המישורים: המשפטי, החינוכי, הסוציאלי, הפסיכולוגי והנפשי.
לעומת ה-30 אנחנו צריכים לגלות 0 סובלנות לכל מקרה אלים כלפי אישה, חסר ישע וכל מי שהופעל עליו כוח כנגד רצונו. עלינו לגנות מקיר אל קיר השכם והערב ולהדהד זאת מגיל 0 ובכלל. הביטחון שאנו מקנים לילדינו בדבר גופם הפרטי וקידום השיח הפתוח והמכבד בינינו לבינם הוא בסיס להמשך חברה מתוקנת. ככל שניתן להם ביטחון לדבר את מצוקותיהם ונחבק אותם, כך נצליח למגר את תופעות החולי.
אני מצליחה לזהות כי הרשתות החברתיות בעלות הכוח הרב מספקות כר בטוח לנשים רבות לדבר ולהפיץ את כאבן הפרטי ואני מברכת על כך. אני שמחה על כל אישה החושפת תחת שמה הפרטי את כל מעשי העוולה והנבלה שחוותה מגבר או נער או אב בילדותה ובנערותה ואף בבגרותה.
בסמוך לשעה 17.30 התקבל דיווח במוקד המשטרה על ניסיון שוד בסניף. החשוד ניגש לכספרית ובאמצעות פתק שמסר לה ואיומים דרש ממנה לתת לו כסף. אבל כשהיא הגיבה בצעקה – החשוד נמלט מהמקום.
כוחות סיור של משטרת אשדוד שהוזעקו לזירה פתחו במצוד לאיתורו. החשוד, בשנות ה-30 לחייו, תושב העיר, נלקח לחקירה בתחנה ויובא מחר לבית משפט השלום באשקלון לדיון בהארכת מעצרו. החקירה נמשכת.
הוא פצצת אנרגיה מהלכת, אבל הוא רגוע בצורה יוצאת דופן, אמא שלו אומרת לו בטלפון שהוא מזכיר לה את יוסי סיאס בנחת רוח שלו. גם אחרי 35 שנה במקצוע, כספר, הוא מזנק כל בוקר לעבודה מלא תשוקה. הבית שלו מלא תקליטים, cd, ביוגרפיות ותמונות של הזמר בוי ג’ורג’, שלכבודו הקים את מועדון המעריצים שלו והוא נחשב לאספן מספר אחת בעולם שלו.
במספרה החברתית שלו אפשר למצוא גם מפורסמים אבל הם רק חלק מקהילה חברתית מגוונת השוקדת על תרומה לחברה. יש לו אלפי חברים בקבוצות הפייסבוק המגוונות שפתח. הוא גרוש ואב חד הורי לחייל בן 20, העונה לשם הייחודי רומיאו. קבלו את שמוליק דואק, 52. מעצב שיער תושב אשדוד 27 שנים (אבל מרגיש אשדודי מלידה).
שמוליק גדל בטבריה. כשהיה בן 18 עברה משפחתו לפוריה הסמוכה. יש למשפחתו מפעל לייצור תערובות אדמה וחנות של מוצרי נוי. עד היום פונים אליו בני משפחתו במטרה להשפיע עליו לנהל את החנות. כל אחיו עובדים בעסק המשפחתי חוץ ממנו. הוא לא מוכן לוותר בשום אופן על עיסוקו וכמובן על עירו אשדוד, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו.
מעריץ מס' 1 של בוי ג'ורג': שמוליק דואק
אהבתו לעיצוב שיער התגלתה במקרה. בהיותו בן 16 בחופש הגדול, התארח שמוליק אצל בת דודתו ברמת גן. היה לה חבר בעל מספרה בחולון. בוקר אחר כשהעובד שלו לא יכול להגיע, הוא פנה לשמוליק וביקש ממנו להצטרף אליו. שמוליק היסס ואמר שהוא לא סַפָּר. החבר אמר: “תכין קפה, תטאטא שיער, תסתדר, תחפוף”. “איך לחפוף?” שאל שמוליק הנבוך ונענה: “כמו שאתה חופף לעצמך”. שמוליק נזכר בגאווה בטיפ השמן שקיבל מהלקוחה לראשונה בחייו, “ביום שבו התחברתי לייעוד שלי. פתאום ראיתי איך תלתלים הפכו חלקים, זה היה מעשה יצירה”.
