אופיר בן שטרית הוציאה לקראת יום הזיכרון את השיר "זו השמש מאז" המוקדש לזכרם של חללי צה"ל ליאור וישינסקי ובן וענונו – בן הדוד של אופיר שנהרג במבצע "צוק איתן". את השיר המרגש כתבה אסנת שיר-וישנסקי, אמו של ליאור.
ב-3.12.2002 התגייס ליאור לצה"ל ושרת ביחידה המובחרת של צוות המנהרות. צוות זה שרת בבסיס בדרום רצועת עזה, וביצע גיחות אל תוך ציר פילדלפי. מטרתו העיקרית , איתור והשמדת מנהרות להברחת אמצעי לחימה ונשק, החפורות בין מצרים לרפיח הפלשתינית.
ב-12.5.2004 לקראת השעה שש בערב, הוזעק צוות המנהרות לציר פילדלפי על מנת לאתר ולהשמיד מנהרת תופת שנחפרה תחת מוצב של צה"ל במטרה לפוצץ אותו. בדרכו לביצוע המשימה, ספג הנגמ"ש ובו צוות המנהרות, פגיעה ישירה של טיל אר פי ג'י אשר גדע באחת את חייו של סמ"ר ליאור וישינסקי ושל ארבעת חבריו, ובהם מפקד הכוח סרן אביב חקאני. יהי זכרם ברוך.
מילים: אסנת שיר-וישינסקי לחן: דניאל ארבלי
ביצוע: אופיר בן שטרית (אמסלם)
זו השמש מאז מאירה את ימי זה הגשם נחפז להרטיב לילותי זו האש בערה להטה בתוכי זה הלב הרוגש שהעיר חלומי
זה ברק ואיתו שוב נשמע קול הרעם זו תפילה נואשה לשלומו, זה הזעם זה הרגש הצער וזה המכאוב זה הבוקר האור זה הדמע השְחוֹר
זה שמים כחולים זוּ שקיעה מרהיבה זה אחרון הצלילים ואתה הנה בָא זוג ידיים לופתות במרחק נשימה ועיניים דומעות הכולאות מהומה
בִּנצור הרגעים תשוקתי היא אליךָ אל מחוז השירים תוגתם אתהלֵכָה עד אחרון חיוכַי אשַלָח אַבֳכֶּךָ ובִסעוֹר בּי יָמַי לא ימוש זיו פניך
אחרי ששברה את שיא הניצחונות שלה בהיסטוריה רוצה מכבי אשדוד, השלישית בטבלה, לנצח בחוץ את הפועל חולון, הראשונה בטבלה. חולון עוד מתאוששת מפרשת גלן רייס ג'וניור רוצה להוכיח שהיא מסוגלת להישאר במקום הראשון, גם ללא השחקן הטוב ביותר בליגה.
הפתיחה הוכיחה אחרת, אשדוד ניצלה פתיחה מגומגמת של חולון בכדי לעלות לפער דו ספרתי כבר ברבע הראשון עם שלשה של סק הנרי, שקבעה 21:10 בסוף הרבע. חולון התעשתה ברבע השני ובעזרת הקהל המקומי שדחף הצליחה לחזור לתוצאה 21:18, אך אדם אריאל פתח מחדש את הפער משלשה משלו. צ'וברביץ עם 4 נק' רצופות יחד עם שלשות של הנרי ואריאל שוב פתחו את הפער עבור האשדודים שירדו לחצי ביתרון 15 נק'. 48:33 לאשדוד.
מובילי מחאת התושבים נגד בניית המתחם ברובע ט"ו, מימין לשמאל: אמיר ואורית רייז, מיכל גבאי צורף ועופר צחר
הנה הזימון שקיבלו חברי מועצת העיר אשדוד לישיבה המיוחדת:
זימון לישיבת המועצה בעניין תכנית הבנייה ברובע ט"ו
הפעילים המובילים את ההתנגדות לתכנית הודיעו הערב: "ברביעי הקרוב תתקיים ישיבת מועצה בעניין ט"ו. לפי החלטת בית המשפט יש לקיים דיון חוזר ומעמיק בנושא העברת השטח הציבורי לידי המינהל, זוהי חובתנו להגיע, להמשיך בנחישות ולהסתכל לנבחרי הציבור בעיניים. מה שהיה לא יהיה עוד. כולם חייבים לראות איך נבחרי הציבור מוותרים על השטח הציבורי לטובת הקבלנים. חייבים לעזוב את הרשתות החברתיות והוואטסאפ ולהגיע לשטח! דברים שרואים משם לא רואים מכאן. בואו להגיד 'לא' למסירת שטחי ציבור לקבלנים, בואו לשמור על שטחי ציבור, פארק בן גוריון ופארק שער האריות. חייבים לעצור את השיטה".
לפי התכנית יוקמו במרכז הרובע מגדלי דירות גבוהים, המתחם יכלול בתוכו בין 748 ל-972 יחידות דיור, 224 מהן מוגדרות קטנות.
כך זה נראה בתוכניות. באדיבות: רשות מקרקעי ישראל
מדובר בשטח ציבורי של כ-63 דונם, כיום ריק, שממוקם בין בית ספר "אופק" במערב לבין שד' רוטשילד בדרום ושד' גורדון במזרח.
היעוד המקורי שלו היה שטח ירוק פתוח ומבני ציבור, בהם מתנ"ס וכיתות גנים. אולם בעיריית אשדוד החליטו להפקיעו לטובת תוספת יחידות דיור ואף כללו אותו בתוך "הסכם הגג".
