מצוין בבישול וגם בכוס תה, מרפא גרון כאוב וגם לב שבור, ונכון, מדובר במוצר בעל היסטוריה עתיקה אבל הוא כוכב עולה בסצנת הניו אייג’ העכשווית של מוצרי המזון האורגניים.
כו, כו, הדבש, גבירותיי ורבותיי. כידוע הוא חלק בלתי נפרד מראש השנה, ונשאר אורח דומיננטי על השולחן לאורך כל חגי תשרי. לפי נתונים של מועצת הדבש החודש ישווקו בישראל 2,000 טון דבש, כ-40% מסך הביקוש השנתי של דבש בארץ, בשווי כולל של 90 מיליון שקלים
אבל לא כול הנוצץ זהוב. הדבוראים (המילה שהחליפה את הכוורנים) מתמודדים מול אינספור בעיות. החל ממחלות ומזיקים, דרך גנבים וריסוסים הפוגעים בכוורות ועד ההכחדה הסטטיסטית של הדבורים בעולם. בשנים האחרונות דבוראים מתמודדים עם העלמות של כשליש מכמות הדבורים האחראיות על האבקת 80 אחוז מהגידולים החקלאיים בעולם כולו. היעלמות הדבורים, אומרים מומחים, משמעותה פגיעה בענפים רבים וסכנה לעתיד האנושות חלילה.
אבל רגע לפני כל זה ושניה לפני כניסת החג ופריצתה של שנה עברית חדשה, שוחחנו עם דבוראים, ותקים וחדשים לשמוע על התמודדות היום יומית וגם על אהבה למקצוע היחסית יוצא דופן.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
שייקה וייס מכוורת ניר גלים
שייקה וייס, בן 64, גדל במושב ניר גלים שליד אשדוד ועוסק במקצוע רשמית קרוב ל-50 שנה. הוא דור שלישי למגדלי דבורים ועוד בילדותו היה רודה דבש יחד עם אביו. לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי התחיל לעבוד עם אביו, אחר כך השלים לימודי תואר ראשון בפקולטה לחקלאות מהם המשיך ללימודי תואר ראשון ותואר שני במחלות דבורים במכון הווטרינרי. למרות הניסיון המשפחתי, הוא מודה שבינתיים נראה שכל חמשת ילדיו התקדמו לאפיקים מקצועיים אחרים. המכוורת מתמחה בדבש הדרים, פרחי בר, ואקליפטוס הנפוצים באזור וכוללת כ-1,800 כוורות.
שייקה וייס צילום חגית, מכוורת ניר גלים
שייקה, לאן הדבורים נעלמות?
“בשנות ה-80 נכנס לארץ מזיק שנקרא וורואה, סוג של אקרית, זהו טפיל זעיר שתוקף את הדבורים וקשה מאוד להתמודד איתו. בנוסף הריסוסים הסביבתיים והאורבניזציה שדוחקת את הטבע הצידה, פוגעים ביכולת של הדבורה לייצר דבש. הפחת העולמי הוא ירידה של 30% דבורים בשנה”.
איך כדבוראי אתה נאבק בזה, העסק לא בסכנה?
“אצלנו אין סכנה כי אנחנו מחדשים את הכוורות. כל שנה מוסיפים עוד שני נחילים חדשים כך שאנחנו שומרים פחות או יותר על האיזון, זה מצריך מהדבוראים השקעה כספית גדולה ופגיעה בהכנסה אבל חורקים שיניים. בעיה נוספת היא שהביקוש לדבש כל הזמן עולה, בעוד ייבוא דבש מקבל מס מוזל, כך שמי שנפגע אלו הדבוראים המקומיים”.
הכוורות של שייקה וייס בצד שדה חמניות. צילום חגית, מכוורת ניר גלים צילום מכוורת ניר גלים
הכוורות של וייס פזורות ברחבי הארץ – בסביבה הקרובה אלינו, בנגב הצפוני וגם בהרי ירושלים. וייס מודה כי מרבית העבודה היא נסיעות ועיסוקים לוגיסטיים, פיזור של כוורות ואיסופן. “אנחנו רודפים אחרי הטבע. הכוורות נודדות לפי עונות ולפי אזורים. המשק שלנו לא מתעסק רק בייצור דבש. אנו נותנים גם שירותי האבקה לחקלאות. מביאים את הכוורות אל המטעים או השדות, מפזרים אותן, וכך אנחנו מסייעים ליבולים, גם האיכות וגם הכמות שלהם עולות”.
מי שומר על הכוורות האלה?
“זאת שאלה קשה. בזמן האחרון יש הרבה גנבות באזור הרי ירושלים. אנשים באים, פותחים את הכוורות לוקחים את חלות הדבש ונוסעים מהמקום. ותוך כדי עושים נזק לכוורת כמו להרוג את המלכה בטעות”.
לדעתך דבש באמת בריא?
“יש כאלה שיחלקו עלי אבל אני מאמין שלדבש יש תכונות מאוד טובות. הוא בקטריוסטטי (חומר המעכב התרבות חיידקים) הוא חד סוכרתי והוא נשמר שנים רבות. בחפירות שעשו באזור בית שאן מצאו דבש בן כ-2,000 שנה שעוד היה תקין. כך שדבש לא מתקלקל”.