“חזרתי לטבריה ואמרתי להורים שלי שאני רוצה להיות סַפָּר, הרעיון לא נראה להם, אמרו ‘קודם תגמור תיכון וצבא’. היועצת בבית הספר ניסתה לשכנע אותי להישאר. אז זה היה מקצוע שלא נחשב. שלחו אותי לייעוץ מקצועי והמבחנים הראו שיש לי כישרון לכל מה שקשור לאסתטיקה ויופי.
כשהועלה הרעיון של פנימייה קפצתי על ההזדמנות לצאת מהבית. חיפשנו פנימייה שבה אפשר ללמוד עיצוב שיער והגענו להדסה נעורים. בהתחלה נאמר שהמסלול הוא רק לבנות אבל ברגע האחרון נרשמו עוד שני בנים והודיעו לי שנפתחת כיתה של 30 בנות ושלושה בנים.
בפנימייה הפכתי לחביב המורות. היינו עושים תספורות לצוות, לעובדות המכבסה ועוד כולם ביקשו את שמוליק או את מרים. בסופי שבוע כשחזרתי לטבריה כבר עברה השמועה והשכנות והחברות של אמא שלי היו באות להסתפר אצלי, זאת שלחה את בעלה, זאת את הבת שלה וככה צברתי ניסיון”.
איך התגלגלת לאשדוד?
“הסבא וסבתא של אשתי לשעבר גרו באשדוד. אנחנו גרנו בתל אביב ואני עבדתי ברמת השרון. הסבתא נפטרה והייתה לסבא הזדמנות לקנות את דירת עמיגור ברובע ב’ ב-70 אלף שקל. הציעו לנו לקנות. היינו זוג צעיר, אני זוכר את הפעם הראשונה שבאתי לאשדוד. ראיתי את הדירה, יש הכול ליד הבית! מרכז מסחרי, דואר, לחמניות, שוק.
החום האנושי דיבר אלי, אחרי הלקוחות העשירות של רמת השרון, קבלת הפנים החמה – ‘שמוליק, הנה הבאתי לך חלות’ – אשדוד הזכירה לי את ימי ילדותי בטבריה, כולם מתעניינים, אכפת להם… לא ידעתי אבל כבר אז התחילה להיווצר בתוכי המספרה החברתית שלי”.
הוא עושה תספורות לצורך תרומת שיער לילדים חולי סרטן, תספורות בחינם לניצולי שואה, תספורות ב-20 שקל בלבד לחיילי צה”ל, מתנדב בסיירת הורים אשדוד מאז פתיחתה לפני 11 שנים וידו עוד נטויה.
ספר על הקבוצות שפתחת בפייסבוק.
“הקבוצה שנקראת ערבים זה לזה באשדוד היא הקבוצה הראשונה שנפתחה לפני שמונה שנים. כיום היא מונה 16 אלף איש וגדלה מיום ליום. הקבוצה מבוססת על עזרה הדדית, תרומות, התנדבויות ובעיקר חיבורים מסוגים שונים בין אנשים בתוך הקהילה.
קבוצה נוספת היא כל מה שמפריע לי באשדוד – קבוצה שנפתחה לפני שבע שנים והיום יש בה כמעט 15 אלף חברים. תנו כבוד לאמני אשדוד – קבוצה שנפתחה לפני שש שנים והתקבלה באהדה רבה. כיום יש בה 8,300 חברים. היא נפתחה מתוך הזדהות עם התסכול של הרבה אמנים מקומיים שמרגישים שהם לא זוכים ליחס הראוי דווקא בעיר שלהם. וישנה גם שאפו אשדוד, קבוצה שנפתחה כדי להדגיש ולהבליט את כל היפה והטוב שקורה בעיר, קבוצה שכל מטרתה לפרגן”.