לפי התכנית החדשה המתחם – שבעירייה מכנים אותו "מתחם הצעירים" – יכלול 11 מגדלי מגורים גבוהים שיתנשאו עד לגובה של כ-25 קומות, 7,600 מ"ר שטחי מסחר, של וכן מתנ"ס, בית ספר חדש, גנים וגינות ציבוריות.
הזמר אבי טולדנו, המתגורר בגן יבנה, חגג יום הולדת 70 לפני כשבועיים, ב-4 באפריל. גם כעת הוא ממשיך להופיע, להקליט ולהוציא שירים חדשים. בימים אלו הוא מקליט שיר חדש שכתבו לו נורית הירש רחל שפירא במיוחד ליום הולדתו. שלושה מילדיו עוסקים גם הם במוזיקה; בתו הצעירה ליהי מיירה, בת 16, מוציאה בקרוב את שירה הראשון
אבי טולדנו כבר בן 70, הייתם מאמינים? הזמר והמלחין שאחראי לכמה נכסי צאן ברזל בשירה הישראלית אינו נח על זרי הדפנה. הוא מתרוצץ בין הופעות, מקליט ועובד על חומרים חדשים. טולדנו נולד ב-4.4.1948 במקנס שבמרוקו. כשהיה בן חמש עברה משפחתו לקזבלנקה. בגיל 15 וחצי ברח עם גרעין של השומר הצעיר לארץ והצטרף לקיבוץ רוחמה בנגב. הוא התגלה לראשונה בתכנית "תשואות ראשונות" ברדיו. מאז עשה כברת דרך ארוכה והפך לאחד הזמרים והיוצרים החשובים והאהובים. קצת לפני יום העצמאות תפסנו אותו לריאיון קצר.
אבי טולדנו על עטיפת התקליט "לה בוהם"
טולדנו: "את יום ההולדת הנוכחי חגגו ברוב חוצות. הייתה תכנית של שעה בגימל לייב עם הנגנים שלי, וביום ההולדת עצמו כל שעה ברשת ג' התחילה עם שיר שלי. הייתה גם תכנית יפה בגלי צה"ל ועוד תכנית בערב המימונה ברשת ג' ואז התארחתי אצל גלית גוטמן ויואב לימור. ובטקס פרסי ישראל אופיע עם עוד שני אמנים שנולדו כמוני בתש"ח".
מתי הוצאת את האלבום האחרון שלך?
"לפני שמונה חודשים הוצאתי אלבום אוסף בשם 'הלהיטים שבלב' עם חידושים לכמה מהשירים שלי, והיו גם שירים חדשים לגמרי".כמה אלבומים הוצאת לאורך השנים?"לא ספרתי במדויק, כי היו גם כמה שהוצאתי בחו"ל, אבל בין 30 ל-35".
טולדנו בצעירותו
מותר לשאול איזה שיר שלך אתה הכי אוהב?
"השיר הבא שאני אקליט. אני מקליט עכשיו שני שירים: אחד שלי, שאני חיברתי לו מילים ומנגינה, ואני מקליט אותו גם בעברית, באנגלית וגם בצרפתית; ועוד אחד, לשמחתי הרבה, שיר שכתבו לי נורית הירש ורחל שפירא במיוחד ליום הולדתי ה-70, שיר חדש בשם 'אור'".
יש לו שישה ילדים, שלושה מנישואיו הראשונים לליאורה ושלושה מנישואיו השניים לחגית. טולדנו הוא סב לנכדים מבתו טל. בשנים האחרונות הוא בזוגיות עם רינת ברק. שלושה מילדיו עוסקים גם הם במוזיקה: בתו טל, הבן אורי והבת ליהי מיירה.
מוציאה שיר ראשון, ליהי מיירה טולדנו
אורי הוא מפיק מוזיקלי ומלחין. השניים, האב והבן, הקליטו שיר יחד עם פבלו רוזנברג, "הז'אנר שלו יותר אלקטרוני, אנחנו בקלאסיקה", מספר טולדנו. ליהי מיירה, בת 16, מתגוררת עם אמה בגן יבנה, רחוב אחד מטולדנו, לומדת בתלמה ילין, והיא זמרת ושחקנית. "עוד מעט היא יוצאת עם השיר הראשון שלה", הוא מוסיף.
אתה חושב שהקהל מעריך אותך מספיק? אתה מרגיש את אהבת הקהל?
"לגמרי. הרומן שלי עם הקהל לא הפסיק מעולם. אני מופיע כל השנים ולא עושה שום דבר חוץ מזה. על הבמה אני תמיד מרגיש את האהבה שמרעיפים עליי, אחרי כל הופעה מתקבצים סביבי, מדברים איתי, מצטלמים איתי".
רובם בני הדור שלך?
"יש ויש, רובם מהדור שגדל איתי. תמיד כיוונתי לאנשים בגילי. כמובן שכאשר באים גם צעירים ולפעמים מפגינים בקיאות ברפרטואר שלי, אני נפעם ומקבל את זה באהבה גדולה".
אז מה, לא נפסיק לשיר?
"לגמרי, עד נשימתי האחרונה. כל עוד אתה עומד על הבמה בזכות ולא בחסד, הכול טוב. אני חושב שהיום אני הכי טוב מאי פעם ונותן את התמורה הכי ערכית לקהל".
איך זה להיות בגיל של המדינה?
"מה אני אגיד לך, אני לא מרגיש שום הבדל (צוחק). יכולת לשאול אותי את זה באותה מידה כשהייתי בן 60. אני באמת מרגיש במיטבי, יש לי את כל האנרגיות שתמיד היו לי – ואולי אפילו קצת יותר – בהופעות שלי, והקהל יעיד על כך. לפני כמה חודשים היה לי ערב במשכן לאמנויות עם 60 נגנים, זה היה פשוט ערב של אנרגיות כמו משחק כדורסל.