אביב ראובן מכוורת קיבוץ חצור
אביב ראובן, בן 55 ואב לשנים נכנס לעסקי הדבורים בשנת 1997. היום מחזיק ברשותו מכוורת קטנה יחסית בקיבוץ חצור שליד גן יבנה עם 50 כוורות בלבד שהדבש שהיא מנפיקה נמכר בעיקר לתושבי הקיבוץ בכולבו המקומי, ובכדי להשלים הכנסה הוא עוסק בעבודות נוספות.
זה הזמן לרדות. משפחת ראובן – צילום מכוורת קיבוץ חצור אביב ראובן
“בשנות ה-60 היה פה ‘משוגע אחד’ שהתחיל את המכוורת עם ארבע כוורות והגיע בסוף ל-120 כוורות. היום המצב שלי לא הכי טוב ויש לי רק בסביבות ה-50 כוורות, אי אפשר להתפרנס מזה. כל שנה בעונה הזאתי הן פשוט מתחסלות ממחלות, בעיקר מטפיל הוורואה”.
“הייתי מאוד רוצה להתמקד בענף אבל הגב שלי לא יתן לי. אני לא צעיר ואחרי שני ניתוחים. דור המשך אני גם לא רואה שיהיה, הבן שלי לא חזק בדבורים. הבת דווקא כן אוהבת ובאה איתי לפעמים לעבוד אבל היא קטנה מידי וזאת עבודה מאוד קשה ופיזית”.
איך נראה יום עבודה שלך?
“תלוי בעונה ובזמן, יש תקופות שאין לך הרבה מה לעשות כמו בחורף. באביב ובקיץ יש יותר עבודה, אבל העניין הוא מזג האוויר. כשאתה עובד כמו בתקופה הזאת עם 40 מעלות בחוץ, אתה נשרף. שם על עצמך את החליפה וכולך מים”.
נעקצים הרבה?
“אחרי שאתה עובד 20 ומשהו שנה אתה יודע איפה לשים את היד. תמיד אתה חוטף, תמיד איזו דבורה נכנסת לך פתאום. העקיצות בקצה האצבעות הכי כואבות”.
למה נועד העשן בזמן הרדייה?
“העשן מדמה כביכול שריפה. כשדבורה נכנסת ל’סטרס’ היא לוקחת איתה דבש מהכוורת. הגוף של הדבורה מחולק לשלוש אז כשהיא נושאת את הדבש ב’קיבת הדבש’ שלה, יותר קשה לה לעקוץ כי היא תתקשה לקפל את הבטן”.
נמרוד מלאכי, מכוורת מלכת הצוף במושב אורות
נמרוד מלאכי, בן 34 נשואי ואב לשתיים, הקים את המכוורת שלו רק לפני עשר שנים כשהקים משק אוטרקי במושב אורות הסמוך לקריית מלאכי. “זה משק שמספק את הצרכים שלו לעצמו”, הוא מסביר. “זה היה החזון שלי כשהתחלתי את זה. רציתי לייצר גם דבש ואח של אשתי הביא לי שני נחילים. היום יש לי 90 כוורות. השכן שלי, דיויד גרטל, דבוראי ותיק, לימד אותי את כל סודות המקצוע”.
צילום למכוורת מלכת הצוף דבש מלכת הצוף
מלאכי מספר כי מלבד ייצור הדבש התחום הכוורנות הוביל אותו לנישות נוספות: הפעלת משק רביה – מכירת מלכות לכוורות אחרות, השתתפות במחקר של חברת ההייטק “BeeHero” בניטור ודיווח על כוורות וגם סדנאות במכוורת על עולמן של הדבורים”.
איך זה להיות דבוראי חדש יחסית בארץ?
“קשה, מאוד צפוף פה. יש הרבה דבוראים ויש הרבה נקודות מרעה אחת ליד השנייה. לפני הקורונה התחלתי פרויקט בדרום הודו במכוורת בקולג’ חקלאי. פרויקט שנועד להביא לשם את הדבוראות המערבית לגידול הדבורה האיטלקית אבל מאז זה נעמד במקום לפני שהתחלנו לבנות משהו”.
מי הלקוחות שלך?
“יש לי קופסא מחוץ לבית שאנשים באים לקחת דבש ומשאירים לי כסף או מעבירים בביט, בעיקר אנשים מהמשפחה, חברים ואנשים מהמושב והמושבים בסביבה. ככה שאת רוב הדבש אני מוכר מפה לאוזן”.
נמרוד מלאכי צילום למכוורת מלכת הצוף
כעסק מתחיל יחסית בתחום, אתה חושב שזה נותן לך חסרונות או יתרונות?
“החסרונות הם שנכנסתי לתחום הזה אחרי שכל הוותיקים כבר התמקמו היטב במקומות המרעה שלהם ככה שלי לא נשאר יותר מידי תמרון. אין נקודות מרעה פנויות למכירה אלא אם כן זה מדבוראים שפורשים, וגם אז זה עובר בעיקר למקורבים. בסוף טוב לי במכוורת הקטנה שלי, בבוטיק, בלי להתרוצץ יומם ולילה אחרי הכוורות. אני חושב שמצאתי את הנישה שלי בתחום ואני נהנה מזה, עכשיו אני מתעסק גם במחקר והשמיים הם הגבול פה”.
אוהבים דבש בבית?
בטח, ואוכלים רק את הדבש שלנו”.