איך החלה ההערצה שלך לבוי ג’ורג’?
“הכל התחיל מהקליפ הראשון של להקת ‘מועדון תרבות’ ששודר בתוכנית עוד להיט בערוץ הראשון. על החולצה של ג’ורג’ היו כתובות מילים בעברית. כמובן שאף אחד לא הכיר ולא שמע על הלהקה עד לאותו רגע. הייתי בטוח שמדובר בזמרת, ותהיתי ביני לבין עצמי למה דווקא בעברית והאם היא יהודיה.
אלוה? אמא? תפתחי לי, זאת אני. אני יודעת שמאוחר ואמצע הלילה, אבל אני חייבת לדבר איתך בדחיפות. תגידי אמא, אנחנו בבראשית? עדיין בתוהו ובוהו וכל זה על פני תהום? אנחנו בעצם בין עולמות, אנחנו עוברים ממד? עוברים עידן? הכול טוב אמא? כי כל יום שעובר עוד לבנה מתפרקת מהקיר הזה שעליו נשענו כל החיים, את יודעת, איפה שכל התמונות שלנו יחד. אני מאוד נוסטלגית לאחרונה, זאת נורה אדומה.
אמא, בבקשה פתחי את השער ותני להיכנס, להתכרבל, להידבק, להיצמד אלייך נגד כל ההנחיות. תני לראות מנקודות מבטייך את מה שאני לא מצליחה לראות כבר הרבה מאוד זמן. אמא, אני חייבת הצצה, חייבת הצלה, שלחתי לך כבר מלא אותות מצוקה. אמא, השבוע אני עייפה מהרגיל, זה סוג של דאון קטן מהתקופה הזאת.
מדכאים אותנו פה, מכבים לנו את המוזיקה, הם לא אוהבים את השירים, המסרים, לא אוהבים הרמוניה, הם לא אוהבים שאנחנו רוקדים, הם לא אוהבים את החיוכים, החיבוקים, הנשיקות המתוקות, הם לא אוהבים את התקווה, הם לא אוהבים את כל האור הזה שמסנוור להם את החשיכה. הם לא אוהבים אותנו צוחקים, מתגלגלים, מתקרבים, הם לא אוהבים אותנו מאמינים, חופשיים, עצמאיים, מועצמים, הם לא אוהבים אותנו ערים ומאוחדים. אמא, הם לא אוהבים שאנחנו ברחובות, לא בים, לא ביבשה ולמעשה גם לא אוהבים שאנחנו בבית. באופן כללי נראה לי שהם ממש לא אוהבים, נקודה.
אמא, כן ודאי שאנחנו צוחקים וגם בוכים, מתקרבים, מדביקים ונדבקים כי את יודעת אמא, אהבה מדבקת, או הו איך היא מדבקת ולה אין חיסון, הם לא מבינים, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה הזאת ששמת בנו אמא.
אימוש, אימושי שלי. הם מדברים על הפרדה בין הורים לילדים, את שמעת על דבר מטורף שכזה? שילדים יתרחקו אחד מהשני, הפרדה בין דורית, בין גוף לנפש ובין נשמות, בין אדם לעצמו, בינינו לבינך. ואני לא מבינה את השפה שלהם, אמא, על מה הם מדברים? מה הם רוצים? אמא, מדוע הם שונאים כל כך את החיים?
את שומעת אמא? את פותחת אמא? חם ולוהט בחוץ, אין מחסה, עשי מעשה, גאלי אותנו מעונשו של זה. עברנו את פרעה, עברנו את הסגר, את העומר, את בין המיצרים, עברנו אפילו את תשעה באב והנה אלול, אומרים שאת בשדה אמא, כל דודי דופק, פתחי לי!