אני בן אדם ציוני ומאוד אוהב את המדינה. הגעתי לכאן ראשון וגררתי לפה משפחה שלמה. חלק היגרו לקנדה, אימא שלי חייתה בקנדה 35 שנה, היו לי את כל האפשרויות לחיות בכל מקום בעולם ולהצליח בכל מקום בעולם. בחרתי בישראל כי אני חושב שנפל בחלקנו לחיות בתקופה של תקומה. אני יודע, זה נשמע קלישאתי, זה נשמע בומבסטי, זה נשמע מיושן, אבל זו האמת שלי. נפלה בחלקנו פריבילגיה עצומה להיוולד עם המדינה ולחיות שבתקופה של שיבת ציון".
אתה גאה במדינה?
"מאוד מאוד גאה במדינה. אני מסתכל על חצי הכוס המלאה. נכון, שום דבר לא פרפקט, אבל איך אומרים – מדינה זה כמו אימא: אתה מקבל אותה כמו שהיא".
הנה הסרטון בהשתתפות טולדנו שהוקרן בטקס פרסי ישראל במוצאי יום העצמאות (הערוץ הראשון – כאן 11):
משואה לתקומה
רחל קלבו מאשדוד היא בתם הבכורה והצברית של זוג ששרד את אימי הנאצים. לעיר הנמל הגיעה בשנות ה-70, והיא נזכרת שהיה כאן בעיקר חול
ררחל קלבו מאשדוד נשואה לדוד, אימא לארבע וסבתא ל-11 נכדים הגדולה ביותר בת 23 והקטנה בת ארבע. היא נולדה ב-29.2.48, וחיה באשדוד משנת 1974.
קלבו. צילום: אורי קריספין
קלבו: "אני בת ראשונה לשני הורים ניצולי שואה, שהגיעו ארצה ישר מברגן בלזן, שם התחתנו ועלו לארץ בשנת 47'. אבי אריה דיימנט ישר התגייס לצבא ולחם במלחמת השחרור. הוא לחם בפרטיזנים ואיבד את משפחתו באושוויץ. הוא ואחותו היו שני הניצולים האחרונים במשפחה. את אחותו הצילו השבדים והחביאו אותה כמעט עד סוף המלחמה.
בתום המלחמה היא נלכדה והייתה ממש בתור לתא הגזים. אימי גיטה (טובה) הייתה בגטו קובנה בליטא ויצאה לעבודה במקום אימה. כילדה חטפה מכות, עברה רעב וניצלה כשהייתה על אונייה בוערת בלב ים עם לוסי נבון, אשתו של פנחס נבון. הוריי התיישבו בקדימה ושם גרו עד מותם, שם הם גם קבורים. שנותיי הראשונות היו קשות כילדה להורים ניצולי שואה שלא ידעו לתת אהבה, לא ידעו לחבק ולנשק בגלל ההיסטוריה המאוד קשה שלהם. אבי בקושי היה בבית, לרוב עבד או היה בצבא.
אפילו בחצי השנה הראשונה לקום המדינה הוא לא היה בבית, חצי שנה שלמה הוא היה בצבא עם ביקורים ממש קצרים בבית. את קדימה עזבתי כבר בתום כיתה י"ב, כאשר נרשמתי לבית הספר לאחיות. ואז התגייסתי לצבא, הייתי קצינה בחיל הרפואה בזמן מלחמת ההתשה, טיפלתי בהמון פצועים שלנו ושל המצרים גם יחד ועבדתי בבית חולים בבאר שבע. שם הכרתי את בעלי, ומאז כבר לא חזרתי למושב. אחי גר עד היום בקדימה.
קלבו כקצינה
לאשדוד הגעתי בשכנועי בעלי, שהיה עובד אז כמנהל מסגרייה בעיר, כאשר בתי הבכורה הייתה בת שמונה חודשים. אשדוד הייתה ריקה, לא היה בה כלום, רק רבעים א' עד ו'. אפילו הים היה רק ים וחולות, ממש ריק בלי כלום, רק צלייה קטנה של מציל שהייתה עפה כל הזמן.
באזור א' היה משביר קטן וזהו פחות או יותר, כל השאר היה חולות. אני גרתי באזור ו', באברהם שפירא, והשכונה הייתה אז מלאה בעולים מהודו. התחושה הראשונית הייתה תחושת בהלה ובדידות. לא היה פה כלום ואף אחד. אני בכיתי שנה שלמה עד שיום אחד ירדתי עם בתי לגינה ופגשתי באישה נחמדה שירדה עם בנה. שוחחנו וסיפרתי לה שאני אחות, היא אמרה, 'בואי לעבוד אצלנו'. שאלתי, 'מה זה אצלנו?' ענתה, 'במשרד הבריאות בטיפת חלב'. היא נתנה לי את שמה של שושנה גולדברג, והיא קיבלה אותי לעבודה בטיפת חלב באזור ו'.
שם עבדתי עד גיל פרישה עם הפסקות בלידות כי כל ילדיי נולדו פגים, וכך יצא שאחרי כל לידה נשארתי יותר משנה בבית. בשלישי שעבר נכדתי הבכורה סיימה קורס קצינות, ואני הגעתי לטקס כסבתא גאה. אני ובעלי פנסיונרים שגרים עד היום באשדוד, שהתפחתה עד כדי כך שהיום אני מוצאת את עצמי נוסעת בתוך העיר עם וייז. לפעמים אני מוצאת את עצמי במקום חדש בעיר שאני לא מכירה ולא יודעת איפה אני נמצאת בכלל".
איך את חוגגת?
"השנה חגגנו בחגיגות מיוחדות את יום ההולדת שלי (בדיוק כמו החגיגות המיוחדות למדינה): שכרנו וילה ליד ירושלים, והילדים דאגו לארוחות וקייטרינג".
איך זה להיות בגיל של המדינה?
"רגיל, אני לא מרגישה מיוחד, עבורי הגיל הוא רק מספר. אני לא יודעת איך המדינה מרגישה בגיל 70, אבל על עצמי אני יכולה להגיד שאני מתפתחת עם המדינה וגדלה יחד איתה כל השנים".
את גאה במדינה?
"ברור! אני הכי גאה. נולדתי פה, גדלתי פה ואין לנו ארץ אחרת. כאן גידלתי את ילדיי, וכאן הם מגדלים את נכדיי. כל משפחתי פה בארץ, ואין לה אחרת. זאת ארצי ומולדתי".
מסע שהחל בספרד והסתיים באשדוד
אחד הדברים שהכי זכורים לרשל כהן מההגעה לישראל הוא שהם נדחסו למשאיות, גרו בצריפים ישנים ואת הכביסה כיבסו בעזרת קרש עץ בתוך גיגית ממתכת
הסיפור של רשל כהן מעניין ומרתק. היא נולדה בתאריך 24.8.1948 בתטואן בספרד, התחתנה בגיל 18 לחיים כהן, שלו היא נשואה זה 52 שנה, ויחד הם חובקים חמישה ילדים, 21 נכדים ושלושה נינים. בשנת 1955, כשהיא בת שבע, עלתה לארץ ליישוב גבעת נילי. משם עברה לקריית מלאכי, גרה כמה שנים במושב עזריקם, ונכון להיום היא תושבת אשדוד.
רשל כהן. צילום: אורי קריספין
אחד הדברים שהכי זכורים לה מההגעה לישראל הוא שהם נדחסו למשאיות, גרו בצריפים ישנים ואת הכביסה כיבסו בקרש עץ בתוך גיגית ממתכת. המצב הכלכלי שלהם היה טוב בתקופה ההיא משום שהוריה הגיעו מבוססים לארץ. "כל כך התרגשתי לעלות לישראל ויצאו לי דמעות של אושר", היא מספרת.
רשל כהן בצעירותה באשדוד
איך זה לחגוג ביחד עם המדינה יום הולדת?
"אין כיף יותר גדול לחגוג עם המדינה שאני כל כך אוהבת, ואני לא זוכרת שמישהו שכח פעם לאחל לי מזל טוב. בכלל, כל חג עצמאות אני מרגישה שכל המדינה חוגגת לי, וזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש".
לכבוד חגיגות יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל משרד הספורט והתרבות מחזיר את ההורה לרחובות עם אירועי "רוקדים ה' באייר" שהתקיים היום בחוף ניצנים ובעוד 14 מוקדים ברחבי הארץ. בדיוק בשעה 16:00 נשמעה הכרזת העצמאות המקורית ומיד לאחריה ובבת אחת בכל רחבי הארץ, פצחו כל הרוקדים בריקוד "הורה ה- 70" יחד עם האמנים ציון גולן ואילו נורי.
לכבוד ריקודי הורת ה-70 נכתב והולחן שיר ההורה הרשמי "ישראל שלי" ע"י יוסי גיספן ובנו אוראל גיספן, את השיר מבצעים הזמרים ירדנה ארזי וליאור נרקיס (מצורף הקליפ הרשמי שיוצא היום לראשונה). לשיר חובר ריקוד ייחודי על ידי המרקיד וכוריאוגרף ריקודי העם גדי ביטון, צעדי הריקוד נלמדים בימים אלו בחוגי ריקודי העם בישראל וגם בקהילות היהודיות ברחבי העולם.
כך זה נראה:
מלבד חוף ניצנים האירוע התקיים גם ברחבת המחוללים בעיר חיפה, אלון שבות – המרכז המסחרי גוש עציון, אריאל – אשכול פיס, דימונה ברחבת העירייה, חוף אשקלון – חוף ניצנים, ירושלים בכיכר ספרא, כרמיאל ברחבת העירייה, מועצה אזורית עמק הירדן בבית גבריאל, מיתר במגרש הספורט, נתניה בכיכר העצמאות מזרח, עוספיא בכיכר הראשית בעיר, פתח תקוה בכיכר המייסדים, ראשון לציון בכיכר העירייה, רמלה במגדל העיר ותל אביב ברוטשילד 1. בכל אחד מהמוקדים תהיה רחבת ריקודים מרכזית, שני זמרים אורחים, להקות מחול ו- 4 מרקידים. האירועים יחלו בשעה 15:00. בין האומנים שישתתפו: בתל אביב: ירדנה ארזי וליאור נרקיס וסגיב כהן, בירושלים: אביבה אבידן וראובן ארז, בחיפה: רוחמה רז והראל מויאל, בפתח תקווה: דורון מזר ואוראל גיספן, בראשון לציון: צמד רעים ולירון רמתי, בנתניה: דקלון ותומר רז, עוספיא: שפיק זאהר ואמין כיוף, ברמלה: יוני רועה ורגב הוד ועוד.
היום (שישי) מעונן חלקית עד בהיר. תחול ירידה קלה נוספת בטמפרטורות והן תהיינה רגילות לעונה. הים יהיה גלי עד גבה גלים וגובהו יהיה 200-100 ס"מ. הרוח תהיה דרומית מערבית עד מערבית והיא תנשב במהירות 40-20 קמ"ש. בשבת יהיה מעונן חלקית עד מעונן והטמפרטורות ללא שינוי ניכר. ייתכן טפטוף עד גשם קל בעיקר במרכז הארץ ובדרומה. הלילה יהיה מעונן חלקית עד מעונן. ייתכן טפטוף עד גשם קל.