את זוכרת את השנים בגליל העליון? את זוכרת את הפעם ההיא שאכלנו תירס חי בשדה ואיך התרגשתי כמו ילדה? לא האמנתי שאפשר לטעום ככה את האדמה ממנה באנו ואליה נשוב. ואת הפעם ההיא בשבת בבוקר שאספנו בשדה מלא עגבניות תמר והלכנו לבית של בועז בקיבוץ להכין שקשוקה ענקית לכולם? ולא דאגנו אז בכלל כי הארץ הייתה ארץ זבת חלב ודבש.
אני מוצפת זיכרונות אמא, כי ההווה שלנו לא משהו, לא נעים לומר. נו את יודעת למה אני מתכוונת, גם בלי שאומר דבר את יודעת בדיוק מה קורה אצלי בלב, את רוצה שאתקרב. הנה אני מתקרבת, אני מורידה את המסכה כדי שתשמעי אותי היטב, כדי שתראי אותי.
אמא, את רואה מה הם עושים? הם שמו לנו מסכה על החיים. הלבישו את האנושות כולה במסכות כדי לכסות על התוכנית הזדונית שלהם, אחרת אין הסבר ואין דין ואין דיין.
אני זוכרת שאמרת לי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר ודרוש מעט אור לגרש את החושך והכל לטובה ויהיה טוב, הכול מלמעלה ואין עוד מלבדו. אני יודעת אמא, אבל אני כבר מבולבלת, אני חייבת לשמוע מה את אומרת.
אה את רוצה שאמשיך? מה אני אומרת? מה יש לומר אמא, הלב נשבר, החושך גבר, האוויר נגמר וכואב לי, בעיקר כואב לי על הילדים שלנו, זה לא מה שהבטחנו להם. אני כן הבטחתי לבת שלי גן של שושנים. הבטחתי לה שיהיה מדהים. אולי לא הייתה לי זכות כזאת להבטיח לה דבר כזה, אבל גם אני אמא. את יודעת שהבטחתי לה שכדאי לה להישאר ושיהיה מהמם. איך אני אמורה להסתכל לה בעיניים עכשיו? איזה מן חיים אלו? את יודעת שהיא ילדה ממש חכמה ויש לה זיכרון נשמתי רציני, איי קלאוד שלם, לאן הבאתי אותה? הלוא הבטחתי לה שנחגוג יחד את החיים.
16 משפחות שמתגוררות ברחוב יהודה המכבי 14 באשדוד חיות מאז אתמול בבוקר בלי חשמל. זאת, לאחר שאירע פיצוץ במערכת החשמל ואחריו חברת החשמל ניתקה את הזרם בנימוק של ליקויי בטיחות קשים שמסכנים את הדיירים.
מדובר בבניין מגורים עם ארבע כניסות שנמצא בתהליך של הרחבה וחיזוק במסגרת תמ"א 38. בשתיים מתוכן חודשה אספקת החשמל ושתיים – לא.
אבלין אלמקייס שמתגוררת בבניין עם אימה המבוגרת מספרת: "מאז אתמול ב-8 בבוקר אנחנו חיים כאן ללא חשמל. בחברת החשמל אמרו לנו אתמול שבחמש אחר הצהריים יתחדש הזרם. אבל גם עכשיו אין חשמל. האוכל במקרר התקלקל, אנחנו אוכלים פרוסות עם תה. חם נורא, חשוך".
אלמקייס מעידה ש"הוסבר לנו שניתקו עקב סכנה וליקויים אבל לא הסבירו מה בדיוק. בשתי כניסות יש חשמל ובשתיים האחרות אין. פנינו ליזם והוא אומר שהוא מנסה לפתור את הבעיה, אבל אנחנו באמצע תקועים בלי חשמל בשיא החום. יש פה אנשים מבוגרים, יש פה אנשים חולים".
למרות הכל ולמרות המצב שאליו נקלענו תחרות מלכת היופי 2020 תערך בדיוק בזמן, גם אם במתכונת אחרת – אין מצב שהנגיף הזה יעצור רצף של שנים.