מחר(שבת): מעונן חלקית וצפוי גשם מקומי. חשש קל לשטפונות בנחלי הדרום והמזרח. בדרום הארץ ייתכן אובך. ראשון : 22/04 מעונן חלקית ויתכן גשם מקומי. תחול ירידה קלה בטמפרטורות והן תהיינה נמוכות במעט מהרגיל בעונה. שני :23/04 בהיר עד מעונן חלקית. תחול עלייה קלה בטמפרטורות והן יהיו רגילות לעונה שלישי :24/04 בהיר עד מעונן חלקית בעננות גבוהה. תחול עלייה נוספת בטמפרטורות, והן יהיו גבוהות מהרגיל לעונה.
דר יחיאל לסרי ועו"ד רחל שמואלי בפתיחת בית החולים.צילום:אורי קריספין
בחודש האחרון עזבה עו"ד רחל שמואלי את משרת מנכ"לית אסותא אשדוד. שמואלי לשעבר סמנכ"לית בכירה ברשת אסותא מרכזים רפואיים ומנהלת המחלקה המשפטית ליוותה את הקמת בית החולים החל מראשית הדרך עוד לפני שהחל להיבנות, עוד אי שם בדיונות חלמה שמואלי על בית החולים החדש בעיר הנמל שייתן מענה ל240 אלף תושבי העיר – לראיון המלא עם שמואלי .
את תפקידה ימלא תא"ל דודו דגן. דגן הוא רופא ישראלי וקצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, שכיהן כקצין רפואה ראשי כשלוש שנים.
גדל בקריית ביאליק, סיים לימודיו בקריית החינוך אורט קריית ביאליק בשנת 1983. דגן הוא מומחה לרפואת ילדים וטיפול נמרץ ילדים. עשה את התמחותו בבית החולים שניידר. בעל תואר שני בניהול מערכות בריאות (MHA). בוגר פיקוד ומטה והמכללה לביטחון לאומי. שירת בצה"ל במגוון תפקידי פיקוד בחיל הרפואה בהם רופא גדוד צבר וקצין הרפואה של חטיבת גבעתי, רופא סיירת מטכ"ל, קצין הרפואה של אוגדת עזה, סגן מפקד קצין הרפואה של פיקוד הצפון ומפקד הרפואה של פיקוד המרכז. שימש סגן קצין רפואה ראשי ובמהלך כהונתו בתפקיד זה עמד בראש המשלחות הרפואיות לבולגריה ב-2012 בעקבות הפיגוע באוטובוס בנמל התעופה בורגס, וב-2013 לפיליפינים בעקבות פגיעת סופת הטייפון "האיאן". בנובמבר 2014 מונה לקצין רפואה ראשי, כיהן בתפקיד עד אוגוסט 2017. לאחר פרישתו מצה"ל התמנה למנכ"ל בית החולים האוניברסיטאי אסותא אשדוד. נשוי לז'נה, אחות במקצועה ואב לשני בנים.
כל מסע החיים בקצב המסחרר של צופית גרנט נכנס למופע ‘דלתות מסתובבות’, אתו היא מגיעה לאשדוד: מילדה נטושה שגדלה בפנימייה והתמודדה עם התעללויות קשות, שחקנית פרובוקטיבית שהוחרמה והפכה ללעג , אם ואשת איש מפורסם עם חיים זוהרים בצמרת הכדורגל העולמי באנגליה ומשם, גירושים, אהבה חדשה והצלחה טלוויזיונית שאחרי גיל 50 .
'דלתות מסתובבות', המופע הייחודי של צופית, נולד מתוך מסע חייה והיא ממשיכה לחיות עם תובנות ובעיקר כנות מרשימה ונוגעת ללב. "קשה להסביר את המופע. אני מדברת על הבחירות שעשיתי. מה גרם לילדה נטושה ופגועה לעשות אותן. אני עומדת ומדברת לקהל בגובה העיניים ,באופן כנה ואמתי".
צופית גרנט, שחקנית ויוצרת, אשת טלוויזיה ותיאטרון, אשת משפחה, נשיאת אגודת הידידים של עמותת "אנוש". אישה בעלת כובעים רבים, שכל אחד מהם הינו מופע יצירתי ומרענן של המוטו שמלווה את חייה: לחיות בחמלה ואהבת הזולת ולא לוותר על הגשמת חלומות. בפשטות בהומור והרבה חום ואהבה. בשבוע הבא תגיע אלינו גרנט עם הרצאה המאפשרת לראות את החיים בזוויות שונות, ערב מרתק על החלטות נוקבות-מפגש מעורר השראה מסע מרגש, בו היא מאפשרת לנו לראות את החיים מזווית של קבלה ומנהיגות, ולהבין כי ביכולתנו לשנות ולפרוץ את הגבולות האישיים
יום חמישי, 26.4 בשעה 20:30,מרכז קהילתי 'דיונה',רח' קק"ל 90 , אשדוד.20 ש"ח בלבד כחלק ממיזם 'התושב במרכז הקהילתי',להזמנות:08-8648585
כמנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק הגעתי ב-20/3/2018 לאשדוד בפעם הראשונה בחיי, כדי לחבר לפייסבוק בית ביאליק פוסט בנושא הנצחת שם ביאליק ברחובות העיר היפה, שממש התפעמתי ממנה מכל הבחינות.
הגעתי לעיר ברכבת עם אופניי, וחציתי אותה (בתחנות אחדות) עד הגעתי עם שקיעה לחוף הים. התנהלות אִטית זו באופניים אִפשרה לי לספוג את מראות העיר וגילוייה השונים ולקלוט את דופק לִבה.
שמו של ביאליק כרחוב רווח ברחבי ארץ ישראל מקריית־שמונה ונהרִיָה בצפון ועד שדרות ובאר־שבע בדרום. אך מכל ערים אלה ואחרות מצטיינת אשדוד בכך שאין ביאליק מונצח בה ברחוב אחד בלבד אלא בעוד שלוש מיצירותיו, ולא זו בלבד אלא שהוא מוקף ברחובות על שם גדולי היוצרים של "תור הזהב", אשר להנגשת פרי עטם לציבור הרחב הקדיש המשורר חלק ניכר מחייו. הבה נבלה ברובע ביאליק שבאשדוד, ובתוך כך נתבשם משירתו של המשורר הלאומי וממכלול פועלו התרבותי. (בפוסט זה, ה־120 במספר, אני נפרד לפי שעה מהקוראים, בהכרת תודה לכל אלה שגילו עניין בנושאים שהצגתי וגם תרמו להם במשוב ובהערות.)
שירו המודפס הראשון של ביאליק "אל הציפור", והמובהק שבשירי בית המדרש שלו "המתמיד" מייצגים ברובע ה' שבאשדוד את המשורר הלאומי, לצד הפרוזה הפיוטית האוטוביוגרפית שלו "ספיח".
באשדוד אין גדולי המשוררים העבריים של ימי הביניים רק שלטים ואותיות מתות, אלא גם מקור להשראה, כפי שמלמדת מודעת החוצות המוצגת כאן, אשר מבשרת על פסטיבל "תור הזהב" שיתקיים בחול המועד פסח ברחבי העיר.
ברחוב "המתמיד" נמצא את הגן הנקרא על שם אחד מבני טיפוחיו של ביאליק – המשורר והסופר אברהם ברוידס, אשר בהמלצת ביאליק מוּנה לשמש מזכיר אגודת הסופרים. מימין – שער ספר שיריו של ברוידס "בתלם" עִם הקדשה חמה לביאליק. ברוידס נמנה עם ראשי תנועת הנוער העובד והלומד, אשר להּ חיבר ביאליק את "שיר העבודה והמלאכה" כהִמנון.
ביום ראשון, 22.4.18 בשעה 17:00 .הספרייה עירונית ,רחוב קיבוץ גלויות 4, אשדוד תתקיים פעילות חינם לכל המשפחה. מה בתכנון ? דליה הספרנית תקריא את ספר הילדים 'בבה תותי' מאת דויד גרוסמן. אחרי ארוחת הצהריים הילדים בגן עייפים. כל ילד הולך למגירה שלו ולוקח משם את הדובי שלו או את הכלבלב שלו והולך למזרן שלו לשכב לישון. אבל כשניגשה לילך למגירה שלה כדי לקחת את בובה תותי, המגירה הייתה ריקה. וכשפתחה עמליה, הילדה הכי קטנה בגן, את המגירה שלה היא מצאה את בובה תותי. מוזר מאוד!סיפור שכתב דויד גרוסמן על חוסר צדק, על פיוס, על חמלה ונדיבות.
האחים שלו שירתו בקרבי וגם סמ"ר ס' החליט שזה הייעוד שלו בצבא. הוא התגייס ליחידת חיל ההנדסה הקרבית שעוסקת בין היתר בנטרול מטענים ולחימה במנהרות טרור. "סמ"ר ס' מגלה חריצות ומנהיגות", נכתב בנימוקים לאות
זה התחיל בנובמבר 2015. ס' מכפר ורבורג החליט לצאת לשירות צבאי משמעותי והגיע ליחידת יהלם של חיל ההנדסה הקרבית. "לא הכרתי את היחידה לפני כן", אבל היום אני מרוצה מאוד", הוא אומר. ביום העצמאות הוא יקבל את אות מצטיין הנשיא על היותו דוגמא ומופת לשאר החיילים ביחידה.
יהלם בצה"ל נחשבת ליחידת עלית של הצבא, ומהווה את הסמכות ההנדסית הגבוהה ביותר בצה"ל. היא פועלת עצמאית אך גם מסופחת ליחידות אחרות בצה"ל, ומשנה לשנה נפח פעילותה גדל עד כדי החלטה להפוך אותה לאגד הנדסי. בין תפקידיה: הריסות מדויקות, פיצוץ מבנים, חבלה בתשתיות אויב, טיפול בחומרי נפץ, הכנת מטענים ופצצות. בנוסף, היא מנטרלת מטענים, מסלקת פצצות, מנקה שדות ממוקשים, פועלת בים וביבשה, לוחמת מנהרות טרור והברחה ועוד.
יעילותה של היחידה הובילה לפיתוח עצמי של אמצעים ושיטות בתחום ההנדסה. אנשים מכשירים לוחמים ביחידה, בחיל ההנדסה ובצה"ל בתחומים הרלוונטיים. ס', כיום בדרגת סמ"ר, הצטרף ליחידה משום שרצה להיות בקרבי. אחיו שירתו אף הם בתפקידי לוחמה בים וביבשה, כך שאת ההשראה והמוטיבציה הוא הביא מהבית.
ביום עצמאות הוא קיבל את ההוקרה על שירותו. בין היתר, נאמר בהחלטות לגביו כי סמ"ר ס' הוא "שקדן הנרתם תמיד למילוי משימותיו השונות. סמ"ר ס' מגלה חריצות ומנהיגות ובעל מוטיבציה רבה לתרום ובכך מהווה דוגמא ומופת לשאר החיילים ביחידה".