אם יש משהו טוב שאפשר לקחת מהתקופה הזו, בעצם אפשר לקחת הרבה דברים אבל אין ספק שהקורונה איחדה בין כולם. אמנם לא יהיו 30 בנות על במה אחת במקום הרגיל, המשכן לאמנויות הבמה אשדוד, אבל כן תהיינה 16 מתמודדות מהממות מכל רחבי הארץ שתתחרינה על התואר הנכסף.
קמפיין תחרות מלכת היופי הנוכחי החל לפני חודשיים באודישנים שנערכו במסעדת ארמיס על החוף באשדוד. ואחרי שכל אירועי התרבות נעצרו, וחלק גדול מהם התבטל, החלטתי השנה לפי ההנחיות כמובן שאת התחרות אקיים בארמיס והיא תשודר משם בלייב בפייסבוק וביוטיוב.
צילום: אורי קריספין
במהלך הקמפיין הבנות השתתפו במספר קמפיינים נחשבים יותר מהרגיל כולל צילומים והרבה שיתופי פעולה והטבות .תצוגת שמלות כלה השנה לא תהיה אבל יהיה שידור עם ראיונות שוטפים עם הבנות שברקע שקיעה מהממת, תהיה זמרת שתפתח את הערב, די ג’יי ינגן סט באפטר פארטי משובח והכל כמובן יערך תחת כיפת השמיים. משהו שונה מהרגיל אבל מדליק יותר, כמעט מקורי והכי חשוב בריא לכולם.
צילום: אורי קריספין
התצוגה הראשונה תהיה בשקיעה וההכתרה בשלב מאוחר יותר בערב. בכל מקרה, ההפקה לרגע לא נעצרה היא רק משתדרגת ומביאה קונספט שונה ומדליק לכל הקמפיין והמסע הזה שנקרא תחרות מלכת היופי.
הטקס יתקיים ביום שני, 7.9.20. מתחילים ב-18:00, תגיעו מוקדם ותיזהרו לפספס את השקיעה. וכן, שום דבר לא יעצור אותנו.
אז לפני הרגע הגדול, קבלו את הפיינליסטיות בהפקת צילום משובחת.
מסעדת איווה: "בקרוב ייפתח סניף שכולו ארמון מרוקאי מפואר עם טעמים וצבעים חדשים"
שנת הקמה: 2018
האנשים שמאחורי העסק: מאיר אלחרר, נצר לשלושה דורות של מסעדנים במרוקו.
מסעדת איווה צילום: מסעדת איווה
על העסק: “מסעדת פיוז’ן מרוקאית עם טעמים ועיצוב באווירה מרוקאית – מרוקו של 2020. מאחורי המסעדה עומדות מאמות והאוכל כולו משובח, על טהרת הפרודוקטים המרוקאים. בעקבות הצלחת המסעדה, בקרוב ייפתח סניף נוסף שכולו ארמון מרוקאי חדש ומפואר עם טעמים וצבעים חדשים. פרטים בקרוב”.
איך התחלנו: “אחרי 30 שנה בענף האירועים והמסעדנות רצינו לפתוח מסעדה מרוקאית אותנטית שמחוברת לשורשים”.
מה הקורונה לימדה אותנו: “שהעם צריך את האוכל לגוף ואת כוס היין לנפש. הכל נזיל, אבל בסופו של דבר אפשר לעמוד בכל”.
פלאפל כרמי: "הייעוד שלנו בחיים הוא לתת אוכל לנשמה"
שנת הקמה: 1992
האנשים שמאחורי העסק: כרמי יובל וירין בנו
על העסק: “פלאפל חם וטרי”.
יובל כרמי. צילום: פרטי
איך התחלנו: “הייעוד שלנו בחיים הוא לתת אוכל לנשמה. ראשי התיבות של כרמי – כל רעב ממנו יאכל. אצלי חיילים אוכלים בחינם. עם ישראל חי ואין כמו המדינה שלנו”.
מה הקורונה לימדה אותנו: “יותר לאהוב אנשים. אהבת חינם”.
⇔
⇔ 