יום העצמאות מעלה בי שוב בכל שנה את אותן שאלות. כבר בתהליך הורותה ותיכנונה היא יועדה להיות "בית לאומי לעם היהודי". היא מופיעה כך כבר בהצהרת בלפור ולאחר מכן בהמשך ישיר במגילת העצמאות.
רוח הביתיות מנשבת ברעננות כמים קרים על נפש יהודי הומיה, וקולטת את היהודים הבאים אליה מכל קצוות תבל בהליך קליטה מיידי במסגרת "חוק השבות". הוא המקום הבטוח והמוגן. מדינת ישראל לא נועדה להיות דירה בה גרים, אלא בית בו נמצאת הנפש. בית שחוזרים אליו מדרך ארוכה, למשל אחרי 2,000 שנה, ומרגישים מיד הקלה ושאר רוח. הולכים בו לפעמים בלי נעליים ועם בגדים נוחים. מרגישים בבית.בית הוא מקום שבו אני תולה תמונות של יקירי, מזיזה רהיטים מדי פעם ומעצבת אותו לפי רצוני וצרכיי.
מה קורה לבית שבבת אחת חזרו אליו מאות אלפי דייריו אחרי גלות ארוכה מארצות שונות ותרבויות מגוונות? מה דינו של הסלון, תמונה של מי תתלה בו בגאון?
האם אני, אישה חרדית, מרגישה פה בבית? האם יקירי מונצחים בחדרים פנימה? האם דיירים שהגיעו שנים אחרי סבי וסבתי קיבלו את אותה הזכות או שנאמר להם: אי אפשר לשנות. כבר החלטנו ככה וזהו.
עד כמה אנחנו חושבים על אלו שהיו פה קודם, עד כמה זה לגיטימי בכלל להתייחס לכך מבלי להיקרא "בוגד". ואיך בכלל ניתן להרגיש בבית כשהתאספנו מכל כך הרבה מקומות, האם קיים טוב משותף? במלאות 70 שנה למדינה אהובה, אני מרשה לעצמי לשים את הציניות בצד, להתרומם קצת מהספה בסלון, ליישר את המפה על השולחן ולהיטיב את הפרחים. לומר בפה מלא: מדינת ישראל היא לא המקום הפיזי שלי, היא הבית. אכפת לי ממנה מאוד מאוד.
אני כועסת על מה שקורה בה כי היא חשובה לי וחלק בלתי נפרד מאישיותי. למרות שאני מחכה לגאולה שלמה, מקובלות עלי מילותיו של הרבי הקודם מבעלזא שאמר שהקמת המדינה היא שמחה גדולה שכן "סוף סוף יש ליהודי היכן להניח ראשו".
עברית היא השפה היפה והזוהרת בעיני מכל שפה אחרת, דרכה אני מתחברת לכל טקסט יהודי שנכתב בהיסטוריה המפוארת שלנו. אני יודעת שאנשים שונים מגדירים "בית" בצורה שונה, שההגדרות השונות יוצרות תפיסת מחויבות אחרת, ולא אחת מביאות להתנגשויות.
לא בטוח שהכל פתיר, ישנן מחלוקות מהותיות שאי אפשר לגשר עליהן, תפיסות עולם המדברות בשפות מקבילות ויוצרות בליל מילים קשות וטונים צורמים.
אני עדיין פעמים רבות מקפידה על הלבוש, וקצת נזהרת שלא להרים את הקול, ומתלוננת פה ושם שהמוזיקה המושמעת היא לא לטעמי.
ביום העצמאות הזה אני רוצה להקשיב למנפנפים מסביבי ולהגיד להם בלב: יש משהו שאתם צריכים ממני? אל תתביישו. תגידו. תרגישו בבית.
אנדרטה לזכר 54 חללי מלחמת העצמאות, לוחמי גדוד 54 של חטיבת גבעתי, שנפלו בקרב עד הלום מול הצבא המצרי ובקרבות באזור, במהלך מבצע "פלשת" ב-1-3 ביוני 1948 – תש"ח. זוהי האנדרטה היחידה בעיר שנמצאת באתר קרבות.
ליד האנדרטה נמצא פילבוקס ישן ששימש עמדת שמירה בריטית וכמובן הגשר המפורסם וערוץ נחל לכיש שעובר תחתיו. רבים מההרוגים הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין במושב כפר ורבורג.
העיר אשדוד ההישראלית עוד לא הייתה קיימת אז כמובן – היא נוסדה בנובמבר 56'.
משמרות כבוד: אין (לתשומת לב העירייה)
אנדרטת עד הלום לזכר לוחמי גדוד 54 של חטיבת גבעתי שנפלו בקרב עקוב מדם במלחמת העצמאות. על הכוח פיקד הרמטכ"ל לימים, צבי צור. צילום: דור גפני
עד הלום היא הנקודה הצפונית ביותר שאליה הגיעו המצרים במלחמת השחרור. מכאן גם השם – עד הלום.
קרב של מעטים מול רבים
אנדרטת עד הלום לזכר לוחמי גדוד 54 של חטיבת גבעתי שנפלו במלחמת העצמאות. צילום: דור גפני
בית יד לבנים
חדר ההנצחה של בית יד לבנים אשדוד לזכרם של 295 חללי העיר (נכון ליום הזיכרון הנוכחי) עבר בשנה החולפת שיפוץ. במקום לוחות עם שמות הנופלים סביב בריכת מים ובמרכז לוח עם המילה יזכור לצד לפיד אש. בסמוך נמצא חדר שבו מובאים פרטים על הנופלים. על המשמרת הופקדו תלמידי מקיף ו'.
אנדרטת הנופלים בפארק בן גוריון
זוהי אנדרטה לנופלים במערכה על שחרור אשדוד במלחמת העצמאות המנציחה שתי קבוצות חללים: 11 חללי קרב סוכריר ואת 53 חללי גדוד 53 של גבעתי שנהרגו באזור אשדוד. משמרות כבוד: תלמידי מקיף א'.
אנדרטת הנופלים במלחמת העצמאות בפארק בן גוריון. צילום : דור גפני
ב-1967 נערך הטקס הראשון באנדרטה לזכר שתי קבוצות החללים יחד.
בגלעד מופיעה הכתובת:
העובר כאן זכור!
אנו פתחנו את השער לניצחון,
על גופותינו נסלל הנתיב לנמל אשדוד.
אנדרטת הנר
ממוקמת במפגש הרחובות שבי ציון ורוגוזין, ליד מרכז הקליטה בית קנדה ברובע א'. נחנכה ב-71'. היוצרת היא מתילדה אלפרין ז"ל, אם שכולה. משמרות כבוד: תלמידי מקיף ג'.
בני אשדוד
האנדרטה לזכרם של בני אשדוד שנפלו במלחמות ישראל, נמצאת בצומת הרחובות הרצל והחלוצים.
משמרות כבוד: תמידי מקיף הקריה (ז').
בית העלמין
בחלקה הצבאית ממוקמת האנדרטה שלצידה רחבה ובה מתקיים בכל שנה, כמו הבוקר, טקס האזכרה המרכזי בהשתתפות המשפחות השכולות, חיילי חיל הים, נציגי עיריית אשדוד והכנסת.
חיל הים
האנדרטה המרכזית לזכר חללי חיל הים נמצאת בגן אלישבע ברובע א'. במקום חקוקים גם שמותיהם של חללי מבצע "כ"ג יורדי הסירה".
תחילה הוקם הגלעד לזכר 47 חללי המשחתת אח"י אילת, שטובעה ב-67' ליד נמל פורט סעיד, וב-72' האנדרטה הורחבה והפכה לאנדרה הרשמית של חיל הים.
יש הסבר קולי בלחיצת כפתור. משמרות כבוד: תלמידי מקיף ח'.
נפגעי פעולות איבה
נחנכה לפני כשלוש שנים בפארק הקריה סמוך לצומת הרחובות הרצל ובגין. משמרות כבוד: תלמידי מקיף אמי"ת י'.
אנדרטאות נוספות
אנדרטת יד ההעפלה אגוז
ממוקמת ברובע ו'. הוקמה לזכר 43 עולים ממרוקו אשר לא זכו להגיע ליעדם – ישראל. הם היו על סיפונה של האוניה אגוז שיצאה לדרכה בינואר 1961 וטבעה מול חופי גיברלטר. משמרות כבוד: תלמידי מקיף ה'.
סטרומה ומפקורה
אנדרטה לזכר הטובעים באניות ההעפלה סטרומה ומפקורה סמוך לחוף הקשתות. הוקמה ב-91', היוצר: הפסל ברוך וינד, יקיר העיר אשדוד.
האונייה סטרומה טובעה ב-42' על 767 נוסעיה. מפקורה טובעה ב-44' כשעל סיפונה 305 נפשות.
מנכ"ל בית החולים, ד"ר דודו דגן אמר, "מזיכרון, שכול ותוגה לשמחת יום העצמאות, הקוראת לשלום ולשיתוף פעולה"
הטקס נפתח באמירת יזכור ע"י מנהל אגף משאבי אנוש, תבור אנושי ולאחריו רב בית החולים, יעקב קיהן נשא את תפילת אל מלא רחמים. מנכ"ל בית החולים, ד״ר דודו דגן, קצין רפואה ראשי לשעבר אמר, "בכל שנה מתקיים טקס יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות. מזיכרון, שכול ותוגה לשמחת יום העצמאות, הקוראת לשלום ולשיתוף פעולה. היום אנו מציינים את זכרם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מסע חייהם הקצר, קצר מדי, של האנשים במדים ואזרחים רבים, הסתיים והחל מסען של המשפחות השכולות, מסע של גבורה והתמודדות, משא כבד מנשוא. לבני ובנות המשפחות השכולות, אני רוצה להביע את תנחומינו הדלים מגודל האובדן. אתם החיים יום יום ושעה שעה את הסבל הפרידה מיקרכם שאינם עוד. אנו מציעים לכם כתף, אוזן קשובה ולב חפץ. אנו המטפלים בבית החולים כבשדה הקרב, חדורי אותה רוח הרפואה המפעמת ותחושת השליחות, לנהל מאבק עיקש על חיי כל פצוע וכל חולה, בכך, אנו ממש חיים את מערכת הערכים שלנו ובראשה, כבוד האדם וחיי האדם באשר הוא. עשייתנו מערבת את רגעי השיא וההתעלות בהצלת נפש אחת ואת מפח הנפש הצורב והמהדהד בהיכבה פתיל החיים. על כך, ברצוני להודות לכל אחד ואחת מכם באופן אישי על עשייתכם ומסירותכם. כאן, בבית החולים, עשייתנו כולה קירוב הלבבות, חמלה ואנושיות לכל הבאים בשערינו בשעת מצוקתם וכאבם.נשלח מכאן חיבוק אוהב וחם לכל המשפחות השכולות ולכל חיילי צה"ל וכוחות הביטחון העומדים על משמרתם".
סגנית מנהל בית החולים, ד"ר הדר מרום הקריאה את מסדר הנופלים מאת חיים חפר והתזמורת הקאמרית של בית החולים שרה את אייכה ולאורך הים וריגשה את העובדים והמטופלים.
